רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
ראיונות / שאלות ותשובות / 1994
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דין על התקופה, דין שכמובן תקף רק בתחום העיצוב האמנותי שלי. אם יישכח – לא עשיתי דבר. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה דרכי. זוהי ספרות, ודבר לא יעזור לאנשים, שתוכנו של ספרי אולי ירגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: אולי יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר אינה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקוה, שראה איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה מעין צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, של מאבק מתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: האמת שהתחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, שגם זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.
הרומאן החדש כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מיטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי כדי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, והיא שונה לחלוטין מהאחרות.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע, במידה מסויימת, כסופר אירוטי, היא כניראה הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים". גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה המרכז; וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מחפש בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או מסוגנן מאוד בצורה אחרת, וזאת מאחר שכל תיאור מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם יש לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב1948- להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכל בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה [של הליכוד] לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים [היהודים] ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. כדאי אולי עוד לציין שהרומאן שלי נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבריו שיכתבו אז את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול לומר שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
*
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
[לעטיפה אחורית]
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" הוא רומאן פוליטי-היסטורי, אשר נכתב במסגרת של סיפור התבגרות בצל המציאות ששררה בארץ-ישראל בשנים האחרונות של תקופת המנדאט הבריטי.
הרומאן מתאר מציאות שבה, תחת השלטון הבריטי העתיד לעזוב את הארץ, מתמודדות בעצם שתי תנועות יהודיות – ההגנה, המאחדת את רוב העם, הוא "היישוב המאורגן", שעמדתו מתונה ואחראית, וכנגדה ארגון טרור יהודי קיצוני העומד לתלות סרג'נט בריטי, כתגובה על תליית אחד מחבריו, אפילו פעולה זו מסכנת את כל היישוב היהודי, ופוגעת בהעפלה ובהתכוננות למאבק האמיתי, עם הערבים, שעתיד להתרחש בקרוב, במלחמת העצמאות.
הרומאן אינו דוקומנטארי, ולא בא לתאר מקרה מסויים שקרה, אלא הוא מעצב, מבעד לעיניו של המספר, שהוא נער מתבגר באותה תקופה, את המציאות המורכבת הזו, שדומה באופן מדהים גם למה שמתרחש גם כיום בין קיצונים לבין מתונים – הן בקרב הפלשתינאים, והן בישראל.
במשך שנים שוכתבה ההיסטוריה של תקופת טרום-המדינה – על ידי ממשלות הליכוד, שנתנו לגיטימציה לפעולות אירגוני המחתרת שלהן, אצ"ל ולח"י, אירגונים שכונו בשעתם במפורש, על ידי "היישוב המאורגן", בשם "טרוריסטים" ו"פורשים", ואשר הנזק שהביאו היה אולי גדול מתועלתם.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" מתאר, באמצעות עולמן הקטן של אחוזה כפרית ושל מושבה ארצישראלית, בלילה אינטנסיבי אחד – את המציאות האמיתית ששררה בארץ-ישראל באותן שנים.
*
על הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
מאת אהוד בן עזר
שודר ב"בוקר טוב ישראל", הטלוויזיה הישראלית, 10.4.1994
דניאל פאר: אנחנו נעבור לנושא הבא, אבל גאולה, תישארי איתנו, שמא יתחשק לך להגיד משהו. למה? מפני שאנחנו רוצים להציג לפניכם ספר חדש שיצא, במקרה או שלא במקרה, לקראת יום העצמאות, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", מאת אהוד בן עזר, בהוצאת ידיעות אחרונות. תיאורטית הספר הזה עוסק בפעילות הטירור של אירגוני המחתרות היהודיות בתקופת המנדאט, אבל מדובר ברומאן, רומאן היסטורי, זה לא מיסמך פוליטי, וכניראה לא צריך להסתמך על הכתוב כעל חומר עובדתי. אבל למה לנו להניח השערות כאשר איתנו המחבר, אהוד בן עזר, בוקר טוב.
אהוד בן עזר: בוקר אור.
דניאל פאר: מה מציאות ומה בדייה, שהרי בסוף הספר אתה מציין, או ההוצאה: "כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות המתוארים ברומאן – הוא מקרי בהחלט".
