מדינת ישראל שילמה מחיר כבד בהתנתקות – עקירת חבל התיישבות, פגיעה בזכויות האזרח של אלפי ישראלים, נסיגה עד קווי 4.6.67, קרע קשה בחברה הישראלית. לעומת זאת – התמורה המקווה לא בדיוק התמלאה. ההנחה שלאחר הנסיגה המלאה לא תהיה לפלשתינאים בעזה עילה להמשך הטרור והתוקפנות – לא התממשה. להיפך, מימדי התוקפנות גברו והגיעו לשיאים חסרי תקדים. גם ההנחה שאם נותקף לאחר הנסיגה וסיום הכיבוש – העולם יתמוך במימוש זכותנו להגנה עצמית, גם אם נגיב בכל העוצמה, לא התממשה. להיפך, קיבלנו את גולדסטון ואת המשט.
את הנעשה אין להשיב, אולם על תמורה אחת שההתנתקות אמורה הייתה להניב אסור לנו לוותר. בניגוד למיתוס, ההתנתקות לא היתה חד צדדית. היא היתה בהסכם בין ישראל לארה"ב. ההסכם לא היה חוזה מדיני, אך תמורת הנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון קיבלה ישראל את מכתב בוש, המסמך הנשיאותי הפרו-ישראלי ביותר שנכתב אי פעם, שיש בו הזדהות חסרת תקדים עם עמדות ישראל בסוגיית הפליטים ובסוגיה הטריטוריאלית
גם ההישג המדיני הזה התמסמס. הוא התמסמס לראשונה, כאשר אהוד אולמרט, בקלות ראש וקלות דעת אופייניים, הציע לפלשתינאים הצעה שבה הוא ויתר מיוזמתו על כל העמדות הישראליות בהן תמך בוש. הוא התמסמס שנית, כאשר מימשל אובמה התכחש לו ובמסגרת מדיניות הפייסנות שלו כלפי העולם המוסלמי, נקט עמדות עוינות לישראל.
אולמרט נכשל בניסיונו לרצות את הפלשתינאים ולהגיע עמם להסכם. אובמה נכשל אפילו בניסיון להביא את הפלשתינאים לשולחן המו"מ עם ישראל, אחרי שטיפס על העץ הגבוה של ההקפאה המלאה.
כעת, משחזרנו לנקודת ההתחלה, על ישראל להקדים כל נכונות לחידוש המו"מ באישרור מחדש של המחוייבות הנשיאותית במכתב בוש. ישראל אינה יכולה להשלים עם התעלמות ממסמך חשוב כל כך, שחודשים של מו"מ, בהשתתפות טובי המומחים משתי המדינות, קדמו לניסוחו.
אין המדובר רק במכתב נשיאותי. מכתב בוש נשלח לשרון ב-14.4.04. כעבור קצת יותר מחודשיים, ב-23.6.04, אישר בית הנבחרים את המכתב ברוב אדיר של 407 מול 9 מתנגדים בלבד, ולמחרת אישר אותו הסנאט ברוב מדהים של 95 מול 3. למותר לציין, שהרוב הזה כלל את נבחרי המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של אובמה, ובהן הסנטורית מניו יורק, היום מזכירת המדינה, הילארי קלינטון.
מה יש במכתב הזה?
ראשית, יש בו שלילת העמדה הדורשת נסיגה מלאה של ישראל לקווי 49' (המכונים אצלנו קווי 4.6.67): "לא יהיה זה מציאותי לצפות שהתוצאה של המשא ומתן על ההסדר הסופי תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949... מציאותי לצפות שכל הסדר קבע יושג רק על בסיס שינויים שיוסכמו בין הצדדים."
בניגוד לנאמר אצלנו, ש"המחיר נקוב", כלומר על ישראל לסגת מכל השטחים – לא זו בלבד שבוש אינו דורש זאת, וקובע שאת הגבול יקבעו הצדדים במו"מ, אלא הוא אומר בפירוש שאין לצפות לנסיגה כזאת, כי אין היא מציאותית. חשוב לציין, שאין במכתבו רמז כלשהו ל"חילופי שטחים", רעיון עוועים הנובע מקבלת המוסכמה שעל ישראל לסגת לקווי 49', ואם יש שטחים שמסיבות אלה או אחרות לא תיסוג אליהן, עליה "לפצות" את הפלשתינאים בשטח חלופי בתוך "הקו הירוק". מאחר ובוש שולל את המוסכמה הזאת מעיקרה, מובן מאליו שאין צורך, לשיטתו, ב"חילופי שטחים".
