סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק ראשון: דגניה, ילד עצמאי

חלק שני

לאחר ההתנפלות באה להתיישב בדגניה ב' קבוצה חדשה של צעירים בראשות לוי שקולניק, לימים אשכול, ראש ממשלת ישראל במלחמת ששת הימים. שמואל, דבורה ומשה אינם נשארים בדגניה ב' אלא עוברים לתל-אביב. בקיץ 1920 שוכרת המשפחה דירת מרתף ברחוב נחלת בנימין. ההורים יוצאים לעבודתם במשך היום, ומשה חש עצמו כלוא, כי ההורים נעלו אחריהם את הדלת במפתח. הוא שובר חלון כדי לצאת לחופשי, ואינו מצליח. כאשר האב חוזר הביתה ורואה מה קרה, הוא סוטר לילד על פניו פעם ועוד פעם.

ושוב נמשכים הנדודים. הימים הם ימי תקופת העלייה השלישית, ושמואל דיין נוסע בשליחות לרוסיה, לעזור בהבאת חלוצים ארצה. באותה תקופה באים מרוסיה הוריו, ואחריהם הוריה של דבורה, והילד משה זוכה בסבא וסבתא משני הצדדים. וכך נמצאים בארץ, מצד דיין ומצד זטולובסקי, משפחתה של דבורה – הוריו של שמואל, אחיו אליהו ושתי אחיותיו, ביילה ובת-שבע, והוריה של דבורה, אחיה יהושע ואחותה.

עד שובו של האב ארצה, קשה מאוד מצבם של דבורה ומשה. אין להם ממה לחיות. אין אפילו כסף להוצאות נסיעה. לא פעם נאלצת דבורה ללכת ברגל מרחקים ארוכים עם הילד, שעינו השמאלית טרם הבריאה והיא עצומה-למחצה. שמואל משתהה יותר מדי זמן בנסיעותיו. דבורה כבר חוששת, שהעסקנות מוצאת חן בעיניו יותר מן החקלאות. מחוסר ברירה היא חוזרת עם משה זמנית לדגניה א', ומשם לחיפה. לבסוף חוזר שמואל ארצה, ומגיע היום, בסוף קיץ 1921, שבו שבים השלושה ומתאחדים.

*

ברכבת העמק, שקטריה מתנהלים לאיטם דרך בית-שאן עד צמח ועד דמשק, נוסע משה עם אמו מחיפה עד לתחנה ששמה תל-שמם, כיום מקומו של המושב כפר יהושע. משם הם הולכים ברגל, עמוסים בחבילות, לפגוש את שמואל, הנמצא כבר עם חבריו המתיישבים על גבעה בפתחו המערבי של עמק יזרעאל. זוהי "גבעת הכיבוש", ששמה הערבי סמוניא עתיד להתחלף בשם גבעת שימרון. כאן מחנה המגורים הזמני של מייסדי המושב. כאן גם ישתרע לימים בית-הקברות של נהלל, שבו ינוחו עצמותיהם של דבורה ושמואל, ושל ילדיהם זהר, אביבה ומשה.

הילד פורק את החבילות באוהל, שבו הוא עתיד לגור עם הוריו. סוף-סוף הוא רואה אותם ישנים יחד, לאחר תקופת פירוד שבה היה נדמה לו לעיתים שאביו כבר לא ישוב ארצה.

עוד שישה אוהלי מגורים ניצבים בגבעה המשקיפה אל העמק, וגם שני אוהלים גדולים. האחד משמש מטבח וחדר אוכל, והאחר – אורווה לסוסים ומחסן למחרשות אירופיות גבוהות, שעימם חורשים למטה את אדמות מהלול, היא נהלל.

לכאורה נראה העמק, שעדיין עומדות בו ביצות בשלהי הקיץ, מקום מושך פחות מדגניה, הקרובה לירדן ולכינרת. אבל בזכרונו של הילד דווקא הנוף של בקעת הירדן נשאר צחיח, כמעט מדברי, בגלל הרוחות והאבק, ואילו עמק יזרעאל הוא בעיניו כגן פורח. יש נחלים, ועצי פרי רבים בבוסתנים, ועדרי צאן ורועים, וכרמי זיתים, וחורש טבעי על הגבעות ולמרגלות ההרים, ושדות רבים ותחושה של מרחבים.