אהוד בן עזר: כן. הרומאן מתרחש בלילה אחד בשנת 1947, יש בו יהודים, אנגלים וערבים, ומלחמת השחרור, מלחמת העצמאות – באופק. אבל בעצם, מה שהוא בא להראות, את האווירה שהיתה באותה תקופה – אני חושב שיש כאן גם הרבה השלכות לגבי היום – כשמצד אחד ישנם טירוריסטים יהודים, "הפורשים", הטירוריסטים – כפי שהם נקראו אז, לפני ששנות הליכוד נתנו להם ריהביליטאציה, והיום שמים אותם במדרגה אחת עם ההגנה, עם היישוב המאורגן – כיצד הם מסכנים, אז, את המאבק, כיצד הם לא רואים את ההיסטוריה נכונה, כיצד על גביו של היישוב המאורגן נופלת כל העבודה הקשה, כל הדאגה להעפלה, שהיא הביאה...
גאולה אבן: מה, הם הזיקו ליישוב היהודי?
אהוד בן עזר: לדעתי הם הזיקו. אני רוצה לומר שביסודו של הרומאן מונחת חוויית ילדות שלי, שהיא כמובן חווייה פרטית, אבל היא, נידמה לי, מסמלת הרבה – כשלילה אחד אנחנו מתעוררים בפתח-תקוה לקול התפוצצות עזה, ומתברר שהאצ"ל פוצץ את הקאבינט, את חדר-העבודה בביתו של ראש-העיר הציוני-כללי יוסף ספיר, כי הוא לא נתן לאנשי האצ"ל לשדוד את האיכרים למגביות שלהם. וזה רק מראה כיצד היישוב המאורגן אז, ואני חושב שזה די סמלי למצב שהיום משכיחים אותו – שימין ושמאל יחד היו אז בהגנה, ואילו הטירוריסטים היהודים, או מה שנקרא "הפורשים", הם היו מחוץ לגדר. ואני מתאר את המציאות הזאת בתוך רומאן, שהוא לא היסטורי אלא הוא מעין דרמה, שיש לה אופי היסטורי, אבל היא מתרחשת בין דמויות שהן מומצאות, אבל הן על רקע של תקופה שכך היתה.
גאולה אבן: אתה בעצם קורא לגאולה כהן טירוריסטית, או לפחות היא היתה טירוריסטית, אתה אומר.
אהוד בן עזר: אני לא קורא לה, כך קראו להם אז, זה היה הנזק הגדול שהם הביאו...
דניאל פאר: בואו נקרא לנערה ונשאל את פיה...
גאולה כהן: טוב, אז קודם כל, בוודאי מה שהתחלת בו ואמרת, אז כל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט, כל קשר למגמה הזאת שכאן מובאת ומוסברת על- ידי הסופר, וההיסטוריה שהיתה, ושתיכתב עוד – כי הספר הזה נכתב, אבל אנחנו כתבנו את המציאות – אז זה מקרי בהחלט. כמובן, מי שרואה באש"ף לוחם חירות ולא טירוריסט רב-מרצחים, אז כמובן מתאר כך את לוחמי החירות שהיו... בן-גוריון, שלפי דעתי היה לו לפחות מה לומר גם באופן היסטורי, אמר – אני מרכין את ראשי בפני אברהם שטרן, יאיר. יגאל אלון עלה על קברם של עולי הגרדום, והניח זרים. הם נלמדים כגיבורים בכל בתי-הספר; אלה שהיום הוא קורא להם גם – טירוריטסים – יילמדו כלוחמי חירות בעתיד הלא-רחוק...
גאולה אבן: הוא אומר שהליכוד אשם בזה שהם הפכו לגיבורים ומלמדים אותם...
גאולה כהן: לא הליכוד אשם. הוא יקרא את בן-גוריון. שיקרא מה שאמר אשכול. שיקרא את יגאל אלון. ובכלל, אנחנו לא חיים מפיהם של מי שאומר כך ואומר אחרת. ההיסטוריה כותבת את הדברים, אנחנו מנסים למחוק דברים או לעוות אותם, אני חושבת שזה עיוות מוחלט, ואפילו חולני, לקרוא ללוחמי החירות אז – טירוריסטים. הם נקראו כך בפי מי? הם נקראו כך אפילו לא בפי היישוב היהודי, אז הם קראו להם – "פורשים", הם חשבו שהם מביאים נזק. טירוריסטים – הם נקראו על-ידי הבריטים.
דניאל פאר: בואי ניתן לאהוד לומר את דבריו.