מהם, אם כן, אותם שינויים טריטוריאליים, שלא יהיה זה מציאותי לצפות שישראל תוותר עליהם? האחד, הוא "המציאות החדשה בשטח, ובכלל זה מרכזי אוכלוסיי ישראליים גדולים הקיימים כבר." בז'רגון הישראלי מדובר בגושי ההתיישבות, כמו ירושלים רבתי ומערב השומרון; כולל ערים כמעלה אדומים ואריאל.
שינוי נוסף הוא "גבולות בטוחים ומוכרים". אילו סבר בוש שגבולות 49' הם בטוחים, לא היה מציין את הצורך בגבולות בטוחים. כאשר הדגיש את המושג "גבולות בטוחים" הכיר למעשה בדרישתה של ישראל לגבולות בני הגנה. בכך חזר בוש לעמדה האמריקאית המסורתית, שמנעה את הכנסת ה"א הידיעה לדרישה לנסיגה ישראלית אחרי מלחמת ששת הימים, בהחלטת מועצת הביטחון 242, כדרישת הסובייטים והערבים, והתעקשה לדבר על "נסיגה משטחים", ללא ה"א הידיעה, אל גבולות בטוחים ומוכרים. התרגום הישראלי לגבולות בטוחים, ממלחמת ששת הימים ועד שברק נסוג מהן בהצעותיו לערפאת בקמפ-דיוויד, היה שליטה ישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בכל הסדר שלום. זאת היתה מדיניותו של יצחק רבין, עד נשמת אפו האחרונה. אין כל ספק שלכך כיוון שרון, במו"מ עם בוש על נוסח המסמך.
היום, כשהילארי קלינטון תובעת מישראל להציג את מתווה הגבול בינה לבין המדינה הפלשתינאית, על ראש הממשלה לעמוד על כך שקודם כל תאשרר ארה"ב את מחויבותה למכתב בוש, כביטוי לרצף השלטוני ולרצינותה של ארה"ב. על סמך אשרור זה, תציע ישראל מתווה העונה על יעדיה הלאומיים והאינטרסים הביטחוניים שלה.
 
2. ריטואל ושמו ועדת חקירה
תסריט – הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת מחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר השריפה בכרמל. נשיאת בית המשפט העליון ממנה את קודמה אהרון ברק לעמוד בראש הוועדה.
הוועדה יושבת במשך שנה וחוקרת את הנושא שבאחריותה. במהלך השנה, ראש הממשלה מקיים מו"מ אינטנסיבי עם אבו מאזן על הסכם שלום המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים. המו"מ מתקדם מאוד, הוא כבר בישורת האחרונה. ואז מתפרסמות מסקנות ועדת החקירה הממלכתית. הוועדה מטילה אחריות מיניסטריאלית על נתניהו כאחראי למחדל ומחליטה על התפטרותו.
מה יהיה השיח הציבורי בסיטואציה הזו? תומכי ההסכם המתגבש, המבינים שהמנהיג היחיד שיכול לגבש סביבו רוב, יעשו הכול כדי לא להחמיץ את גודל השעה בשל המלצות הוועדה. מתנגדי ההסכם, לעומתם, יקפצו על מסקנות הוועדה כמוצאי שלל רב, כהזדמנות להיפטר מראש הממשלה ולהציל את ארץ-ישראל. אלה ואלה, לשיטתם, יצדקו. יצדקו גם כאלה שתומכים במהלך המדיני, אך סבורים שסוגיות הפנים חשובות יותר מסוגיות החוץ והביטחון, ואחריותו של ראש הממשלה לשלום האזרחים קודמת לאחריותו המדינית.
כל הטיעונים הללו נכונים, כיוון שזו מהות הפוליטיקה. מנהיג אינו נבחן על פי מקרה אחד, אלא על מכלול פועלו. בבחינה כזו, יכול אדם לשפוט אותו רק על פי נושא אחד, החשוב בעיניו במיוחד. אדם אחר, ישקלל את המכלול כולו, על פי השקפתו. השיקולים השונים הללו, הם השיפוט הפוליטי, הדמוקרטי.
