סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
 [הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
      וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת
      יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ
      וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת
      שֶׁלִטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת – –
 
נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ
 
פרק ראשון: דגניה, ילד עצמאי
חלק ראשון
 
בבית-החולים למחלות עיניים של הד"ר פייגנבאום בירושלים שוכב ילד בן ארבע ורואה רק חושך בעיניים בוערות, כי הרופא מעסה אותן באבקת נחושת. העיניים כואבות, והילד שותק. דמעות ירוקות זולגות על לחייו השקועות. הלחיים שקועות ועצמותיהן בולטות למרות מבנה הפנים העגול, וזאת בגלל הרעב ששרר בשנות המלחמה העולמית. מאז הילד הרזה ושחור השיער זוכר את עצמו – עיניו דלוקות. למחלה קוראים טראכומה, גרענת. כאשר נעשה חם בעמק הירדן, שם הוא גר, והרוח מעיפה ענני אבק, נעשים כאבי העיניים קשים יותר. ואם אתה מבריא, אתה שב ונדבק מהאחרים, הלוקים באותה דלקת.
ליד הילד יושבת אמו, דבורה. גם היא סובלת, ולא רק מטראכומה אלא גם מדלקת כליות. רק עכשיו, בתחילת 1919, חודשים אחדים לאחר שהבריטים שחררו את צפון הארץ מידי התורכים, היא מצליחה להגיע עם בנה היחיד מדגניה לירושלים, כדי להתרפא. היא בבית-חולים אחד, והוא אצל הד"ר פייגנבאום. בגלל בכיותיו של הילד היא עוברת, עדיין חולה, למחלקת הנשים בבית-החולים למחלות העיניים, ויושבת שעות ארוכות ליד בנה ומדברת איתו. היא מספרת לו מדוע נקרא שמו משה.
 "הדבר קרה אצלנו בדגניה, שבת אחת לפנות-ערב, בסוף הסתיו, בשנת 1913, לפני המלחמה. לאבא שלך היה שטף-דם קשה באף. חבר שלו, משה ברסקי, אמר לו: 'שמואל, אל תדאג, אני ארכב על הפרדה למנחמיה ואביא את התרופה, כדי לעצור את הדם.'
 "משה היה בחור צעיר מאוד, כמעט ילד. תמיד צחק. כולם אהבו אותו. עם השקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו קצת. היתה להם הרגשה שקרה דבר נורא. הם סגרו את שערי הברזל, השאירו בחצר את הנשים עם הילד האחד שכבר נולד, גדעון ברץ, ועוד שלושה גברים, לשמור, ויצאו לחפש את משה.
 "הם האירו בפנסים את השדה הקרוב לירדן. אחרי הרבה שעות מצאו את משה על שפת הנהר. ערבים תקפו אותו וניסו לשדוד את הפרדה. ירו בגב שלו והרגו אותו.
 "אבא שלך שלח מכתב למשפחת ברסקי ברוסיה, לספר להם מה קרה. אבא של משה כתב לו שהם אינם בוכים, אלא שולחים עוד בן, למלא את מקום משה שנפל, ובקרוב יעלו כולם ארצה.
 "כשנה וחצי אחרי הרצח, ב-20 במאי 1915, נולדת אתה בדגניה, וקראנו לך על שמו – משה."
 
עד אחרית ימיו, כאשר גם עינו האחת, הימנית, תעמוד בסכנת עיוורון, והסרטן יאכל בו, וליבו החזק ייחלש ויבגוד בו – עתיד משה לזכור את הטראכומה שפגעה בכושר הראייה שלו ואיימה להחשיך עליו את עולמו כבר בילדותו, את כאבי העיניים שליוו אותו, את סיפור הרצח של משה ברסקי ואת אמו דבורה, שהיתה האדם הקרוב לו ביותר בילדותו, ואשר נלחמה על חייו בכל המחלות הקשות שבהן נדבק שוב ושוב.
 