אהוד בן עזר: אם דיברנו על בן-גוריון, אני חושב שהגדולה של בן- גוריון היתה שהוא פקד להפגיז את אלטלינה, שהוא אסר את אנשי לח"י לאחר רצח ברנאדוט, ושהוא גם פירק את הפלמ"ח. זאת אומרת...
גאולה כהן: זאת הגדולה של בן-גוריון? בזה הוא היה גדול?
אהוד בן עזר: זאת אומרת – אם האצ"ל והלח"י היו מצליחים לצבור כוח ב1948-, היינו כבר אז כמו לבנון, ולא היינו מדינה ממלכתית – והאנאלוגיות הן להיום. צר לי לומר, אבל אש"ף מנהל כיום, או ממלא כיום – תפקיד של היישוב המאורגן של אז, והחמאס – דומה לטירור היהודי. ואצלנו – אנחנו עדיין היישוב המאורגן, הרוב בארץ; ואתם – הקיצונים, ממלאים את התפקיד של הטירור היהודי של אז, וגם עתה. אם הקיצונים בשני הצדדים יצליחו, אז יהיה פה לבנון; ואם אנחנו, היישוב המאורגן, ואם בקרב הפלשתינאים יהיה משהו דומה לכך – נצליח, אז יהיה אולי צל צילו של התחלה של שלום. הרומאן שלי אינו משל. הוא מתאר תקופה שהיתה אז. אבל יש הרבה דמיון בין מה שהיה אז למה שקורה היום, כשאז הבריטים שלטו בארץ, והיום, תודה לאל, אנחנו שולטים.
דניאל פאר: תודה רבה לך, אהוד בן עזר, ותודה רבה לך, גאולה כהן.
*
אהוד בן עזר
על "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
בהוצאת "ידיעות אחרונות, ספרי חמד", תל-אביב, 1994
ראיון עצמי ל"עיתון 77" בשנת 1994
שאלה: על עטיפת ספרך נאמר שהוא מתאר קורות לילה אחד בשלהי תקופת המנדט הבריטי, באחוזה כפרית בארץ-ישראל. האם השתמשת בחומרים ובמחקר היסטורי על התקופה, לצורך כתיבת הרומאן?
תשובה: לא היה צורך. זוהי תקופה שאני מכיר אותה מ"ידע אישי". הייתי כבן אחת-עשרה, בקיץ 1947, תקופת התרחשות הרומאן. הרומאן אינו מחקר היסטורי, אבל במידה רבה הוא חורץ דינה של תקופה, חריצת-דין שכמובן תקפה רק בתחום העיצוב האמנותי. אם יישכח הספר – לא פעלתי כלום. אם ייזכר – אולי יבינו את התקופה באמצעותו. זו דרכה של הספרות, גם אם יש אנשים, שתוכנו של ספרי מרגיז אותם.
שאלה: מי, למשל?
תשובה: יוצאי אותן המחתרות, שמכונים בספר גם בשם "טרוריסטים", כפי שאכן נקראו אז. אבל הכוונה שלי בספר לא היתה לפגוע במישהו מהם אישית, או לתקן סילוף היסטורי של מיקרה ספציפי. הדמויות שלי ברומאן בדויות כולן, אבל הן משתתפות במציאות היסטורית שאכן התרחשה, ושכך ראיתי אותה והבנתי אותה ולא שיניתי דעתי עליה מאז ועד היום. אני בן למשפחת איכרים מפתח-תקוה, שראה במו-עיניו איך תנועת העבודה משכתבת לטובתה את תקופת העלייה הראשונה, ואיך הליכוד בתורו משכתב לטובתו את "תקופת המחתרות" – כך שיש לי בהחלט מקום טוב באמצע.
שאלה: מה מיוחד באותה תקופה שבה מתרחש ספרך, קיץ, שלהי 1947?
תשובה: זו היתה צומת של יהודים, בריטים וערבים, של פליטי שואה ומעפילים, של מאבק פנימי מר בתוך היישוב היהודי בין מתונים לקיצונים, ושל מאבק המתעורר בכל חריפותו בין יהודים לערבים, ערב מלחמת 48', ועדיין כולם חיים יחד, בלי גבולות, תחת שלטון אחד, בריטי, שהולך ומתפורר, ולאחריו שום דבר לא יהיה כמו שהיה.
שאלה: אתה אומר שהרומאן כתוב בצורה חדשנית, שונה מספריך הקודמים.