אולם כל השיקולים הללו – אסור שיעמדו לנגד עיני ועדת החקירה. ועדת החקירה תמעל בתפקידה אם תעסוק בסוגיות שאינן בתחום שהוגדר לה. גם אם חברי הוועדה תומכים בדרכו של ראש הממשלה, הם מחויבים אך ורק לנושא עליו הם מופקדים. ואם בבדיקת הנושא הם גילו כשל בתפקודו של ראש הממשלה, חובתם לומר זאת.
השאלה היא, האם ראוי שאנשים שאיש לא בחר אותם, יהיו מוסמכים לקבל החלטות על זהות ההנהגה הישראלית, על סמך נושא אחד שהם בדקו? בעיניי, זהו עיוות של הדמוקרטיה.
באילו מקרים צריכה להיות סמכות כזאת לאנשים שלא נבחרו? בבית המשפט. גם ראש הממשלה המוצלח ביותר, אם הורשע בפלילים אינו יכול להמשך בתפקידו.
ההבדל בין המקרים, הוא שבחינת תפקוד הממשלה אינה עניין משפטי, אלא ציבורי. הבעייה היא, שוועדות חקירה משפטיות נוהגות כערכאה משפטית, בנושא שאינו משפטי. זו פגיעה בדמוקרטיה ובחיים הפוליטיים הנורמאליים, הראויים.
לא בכדי השתמשתי בהגדרה "ועדת חקירה משפטית". גם ועדות שאינן ממלכתית, אך הן בראשות שופט, דוגמת ועדות וינוגרד וטירקל, נגועות באותה פגיעה בדמוקרטיה, גם אם בעצימות נמוכה במקצת.
הגיעה השעה שנשתחרר מן הריטואל של הקמת ועדת חקירה משפטית לנושאים שאינם משפטיים, מתוך ציפייה שהוועדה תביא לעריפת ראשים. איש אינו מתעניין במסקנות הענייניות של הוועדות הללו. השאלה היחידה המעניינת את הציבור והתקשורת, בנוגע לוועדות, היא במסקנות האישיות-הפוליטיות, שלהן. ואם הן אינן מספקות את הסחורה, התקשורת כבר תציג אותן כ"וועדות טיוח" המחפשות את ה-ש.ג
למען תקינות הדמוקרטיה הישראלית, יש לשים קץ לריטואל הזה. בוודאי שאין לו מקום בבדיקת החלטות פוליטיות ערכיות (כמו המשט, למשל) אך גם לא בהחלטות תפקודיות, כמו השריפה.
מן הראוי שתהיינה ועדות בדיקה מקצועיות, שנועדו להפקת לקחים בלבד. אין להעמיד בראשן שופט, אלא איש מקצוע במינהל ציבורי, וחבריה צריכים להיות אנשי מקצוע בתחום הנבדק וביניהם משפטן, שיעסוק בצדדים המשפטיים של הנושא. על המסקנות של הוועדות להיות מקצועיות. כאשר ועדות תצבענה על מחדלים אישיים של ראש ממשלה, שרים או פקידים, יש להשאיר למערכת הדמוקרטית את המשך הטיפול באותן מסקנות. בסופו של דבר, אותם אנשי ציבור יגיעו עמדו למשפט הציבור בבחירות, כראוי במדינה דמוקרטית.
 
אהוד: אל תדאג, לא יהיה שלום. תימשך רק פטפטת בלתי-פוסקת בניצוחם של הגברת קלינטון שאין לה מושג בענייני המזרח התיכון, והכסיל אובמה, ושניהם ימשיכו לטחון מים, כאשר הפלסטינים ממילא יטרפדו כל צעד ממשי, אפילו הצהרתי, שמחייב אותם לוויתור כלשהו – אבל האשמה תיפול תמיד על ישראל כי הכה ביהודים והצל את השלום!
וכמובן, הנושא והלקח החשובים ביותר הם שיפור אמצעי ההגנה נגד אש בישראל, ולא חקירת מי אשם בשריפה! כי אם האשמים הם ילד או שני ילדים רשלניים מעוספייה, אזיי אף אחד לא אשם בהצתה כי מקרה זה יכול להתרחש גם מבדל-סיגריה מושלך מחלון מכונית נוסעת.