 "כשהיית ילד קטן קיבלת פתאום חום גבוה," ממשיכה ומספרת האם. "זה היה באמצע החורף הקשה, במלחמה העולמית. הצבא התורכי החרים את הבניינים של חדר האוכל והמגורים של דגניה, ושיכן בהם חבורה של טייסים גרמנים; אלה השתתפו, לצד התורכים, במלחמה נגד הבריטים. כולנו היינו מוכרחים לגור במחסנים וברפת. ירד גשם בלי הפסק. בלילות היה קר מאוד. קודם חלה גדעון. מרים, אמו, השתדלה אצל קצין הטייסת הגרמנית לקבל בעבורו חדר חם ויבש. הקצין ענה לה בנימוס גרמני, שהדבר בלתי אפשרי. אחר-כך חלית אתה. בחוץ הוסיף לרדת גשם, הדרכים נעשו עיסה של בוץ. למרות הקור, עמדנו כל הלילה, אבא שלך ואני, והנפנו מגבות רטובות, כדי לצנן את הגוף הלוהט שלך. היית רזה, חיוור. לא רצית לאכול. בבוקר לקחתי אותך בעגלה לבית-החולים בטבריה. בדרך שקעה העגלה בבוץ, והעגלון הלך להזעיק עזרה. לא יכולתי לחכות עד שיבואו לחלץ אותנו, לקחתי אותך בזרועותי והתחלתי ללכת לאורך הכינרת. אתה נשמת בקושי. ירד גשם. השמיים, האגם והאוויר היו מסך אחד גדול של מים. כיסיתי את ראשך וידעתי, שאני מוכרחה להגיע לבית-החולים, אחרת מי יודע מה יקרה לך. היית כבד מאוד. בקושי ראיתי את הדרך בגלל הגשם. כאשר הגעתי לטבריה התברר שבבית-החולים אין מקום, בגלל הצבא התורכי. נשאתי אותך בזרועותי למלון וביקשתי שיקראו לרופא. אחר-כך בא גם אבא שלך. בחוץ לא הפסיק הגשם לרדת. ברקים ורעמים. העיניים שלך היו עצומות. נשמת בקושי. ישבנו איתך כל הלילה. פחדנו שהרופא לא מאמין שתבריא. לפנות-בוקר פסק הגשם. נשמעה קריאת המואזין מצריח המסגד של טבריה. אתה התעוררת פתאום ואמרת בקול חלש: 'תשמעי אמא, שרים!' – ואז ידענו שתחיה ותתגבר על דלקת הריאות שחלית בה, ועל הקדחת, ועל הטראכומה, ותהיה חזק ואמיץ, ותדע להתמודד עם כל הקשיים שתפגוש בעתיד."
 