תשובה: התחלתי בכך עוד ברומאן הקודם שלי, רומאן דוקומנטארי לנוער בשם "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה. אלא שכידוע ספרות לנוער נחשבת כחלק מהספרות העברית ומתייחסים אליה בקני-מידה ספרותיים רק כאשר גאון כותב אותה, ואני לא גאון.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" כתוב בצורה מאוד חסכנית, קורקטית. כולו מתרחש בזמן הווה, ומתואר בו רק מה שהעין רואה והאוזן שומעת. לא תמצא בו הכללות, פירושים, זרם-תודעה, סמלים, מיטאפורות, פסיכולוגיה, או הרצאות היסטוריות. האסתטיקה של כתיבתו מניחה שהקורא מספיק אינטליגנטי להבין כל דמות רק על פי התנהגותה ודבריה, ואין צורך להסביר ולפרש לו. וכך, למרות שהרומאן מכיל רק כמאתיים עמודים, ומתרחש כולו בלילה אחד – יש בו עשרות דמויות שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, שונה לחלוטין מהאחרות, וניצבת במלוא מוחשיותה בפני הקורא.
שאלה: גם ברומאן החדש שלך יש פורנוגראפיה?
תשובה: הסיבה שאני ידוע כסופר אירוטי, היא אולי הרומאנים "השקט הנפשי" ו"הנאהבים והנעימים", שאני מחשיב אותם מאוד ומקווה שבבוא היום יזכו להערכה הראוייה להם. אך יש כיום מבקרים שמבלי לקרוא ספר חדש שלי מגדירים אותו, בצורה "פאבלובית", כ"עוד ספר פורנוגראפי של בן עזר", וזו ה"משבצת" שלי בספרות העברית.
אכן, גם ברומאן החדש שלי יש אירוטיקה, לעיתים חריפה ומוזרה, אבל היא אינה העיקר, וזאת אולי משום שאינני סבור שבתקופתנו הקורא מוצא בספר גירוי מיני. לשם כך יש תמונות מצולמות, סרטים, וידאו וכבלים. סף הגירוי היום הוא כה גבוה – שתיאור של מישגל בספר – שפעם הרטיט לבבות ומטה, מעורר היום גיחוך. אנשים כבר בקושי מתגרים או מסתקרנים אפילו למראה מישגל כהלכתו בסרטים הכחולים. ההתפתחות הזו אולי אפילו טובה לספרות, שהעיסוק שלה במין יכול להיות היום רק הומוריסטי, או באיזה סגנון חדשני, וזאת מאחר שתיאור אירוטי מפורט ניראה נלעג בהשוואה להמחשות של סרטי הפורנו.
כמובן, כאשר סופר חשוב כותב אירוטיקה, הוא אינו נחשב כפורנוגראף. אבל אצל סופר שאינו חשוב, אפילו שמץ אירוטיקה נחשב מיד פורנוגראפיה.
שאלה: על עטיפת הרומאן נכתב כי כאשר זכית בשנת 1991 בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, קבלת הפרס לוותה בשערוריה, לאחר שראש-הממשלה דאז סירב לחתום לך על תעודת הפרס והחרים את הטקס, בגלל ביקורת פוליטית שלך על אופיו של הטרור היהודי בתקופת המנדט. האם היה לכך קשר לרומאן שעוסק באותה תקופה?
תשובה: נכון, ראש הממשלה דאז לא חתם, וגם החרים את הטקס, בגלל מאמר שפירסמתי באוגוסט 1990 ב"הארץ" ושמו היה: "כש'הפורשים' בשלטון". כתבתי בו כי רק בזכות מדיניות ההבלגה של "היישוב המאורגן" קמה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה, וכי אילו התגברו בשעתם "הפורשים" – היינו עלולים כבר ב1948- להיות כלבנון, ארץ של מלחמת הכל בכל; וכי יש יותר נציגים בממשלה של הליכוד לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים היהודים ברחובות, למבצעי מעשי נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים.
"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אינו רומאן פוליטי אלא רומאן של תקופה, אבל הוא מתאר, בין השאר, ובצורה ספרותית, את מה שאמרתי במאמר הפובליציסטי. הרומאן נכתב כאשר הליכוד היה עדיין בשלטון, ודבריו שיכתבו את ההיסטוריה כרצונם. מבחינה מסויימת אני מצטער שהרומאן לא יצא לאור כאשר הם עדיין היו בשלטון, כי אז אולי הייתי יכול להשתעשע במחשבה שבגללו הם הפסידו את השלטון.
