על ספרו של משה ברק "עולָה גולֶה, גולָה עולֶה" גוונים, 367 עמ'
קוראיו של "חדשות בן עזר" מכירים את משה ברק כבלשן חובב המציע תחליפים מעניינים למילים הלועזיות – בעיקר בתחום המדיה. הוא גם חיבר מעין מילון פולקלוריסטי לשפתם של חברי קיבוצו – גבת – בשם "גבתי דבר גבתית". והנה לפנינו רומן מפרי עטו, שעניינו ההווייה הקיבוצית ועלילותיהם של שליחיו בגולה.
הספר מציע פנורמה של קורות הקיבוץ לאורכם של למעלה מחמישים שנה – משנת 1950 ועד תחילת שנות האלפיים. הקורא מתרשם מהפער הענק בין האידיאליזם הציוני-סוציאליסטי המגלומני כמעט של הקיבוץ בשנות החמישים של המאה הקודמת – לעומת הדלות המדכאה של המקום הזה בעיני המתבונן מבחוץ: אין סוכר להמתיק את התה, שותים ציקוריה במקום קפה, השירותים רחוקים ואין שם נייר טואלט, המקלחות משותפות, ומשתמשים שם בסבון כביסה, החברים גרים באוהלים או בצריפים רעועים (עמ' 231 ואילך). ההקרבה הזאת מרצון על כל מנעמי החיים והאתוס הציוני-סוציאליסטי שחברי הקיבוץ מולעטים בו – מחספסים את אופיים ביחס שבין חבר לסובבים אותו, בין חברי הקיבוץ למי שאיננו נחשב ל"משלנו". בעיקר צורם היחס לניצולי השואה שכביכול לא השכילו כמוהם לעלות לארץ במועד ולהגשים בגופם ונפשם את חזון הציונות (עמ' 237). המניירות הקיבוציות המתוארות בספר מעוררות היום גיחוך: ריקודים סלוניים נחשבו אז לסטייה בלתי נסלחת מן "הקו" אל הבורגנות הבזויה (עמ' 13, 136). אפילו משחק תמים כמו פינגפוט, משחק כדורגל שולחן, נחשב לבורגני משום שמחייב השחלת מטבע (עמ' 168).
הספר מצביע על סדקים ראשונים בחומה הבצורה של הקיבוץ כבר בימיו הראשונים, כאשר בעלי "ג'ובים" זוכים לתנאים ולאפשרויות של קומבינות המטייבים להם את החיים מעל ומעבר למצוי אצל כל שאר חברי הקיבוץ. אפרים, אחד השליחים של התנועה הקיבוצית בפאריז, מנהל עסקים אפלים ומנצל את תפקידו להנאותיו הפרטיות (עמ' 88 ואילך). דויד (דייב), שליח אחר, קונה חפצי מותרות שיגרמו לפער בינו ובין חבריו (עמ' 115; ראו גם עמ' 220), עסקנים מתחמקים מעבודה קשה בשדה (עמ' 246), ושמואל אפרת הדיפלומט שומר את המשכורת השמנה לעצמו, הגם שלפי הנוהל היה צריך להפריש ממנה לקיבוץ (עמ' 330). מאוחר יותר גם גד ענבי, המוהיקני האחרון של האתוס הציוני-סוציאליסטי מחליט לשמור לעצמו את הפיצויים שקיבל מגרמניה, ולא למסור אותם לקופת הקיבוץ (עמ' 337). הספר גם מקדיש מקום נכבד כדי לתאר את הטובין שגד ענבי זה הביא מצרפת לאחר נישואיו (עמ' 259-258).
הקיבוץ מגנה את ניצול גופה של הזונה, ורואה בו שריד מוקצה של העולם הקפיטליסטי, אבל בשקט בשקט הרווקים הזקנים של הקיבוץ קיבלו חופשות וכסף כדי לצאת לעיר "להתפרק" (עמ' 36-35). הספר מתאר בפרוטרוט כיצד השליחים בפאריז ובלונדון, פאר החלוציות הקיבוצית, מבלים אצל זונות ובמועדוני לילה (עמ' 21 ואילך, 110, 154-151, 222).