*
משה חוזר עם אמו מירושלים לדגניה, זו הקבוצה הראשונה שנוסדה בארץ, ומשמשת דוגמה לשאר הקבוצות והקיבוצים שעתידים לקום. לימים תיחשב לו הולדתו בדגניה לתעודת כבוד וייחוס על היותו בן האצולה של "העלייה השנייה" ותנועת העבודה, אצולה שהוריו נמנים עימה. שיבתו לדגניה במלחמת העצמאות, ב-1948, להגן עליה מפני התקפת הצבא הסורי, תסגור מעגל בקשר ההיסטורי שלו ל"אם הקבוצות".
אך דגניה של שנות ילדותו הראשונות היא מקום שנושבות בו רוחות מזרחיות חמות. ענני אבק צורבים בעיניים ומכבידים על הנשימה. עינו השמאלית של משה עדיין מצומצמת. חצי העפעף סגור, כמעט כמו אצל הערבי שתום העין, בעל התרבוש האדום, שיושב על שרפרף קש ומעשן נרגילה בסימטת השוק של העיירה הערבית הסמוכה צמח. והכל בגלל הטראכומה. מהעיוות הזה עתיד הילד לסבול עוד שנים אחדות, עד שתחזור העין החלשה לתיקנה.
המבוגרים עובדים קשה, לשקם את הנזקים שגרמה מלחמת העולם הראשונה למשק, שנוסד בתקופה שבה שלטה עדיין בארץ-ישראל האימפריה התורכית המושחתת והמפגרת. דבורה דואגת פן יגדל הילד ללא חינוך, והיא מלמדת אותו את אותיות האל"ף-בי"ת, כדי שיוכל לקרוא וגם לכתוב אותן. עוד בירושלים, כאשר רק נפקחו עיניו לראות, צירף כמה אותיות למלים, ששלחה אמו במכתב לאביו בדגניה.
צעצועים כמעט אין, וצריך להמציא משחקים ממה שיש במשק. ללכת אחר החורשים ולהתבונן בתלמים המבריקים כראי מפליחת סכין המחרשה, חצאי תולעים לבנות תקועות בהם, ולהקות ציפורים עטות עליהן לאוכלן. לנסוע בעגלות העמוסות חציר או נושאות חביות מים מהירדן, ולהחזיק במושכות כאשר העגלון מרשה לך. לרדוף אחר התרנגולות החומות בחצר המשק. להתרוצץ בין הפרות ברפת, שאותה מנהלת עכשיו מרים ברץ, אמו של גדעון חברו. גדעון ברץ מבוגר ממשה בשנתיים, והוא הבן הראשון של דגניה, אם כי נולד בטבריה. משה הוא הילד הראשון שנולד בדגניה ממש.
משה חושב, שגם הילדים יכולים לעזור בעבודה הקשה במשק. יום אחד, כאשר הוא משחק עם חבריו גדעון ודבורקה – יש בסך-הכל ארבעה ילדים בדגניה, ולא כולם בני אותו גיל – מציע משה לגדעון, המבוגר ממנו, לרפד ארגז בקש, לשים בתוכו ביצים מהלול, ולהושיב את דבורקה, אחותו הצעירה של גדעון, לדגור עליהן. לאחר שיבקעו מתוכן אפרוחים תגדל להקת התרנגולות והמבוגרים יהללו אותם, כך מבטיח משה, וקשה לדעת אם הוא עצמו מאמין בכך, או סתם נהנה מהתעלול.
כאשר חולף חצי יום ודבורקה איננה, מתמלאת מרים אימה דאגה. היא שואלת עליה את גדעון ומשה, והם אומרים שאינם יודעים היכן היא. לבסוף מגלה אותה מרים יושבת בשקט בתוך ארגז מרופד קש בפינת הרפת.
 "מה את מתחבאת פה?" היא שואלת את הילדה.
 "ששש... אל תפריעי לי, אמא, אני דוגרת על ביצים!"
 "על ביצים, דבורקה? – מה, את תרנגולת? השתגעת?"
 "אבל משה אמר לי שאם אשב עליהן הרבה זמן יצאו מהן בסוף אפרוחים, וכל החברים במשק ישמחו נורא!"
 
*
ואפשר לבקר בצמח, העיירה הקרובה ביותר לדגניה. יש בה תחנת-רכבת הניצבת על המסילה התורכית, שבאה מחיפה, דרך עפולה ובית-שאן, ועולה לדמשק. הביקור בצמח הוא יום של כיף. העיירה הערבית הקטנה, בעלת הגגות הנמוכים, נראית בעיני משה כאחת הערים הגדולות שעליהן הוא שומע מסיפורי אמו, ואשר בתחנות-הרכבת שלהן עולים ויורדים אלפי אנשים. ליד התחנה יש שוק, ובו חנויות ודוכנים, והמוכרים צורחים בקולי קולות ומהללים את מרכולתם. כאן אפשר לקנות חלווה ובקלאווה וממתקים צבעוניים, ולשתות לימונדה קרה שאומרים שגושי-הקרח בה באים מהחרמון, ומשקה תמר-הינדי. שיא הטיול הוא תחנת-הרכבת עצמה. בדרך-כלל אין כסף לקנות ממתקים, ומשה וחבריו באים רק כדי לשבת ליד בניין האבן ולחכות שעות לבוא הרכבת. כאשר הקטר השחור נושף עשן ופולט אדים, ומוט הארכובה עולה ויורד ומניע את הגלגלים – מתפעלים הילדים מקיומו של עולם גדול, מעבר לתחום הצר שבין החצר של דגניה לירדן; אבל להם אין חלק בו. הם עניים. בדגניה כולם עובדים קשה, וכסף כמעט אין.
 
