במלאת 12 שנים לנפילתך בלבנון
22 ביולי 1993
 
שלום לך גד, בני, אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו שתים-עשרה שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה. אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים. עולם של חיים שחייבים להימשך ועולם שכולו שלך, של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, המבט, הצחוק, החיוך והקול, אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.
לאחר נפילתך הייתי מתעורר כל בוקר מחלום שבו אני מוצא את עצמי בתוך הטנק, יחד איתך, ומנסה לעצור אותך מלצאת לאש. השאלה – למה יצאת? – מנסרת במוחי ללא הרף ונותרת ללא מענה. החובש הפלוגתי של גולני, זה שהיה לידך בנגמחון, מאן להיפגש איתנו. האם התעוררה שם השאלה – מי משניכם יֵצא? האם התנהל ביניכם איזשהו דו-שיח?
הפילוסופיה, שמטרתה לגלות את האמת, היא בשבילי מקור מרפא, מחפשת מענה לשאלות. אני שואל את עצמי, מאיפה לקחת, כצעיר בן 19, את  תעצומות הנפש לסכן את כל אשר היה לך, את אהבותיך, תוכניותיך לטייל, ללמוד, להכיר ולדעת? מה הביאך לקום ולצאת לתוך אש תופת כדי לטפל בפצוע לא מוכר?
המסורת היהודית רואה במעשה אברהם בעקדת יצחק  סמל של הקרבה. אבל מדוע לא בחר אברהם להציע את עצמו כתחליף לבְנו? מדוע לא ביקש להציע את עצמו כקורבן במקום בנו? מדוע לא אמר לאל – תן מותי תחתיו. מדוע לא בחר אברהם להציע את מה שאנו דורשים, באופן  תדיר וטבעי, מכל  חובש בשבועת החובש: "שומר אחי אהיה תמיד," – "על ליבי יהיה חרוט לעד הדיבר העליון של הקרבה – לא להשאיר פצוע בשטח." כך גם מכל חייל בשבועתו: "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל."
אלה אינן מילים בעלמא. זהו צו, דרך חיים, קריטריון להתנהגות שלפיו שופטת החברה אנשים שנקלעו למצב שבו נדרשים מהם הקרבה וסיכון.
השנה, למדתי את משנתם של שני פילוסופים שדנים באומץ לב ובהקרבה. עמנואל קאנט  מנסה למצוא כללים שמביאים אדם לנהוג באומץ לב. הוא קורא לחוויה שמביאה להתנהגות כזו – חוויה של הנשגב. חוויה זו היא הלך-רוח שמתעורר אצלנו כאשר אנו צופים במשהו מפחיד, התפרצות טבע או מלחמה, אך יש לנו ביטחון שנוכל להשתלט עליו. אנו חשים את הסכנה הסיכון אך נשגבוּת רוחנו יודעת שיש לנו עליונות עליהם. מה שנותן לנו את רגש הנשגבות, את התחושה שאפשר להתגבר, הוא המוסר שלנו. אנו, כבני אדם, נשלטים על-ידי המוסר ומכוּונים על-ידי התכלית המוסרית שלנו . לכן אנו בוחרים באופן חופשי לעשות מעשי גבורה, לסכן את חיינו.
 זה היה הקרב הראשון שלך, שאולי גרם לאותה הרגשת נשגבות. בתוך הטנק הרגשת בטוח. בדרך למוצב התפוצץ לידכם מטען-צד ולא גרם כל נזק. אולי הרגשת ביטחון בקרב יחידה מובחרת של גולני. אולי שוכנעת שהמלחמה צודקת, מגינה על יישובי הצפון.
אתה, גד, יצאת לאש מתוך צו מוסרי שנתן לך את הכוח להאמין שהפצצות שנופלות מסביבך הן בנות-שליטה, שלא תפגע.
פילוסוף אחר, לֵוִינַס, יהודי צרפתי בן זמננו, שם את המוסר מעל לכול, גם מעל לאלוהים. מוסריות אצלו היא הקדשתו של האני לאחר. אני אחראי לאחר, לכל אדם אחר. זו אחריות שאיננה ניתנת לפשרה. כשאדם זר לחלוטין עומד לידי ונופל, אני חש לעזרתו, מסתכן כדי להצילו. גם אם איני נוקט בשום פעולה, מקננת בי תחושת החובה לעזור לו. אותו פילוסוף רואה בדת היהודית המקורית, התנ"כית, שמלמדים בבית-הספר, דת שמצווה אותנו לכבד את האחר. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים," – "אזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו, כמוך."
גרים היו לך, גד, חיילי גולני, שאליהם הצטרפת כחובש, ואתה אהבת להם כמוך, יותר ממך.
                                          
יתגדל ויתקדש גד, יתגדל ויתקדש גד.
מה גרם לך, גד, לצאת מאותו טנק מוגן?                                               
זעקת הפצוע?
טוב הלב?
שבועת החובש?
הדוגמה האישית?
החינוך שקיבלת?
העזרה לזולת?
הדבקות במטרה?
מילוי התפקיד
לא הכרת את הלוחמים,
לא קיבלת פקודה.
מה גרם לך בני, אהובי, לצאת לאש?    
יתגדל ויתקדש גד, יתגדל ויתקדש!
 
בבית הקברות הצבאי קריית שאול
22 ביולי 2005
                                                                                                                                                                   
 
 
סמל גד (גדי) ליפסקי היה נינו של סבי חנוך-יששכר ליפסקי. אלמלא עלה סבי עם כל משפחת אימי מלודז' בקיץ 1921, היה לאחר 21 שנים גורל משפחתנו כגורלם של שאר יהודי לודז' שלא הצליחו להימלט בעוד מועד.
את המספד על גד כתב ואמר אביו, אבי ליפסקי, בנו של יהודה, נכדו של סבנו, חנוך-יששכר ליפסקי.
אהוד בן עזר