בספר ימצא הקורא גם את התמורה העיקרית של השנים האחרונות בהן קיבוצים רבים הופרטו, והלקמוס לתפנית האדירה הזאת הוא בהתרחשות בחדר האוכל: מקום זה נראה עתה כמסעדת פאר, ללא שום דמיון למה שקרה בו בשנות החמישים, אבל באופן קפיטליסטי למדיי – כל סועד חייב להחתים את כרטיס האשראי שלו ליד הקופה (עמ' 301, 358).
הקורא מתוודע אל החוויות שעברו השליחים בצפון אפריקה, ביניהן גם כאלו המסמרות שיער, כגון טקס הנפת הסדין המוכתם בדם הבתולים על מגש של זהב, וכל הזוועה המתרחשת קודם לכן כשלא הכול דופק ככתוב בספר: אימו של החתן מכנה את הכלה "זונה", ואילו אם הכלה מכנה את החתן "אימפוטנט" (141-138). כן מתוודע הקורא לגורלה המר של אישה שנאנסה, שהחברה באותם מחוזות מתנערת ממנה כאילו היא פשעה, ולא האנס (עמ' 138 ואילך, 141 ואילך).
אילו נכתב הספר כיומן מסע (משה ברק עצמו היה שליח בצפון אפריקה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת), זה יכול היה להיות ספר מרתק, אלא שהמחבר בחר לכותבו כרומן, וכרומן יש בספר הזה מעידות רבות:
מסתבר ששום רפליקה בספר איננה טבעית – כל הדוברים – באמת כולם – נואמים בסגנון אחד. נואמים ב"פעולות", בסמינרים, בשיחות פרטיות, ואפילו בחדר המיטות.
הרי דוגמה: גד, הרווק הביישן, שט באונייה "ארצה" מחיפה למרסיי לצורך שליחותו. על האונייה רוקדים ריקודים סלוניים "בורגניים". הוא עומד מן הצד, ודווקא אישה נשואה בשם רוח (קיצור של רוחלה) מזמינה אותו לרקוד, וזאת תגובתו – "... ואז הוא אמר בעברית בנימה ביישנית: 'לקראת הבר-מצווה למדתי בבית הוריי בקלן בכל בוקר הנחת תפילין, איך לעלות לתורה, ואת הדרשה על פרשת השבוע עם רב צעיר מהקהילה. אבל בשעות אחר הצהריים לימדה אותי המטפלת הצרפתייה לרקוד ואלס, טנגו ופסה-דובלה. היא הסבירה לי בצרפתית, שפת התקשורת היחידה שלנו, שהוריי הודיעו לה כי תחילה ילכו לטקס בבית הכנסת, אך לאחר הטקס הדתי יהיה נשף ריקודים 'לכן ביקשו ממני ללמד אותך לרקוד.' אכן למדתי, ועד גיל שש-עשרה רקדתי טוב עם אחיותיי ודודניותיי. אך מאז לא הזדמן לי לרקוד'." (עמ' 13).
אישה זרה מזמינה את גד לרקוד, והוא מספר לה את קורות הבר-מצווה שלו! אילו התכוון המחבר לפרודיה – היינו צוחקים.
והרי דוגמה אחרת – שיחה בין אליהו, צעיר ממרוקו, העומד להתחתן עם טוני, בת עשירים (הוריה רופאים) מאוראן שבאלג'יר:
"ברגע מסויים סיכם ביטבול (ד"ר ביטבול, אביה של טוני): 'אנו שמחים, אליהו, שבתנו התקשרה אליך וממשיכה כמשפחה יהודית, כפי שאנחנו נשארנו יהודים בתוך התרבות הצרפתית, ושומרים על מסורתנו'. השיב אליהו: 'אני מאושר שפגשתי בטוני כדי להמשיך במורשת. בעבר, כידוע, שמרנו על יהדותנו בעזרת התבדלות שפתנו ודתנו, אך כיום יש סימנים רבים להתנתקות ממנה. ייחודנו נמצא בסכנת היעלמות דווקא במאה זו, לאחר היציאה מהגטו, כשהתקשורת הבינלאומית מנציחה תרבות בינלאומית זמינה לכול. לעם קטן אין סיכוי לשמור על ייחודו התרבותי והלאומי, כי הגדולים יבלעו אותו'."