ואפשר גם לעמוד ולהתבונן בשכן הזקן, אהרן דוד גורדון, שחדרו סמוך לחדר ההורים. כל הימים הוא יושב וכותב, גם כאשר החברים עובדים בשדה. א"ד גורדון הוא הסופר הראשון שהילד משה רואה בחייו. יש לו זקן לבן ארוך, והוא אינו כותב סיפורים ושירים, כמו אלה שהאם מספרת למשה ושרה לו כאשר משעמם לו, אלא מאמרים על "דת העבודה": כמה חשוב שהיהודים חוזרים לארצם, כדי לעבוד במו ידיהם בחקלאות, שהעבודה היא המרפא לחוליים של הגלות. גם האב, שמואל דיין, חושב כך. דבורה מזהירה את משה השובב לבל ירעיש, כדי שלא להפריע לשכן בכתיבתו.
משה חושב שגם הוא יכול לחבר שירים. הנה, יום אחד נפל לבריכה הקטנה שבחצר, ונרטב. הגננת – כבר יש גננת בדגניה, כי יש יותר ילדים – שואלת מה קרה לו, והוא עונה לה: "זה לא ישׂכּך!"
והמלים האלה, שפירושן: "זה לא עסקך", כל-כך מוצאות חן בעיניו, שהוא מחבר להן דקלום וגם שר אותו: "חה, חה, חה, – מה קרה? – משה נפל אל הבריכה. – איך? איך? – זה לא ישכך!"
השיר מוצא חן בעיקר בעיני הילדות שבגן, וגם הן שרות אותו.
 
*
בדגניה מנהלים החברים ויכוחים קולניים, שאותם אין הילד מבין. האב מתרגז, והאם מהססת. מדובר בעזיבה, כמעט בפילוג. רוב החברים, ובראשם יוסף בוסל ממייסדי דגניה, מחזיקים בדיעה שעל דגניה להישאר קבוצה שחבריה שותפים – באדמות, בבתים, בכלי-העבודה החקלאיים, בחינוך הילדים, בחדר-האוכל – וכל מי שרוצה להיות חבר בה חייב להסכים לחיי השיתוף. זהו רעיון הקיבוץ. ואילו שמואל דיין, ואיתו חברים אחדים, חושבים שהדרך הנכונה לישב את הארץ היא להקים מושבי עובדים, שבהם החברים שותפים אמנם בדברים הכלליים, כמו האדמה, המים, הצרכנייה, השיווק של התוצרת החקלאית, האחריות והעזרה ההדדית, אבל כל אחד גר בבית משלו ויש לו יחידת משק משלו. זה העיקרון של המושב.
אך עד שיגיעו להתיישבות-קבע מיטלטלים בני-המשפחה ממקום למקום. לאחר שעזבו את דגניה הם עוברים לזמן קצר לתל-אביב. שמואל כבר אינו רק חלוץ, פלח, עובד-אדמה חרוץ, שיש לו מגפיים גדולים וכובע רחב-שוליים, וידיו אוחזות במחרשה, כמו שא"ד גורדון רוצה שיהיו כל צעירי העם היהודי – לא, שמואל נקרא עתה למלא תפקיד של ארגון והדרכה לקבוצת עולים, שעולה על אדמת יישוב חדש, דגניה ב', הנמצאת כקילומטר מדגניה הראשונה, שנקראת מעתה גם דגניה א'.
בדגניה ב' החברים גרים באוהל צבאי גדול, שנקנה משיירי הצבא הבריטי. דבורה מבשלת לחברים ארוחות ואופה לחם בתנור שנבנה בחוץ, כנהוג אצל השכנים הערבים. את הכביסה מרתיחים בדוד על מדורת עצים, ומים מביאים בעגלה, בחביות מהירדן. קשים חייה של דבורה, הצעירה המשכילה שבאה מרוסיה לעמק הירדן. פניה יפות, מבנה גופה עדין. היא נחלית לעיתים קרובות. היא מרגישה שעיקר העבודה הגופנית מוטל עליה, ואילו שמואל נוטה ברצון למלא תפקידים ציבוריים, שכרוכים לא פעם בנסיעות. תבנית יחסים זו עתידה להשפיע על הילד, לכשיגדל.
שמואל מדריך את החלוצים הצעירים, שעלו מפולין, בעבודת-האדמה. בחורף, כאשר מתחילים הגשמים והרוחות החזקות, נעקרים יתדות האוהל, המיטות והארגזים מוצפים מים ובוץ, הבגדים נרטבים, פנס הנפט נכבה, המבוגרים מסתובבים נרגזים בחושך בבגדים תחתונים – ואילו הילד משה רץ בשמחה משלולית לשלולית והאם מוצאת אותו אך בקושי.
 