שאלה: מדוע קראת לרומאן בשם "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"?
תשובה: כדי שאוכל לדעת אם מי שמתווכח איתי על תוכנו של הספר, גם קרא אותו.
שאלה: איך?
תשובה: זאת יכול לדעת רק מי שקרא.
שאלה: והאם קראו אותו?
תשובה: כמה קראו איני יודע, אבל קנו יותר מאלף עותקים. חלק מהאנשים שהחלו לקרוא את הספר, גם ידידים שקיבלו אותו ממני – נאלמו ונעלמו, כניראה כדי שלא לעמוד בצורך לומר לי את דעתם האמיתית על ספרי. חלק אחר דווקא שיבחו את הספר, ואמרו שהוא יותר קריא ויותר מעניין ממרבית הרומאנים החשובים שהתקשורת עסקה בהם השנה, ושהם אינם מבינים כיצד היה אפשר להתעלם ממנו כמעט לגמרי; לדבריהם, אילו היה כותב אותו סופר חשוב ומתוקשר היטב – הביקורת לא היתה חדלה לדוש בו, ולמצוא בו חידושים, שאולי רק בעוד כמה שנים הפרוזה העברית תגיע אליהם.
גם ספרי "המחצבה" הקדים את דורו. כאשר הופיע ב1963-, רוב הסופרים בני דורי עדיין עסקו באוננות עגנונית-קפקאית, ובזו לריאליזם.
שאלה: ואיך אתה מסביר את היחס לכתיבתך?
תשובה: גם לאחר שלושים שנה ויותר, מאז הופיע ספרי הראשון "המחצבה", ולאחר כשלושים ספרים, בהם לילדים ונוער – אני לא נחשב כחלק מהספרות העברית. שום ספר לא נכתב על אודותיי. שום מחקר. כאילו אינני קיים.
סופר חלש ממני היה אולי כבר משתתק ופורש. לא אני. זה מצער אותי אבל אינו משפיע במאומה על פוריות כתיבתי.
הספקתי להשלים רומאן נוסף, "שבעה ימים בפורטוגל", ואני מקווה שיצא לאור השנה. אני עומד עתה בעיצומה של כתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", שתכיל כאלף עמודים, כולם התרחשויות, ואין בה שום מלל ספרותי מהסוג האהוב על קובעי הטעם הספרותי בארץ, שאיש מהם לא קרא את הרומאן האחרון שלי. איני סבור שאי-פעם נכתבה ביוגראפיה מפורטת כזו על סופר עברי. היא מתחילה עם ראשית משפחתנו בארץ, תקופת זמן של יותר ממאה שנה.
הספקתי להתקין כרכים אחדים מעזבונה של אסתר ראב, "כל הפרוזה", "כל המכתבים", ו"כבר פגשתיך פעם", חליפת המכתבים בינה לבין ראובן שהם. אלה הם מאות עמודים ערוכים ומוכנים לדפוס, כל אחד ספר חשוב לעצמו, בינתיים במהדורות מחשב בלבד, שחלקן כבר העמדתי לרשות המחקר הספרותי.
את כל העבודה הזו אני עושה ללא שום סיוע ציבורי (כל בקשותיי נידחו עד כה), וכאשר הכנסתי מתמלוגים על ספריי קטנה מאוד, משום שאני סופר שיש לו כיום לא יותר מאלף קונים לספר חדש שלו.
חתמתי לאחרונה על חוזה לכתיבת רומאן ביוגראפי לבני-נוער על משה דיין, ואני מקווה להתחיל בו בקרוב, בד-בבד עם סיום הביוגראפיה של אסתר ראב.
אני חושב שגורלי הספרותי דומה במקצת לזה של אסתר ראב. וראה איך שירתה עומדת כיום, טרייה ונפלאה גם לאחר עשרות שנים, ולאחר שנשכחו רבים מאלה שבתקופתם כתבה, ושאולי בגללם גם נשתתקה לפרק-זמן.
אני מאחל לעצמי שגורל יצירתי יהיה כזו של אסתר, ושל נחום גוטמן, שני אלה, שכה זולזלו והושכחו בשעתם, ועל ידי מי, אתה זוכר? איפה משכיחיהם כיום?