ובאשר לכיבוי שלא בא מיד, לכבות את השריפה בראשיתה המיזערה – כאן אכן צריך להשקיע את מיטב המאמצים והאמצעים, לא בפאניקה אלא בשכל, ולא בעריפת ראשים. אף לא ראשו של השר אלי ישי. כיבוי שריפות היא שאלה מקצועית ולא פוליטית. ותיתכנה שגיאות גם בכיבוי שריפות, אף כי ברור שבמחיר נזקי השריפה והמטוסים שהובאו לכבותה היה אפשר להקים מערך משוכלל מאוד נגד שריפות!
 
3. מה זה פְּלָפוֹן?
תגובות לגיליון "ספרים", "הארץ". מיום 15.12.10
"עוזי הרזה, שאוכל כמו פיל ורזה כמו פלפון" המיתולוגי מחסמב"ה – מעורר את השאלה מהו פלפון?
מתן חרמוני הגדיר זאת במאמרו "המערה הדיגיטלית" – כדרך שפעם כינו מלפפון, "בעגה הרווחת בזמן כתיבת סדרת הספרים." והוא טועה. פְּלָפוֹן הוא קרש ארוך ודק, ולכך התכוון יגאל מוסנזון. וכך מוגדר הפלפון במילון הסלנג של רוביק רוזנטל: "פְּלָפוֹן. סרגל עץ דק (מיושן): "פלפונים, פעם היו קוראים לזה, פסים כאלה של עץ, כמו סרגלים ארוכים-ארוכים" (נתיבה בן יהודה, ירושלים מבפנוכו, 1988); "עוזי הרזה היה רזה כמו פלפון ואוכל כמו פיל" (חסמב"ה); צרפתית: plafond (תקרה)".
ובעניין אחר – "הארץ"/"ספרים" נוהג לציין מתחת למאמרי הביקורת מילים אחדות על אודות הכותב. משום מה, מאמרו של אודי אדיב "הם לא נחמדים" פורסם ללא כל קרדיט. מדוע לא נכתב, למשל – "אודי אדיב הוא בוגד, חבר ברשת ריגול וחבלה, שנדון ל-17 שנות מאסר בעוון ריגול למען סוריה, ושוחרר ממאסר כצעד מקדים לעסקת ג'יבריל"?
האם קוראי "הארץ"/"ספרים" אינם זכאים לגילוי נאות מצד העיתון, למי הוא נותן במה רחבה ומכובדת להטפותיו האנטי ישראליות?
אורי הייטנר
 
4. על השנאה
תגובה לאלון עידן, "כולם שונאים את כולם", מוסף "הארץ" 17.12.10
השנאה בין קבוצות בחברה הישראלית היא אחת הבעיות הקשות ביותר בחברה הישראלית, וראוי להקדיש להן כתבת ענק, כפי שעשה מוסף "הארץ". אולם איזו מין צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית היא, אם הכתבה מתעלמת לחלוטין ממחלת המתנחלופוביה, שנאת החינם הנוראית כלפי המתנחלים, או כפי שהשונאים בע"מ נוהגים לכנותם, בכינוי הנתעב "מתנחבלים" – שנאה שהגיעה לשיאה בחרם האמנים על למעלה מ-300,000 אזרחים ישראלים החיים ביהודה ושומרון? אין זו שנאה של אנדרדוג, אלא שנאה של מי שרואים עצמם מיינסטרים של החברה הישראלית, אם לא "אדוני הארץ". לאכסניה של הכתבה, עיתון "הארץ", תפקיד מרכזי בליבוי השנאה הזאת, מצד כתבים כמו עקיבא אלדר, גדעון לוי ואחרים.
באותו גיליון של מוסף "הארץ", בעלת הטור נרי אריאלי, הסתמכה על ציטוט מפוקפק ששמעה מאיזה בנדוד שלה על משהו שכביכול אמר פעם טבנקין, כדי להבהיר שהיא מסכימה עם האמירה הנוראה שאינה מאמינה באלוהים, "כי אילו היה אלוהים הוא היה שולח אש שתשרוף את כל הרבנים."
חלומה הרטוב של אריאלי, הוא שכל(!) הרבנים יישרפו. אוי, מה היה קורה בארץ, בצדק, אם המילה רבנים היתה מוחלפת ב"ערבים", באיזה טוקבק זניח. לכן, אין צורך שאלון עידן יתאמץ ב"צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית." הרבה יותר קל ונוח יהיה לו, לדפדף במוסף שבו הוא כותב.
אורי הייטנר