בחורף 1920 משלימים החברים את בניית הצריף הראשון בדגניה ב' ומכסים את גגו ברעפים אדומים, ובאביב מתחילים השדות שנחרשו לעטות מרבד ירוק. ילדי דגניה ב' – משה ועוד שתי ילדות, אחיות – הולכים מדי בוקר לגן בדגניה א'. בדרכם הם עוברים על פני פלחים ערבים, שמעבדים את שדותיהם בשכנות לשתי הדגניות. היחסים בין שני העמים שקטים עד כדי כך שמשה, הגבר הקטן, שהתבקש להיות גם שומר ומלווה לשתי האחיות, מרשה לעצמו לפעמים לעשות מעשה שובבות – לברוח מהן בריצה ולהשאירן מאחור לבדן.
אך השקט אינו נמשך זמן רב. באביב של 1920, בי"א באדר, מתקיפים ערבים את תל-חי שבגליל העליון והורגים את המפקד, יוסף טרומפלדור, ועוד חמישה מגינים. הצהרת בלפור מ1917-, שבה הבטיחו הבריטים ליהודים לאפשר הקמת בית לאומי בארץ-ישראל, וכן התמיכה, אפילו המעטה, של השלטון הבריטי ביישוב היהודי – גורמים מהומות, גם בעמק הירדן. דגניה ב', היישוב הקטן והצעיר ביותר, נתון בסכנה. בפיקודו של שמואל מתקינים בו עמדות הגנה ושומרים לילה-לילה, ואת הנשים והילדים מפנים לדגניה א', המוקפת חומה.
משה בן החמש שומע את היריות בבוקר יום ההתקפה. הוא רואה את להבות האש העולות מדגניה ב', את קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א' דרך שדות החיטה, ואחרון-אחרון את אביו רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה הקרבין הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומהעשן ומהרגשת הכישלון הקשה. משה רואה על פניה של אמו, שדבר נורא קרה. מתברר שהתוקפים היו רבים, החברים מעטים, ובבוא השעה המכריעה החליטו, שאין שום סיכוי לעצור את ההתקפה בירי מתוך העמדות, כפי שפקד עליהם שמואל. מחוסר ברירה שפך האב, שנותר אחרון, פח נפט על הצריף, הצית אותו ונסוג גם הוא. עתה הוא מסתגר בחדר, נרגז, צועק בקול רם ואינו רוצה לראות איש.
 
והתמונות הללו, טיולי הילדות השלווים לצד הפלחים העובדים בשדות, ולצמח הערבית, עם חבריו השזופים והיחפים כמוהו – ודגניה ב' הנשרפת לנגד עיניו באפריל 1920, החברים הנמלטים, והאב, המפקד, שנסוג עם כולם – תמונות אלו עתידות ללוות את משה דיין כל ימיו.
 
המשך יבוא