בהמשך כתוב שהביטבולים נשארו פעורי פה מלמדנותו של חתנם (עמ' 125-124).
המחבר לא מצליח לשכנע את הקורא שכך מדבר חתן בביקורו הראשון אצל הורי הכלה.
כל הספר זרוע ברפליקות גבוהות לא טבעיות לשיח בין חברים, אוהבים, הורים וילדים – אין מדברים – הכול נואמים (ראו עמ' 18, 19, 41, 85, 104, 106, 159, 161, 181, 191, 197, 205, 338).
מעידה אחרת שלא ניתן להחמיץ היא הפרטנות המלאה של התיאורים. כיוון שמדובר בפעילות של שליחים מהקיבוץ אל הגולה, מוזכרים הסמינרים, הקורסים והמחנות שהופעלו על ידי מדריכים אלה, אלא שהפרטנות מייגעת, מה עוד שכמעט בכל האירועים האלה קורים אותם הדברים: אותם הנאומים וההרצאות, אותם השירים, אותם הריקודים, המיסדרים, המשחקים, לימוד העברית, הערבים סביב המדורה, מסיבות הסיום. השיר "אלי אלי" של חנה סנש מופיע בספר פעמים רבות (עמ' 97, 170, 199, 364 ועוד), וכן מוזכרים ללא ליאות ריקודים כמו קרקוביה, פולקה, צ'רקסיה וכו'. הפירוט הרב ביותר נמצא בתיאור הסמינר בטירה ליד בורדו (עמ' 105-50), פירוט החוזר על עצמו בסמינר של ארצות המגרב (176-155), בפתיחת הקן בקזבלנקה (195-190), הקן ברבאט (199-197), ב"סדר פסח שלישי" (206-201), במחנה על שפת אגם בקרבת מקנס (עמ' 217 ואילך), בסמינר העולמי בצרפת (עמ' 256 ואילך), סמינר בלה-בול (עמ' 268 ואילך), במסיבת הפורים (עמ' 276 ואילך). מן הסתם האירועים האלה תועדו ביומן אישי, ומן הסתם לא היה הבדל מהותי ביניהם, אבל הסיפורת איננה סובלת פרטנות לשם תיעוד – לכל איבר בסיפור חייבת להיות תכלית.
הפרטנות המוגזמת הזאת מציפה את הרומן כולו: מפרטים לך כיצד מכינים חמין מרוקאי (עמ' 32), קורות חיים (עמ' 48-44, 52, 171), קורותיה של "אליאנס" (עמ' 116), פרטי קווי המטרו בפאריז (עמ' 109), המנות במועדון מולן רוז' (עמ' 112), הבילויים בפאריז כולל פולי ברג'ר (עמ' 185), "פלאי פאריז ולונדון: אטואל, טיולרי, אינווליד, סורבון, פנתיאון, גני לוקסמבורג, שאנז אליזה, מרכז פומפידו, מופעים ומסעדות; הייד פארק, בריטיש מיוזיאום, ארמון באקינגהם וכו'  (עמ' 213-208, 283, 323, 341).
הספר גדוש בווידויים החוזרים על דברים שידועים מכבר לקורא (עמ' 216, 295, 313, 326, 329, 334, 355-354; ראו פרטנות יתר גם בתחומים אחרים: עמ' 128, 135, 207, 223, , 251, 259-258, 288).
אני מודה שלמדתי מהספר הזה פרק על קורות הקיבוץ והשליחות שלו [של המחבר] לגולה, והפקתי לא מעט תועלת. ייתכן שאילו הייתי פחות איסטניס בכל הנוגע למיבנה הראוי של רומן – הייתי מתרכז בעיקר במעניין, ופחות במביך.