משה הוא הילד היחיד בגבעת שימרון. אין גן, בית-ספר עדיין אין. הוא חופשי להתרוצץ בין המבוגרים, כעשרים ושישה במספר. רובם עובדים בסיקול ובחריש, בהכשרת השטח שעליו יוקם יישוב הקבע. תענוג הוא להסתובב במכנסיים קצרים או בתחתונים, חבוש כובע טמבל, לעיתים יחף ולעיתים בסנדלים, להשתין היכן שרוצים, לנגב את הישבן בחלוקי נחל, לחוש את האוויר בין הרגליים ואת האדמה באצבעות הפוסעות עליה. הוא מאושר. כאן הרבה יותר טוב מאשר במרתף הסגור שברחוב נחלת בנימין. לאחר שבועות אחדים באים אל המחנה עוד ילדים, הדור הראשון של בני נהלל. משה עוד מעט בן שבע, וכבר הספיק לשהות פרקי זמן בשתי הדגניות, בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בטבריה, ואפילו עם אמו בהבראה בראש-פינה. לכאורה בא הסוף לנדודים – אך לא.

למתיישבים החדשים מגיעות שמועות, כי ערביי הסביבה מתכוננים לתקוף את מחנה האוהלים שבגבעה. הנשים והילדים נשלחים למקום בטוח. להיכן? – דווקא לנצרת, העיר הערבית. שם יש תחנת משטרה, והממשלה הבריטית שולטת במצב. שוכרים שני בתים מוקפים חומה, ומשה כלוא שוב, הפעם עם עוד חמישה-עשר ילדים וילדות, וגננת שהיא גם מורה. וכך שמונה חודשים, כמעט כל התקופה של כיתה אל"ף. דבר טוב אחד קורה לו – מדי יום לוקחים אותו למרפאה הממשלתית בעיר, כדי להמשיך את הטיפול בעיניו מוכות הגרענת, ורק כאן, אולי גם בזכות האוויר הנקי של העיירה ההררית, נרפאות סוף-סוף עיניו, וגם העין השמאלית נפקחת למלוא גודלה.

*

לנצרת באה דבורה מגבעת שימרון כשהיא כבר בהריון, ועתה היא כבדה וגם לא בריאה ביותר, ועליה לנסוע לחיפה כדי ללדת. היא אינה רוצה ללדת בבית-החולים הנוצרי בעיר, אך אין לה כסף לנסוע במכונית לחיפה. מנהלל, שלאדמותיה עבר מחנה האוהלים של המתיישבים מ"גבעת הכיבוש", אין לשמואל אפשרות לשלוח לאשתו כסף לנסיעה. שירות מסודר של אוטובוסים או מוניות עדיין אין בארץ. לכן בא יהושע, אחיה של דבורה הגר בחיפה, לקחת בעגלה אותה ואת משה.

קובעים עם שמואל, שיפגוש את הנוסעים בעגלה בדרכם מנצרת לחיפה, וייקח אליו לאוהל את הילד. שמואל קם מדי יום לפנות-בוקר ועובד שעות ארוכות בחריש. עתה הוא מקדים לבוא, יושב לנוח על ערימת חצץ ליד הדרך, ונרדם מרוב עייפות. מסיבה כלשהי אין הנוסעים בעגלה מבחינים בו. ייתכן שהם סבורים, שהוא אמור לפגוש אותם בפנייה לגבעת שימרון, וכאשר אינו נמצא שם, נאלצת דבורה לבקש מהילד לרדת לצד הדרך ולחכות עד שיבוא אביו.

משה יורד, ובידו חבילה של בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה מתרחקת מערבה ונעלמת. חורף. הימים קצרים. עוד מעט תשקע השמש. ילד בן שש וחצי עומד ומחכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים. אמו עזבה אותו, אביו לא בא, אבל נראה בעיניו טבעי לגמרי שסומכים עליו כעל מבוגר ובטוחים שיסתדר בכוחות עצמו.

בינתיים מתעורר שמואל ורואה שהילד לא הגיע. הוא סבור שאולי נשאר בנו בנצרת, או המשיך עם האם לחיפה, ומתחיל לחזור לעבר מחנה האוהלים בנהלל. פתאום הוא מבחין בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנויה היא מנופפת לעברו.

 "אבא! אבא! לאן נעלמת?"

משה חיכה שעה ארוכה. בינתיים נעשה קר, וכאשר בושש האב לבוא, החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, אך עוד בטרם הגיע הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, כבר ראו את האוהלים. משה לא היסס לרגע והחל לצעוד לעבר המחנה החדש, כדי להגיע אליו לפני רדת החשיכה. לעיתים בוסס בבוץ אך התעקש, ולא נכשל.

בערב אוכלים השניים פתיתי בורגול מבושלים עם בצל מטוגן בשמן, וזיתים. בלילה ישן משה עם אביו באוהל. למחרת הוא קם עם חשיכה והולך עימו לחריש. הילד מדלג בהנאה על התלמים הטריים. מאושר בתחושת השחרור, לאחר החודשים הארוכים שבהם חש עצמו כלוא בין קירות וחומות בנצרת. להיות בחוץ, בין שדות ועצים, חשוף, חופשי, ללא פחד, לא להניח לעצמו להיות סגור בחדרים – גם זאת הוא עתיד לקחת עימו מילדותו אל שאר ימי חייו.

*

לתקופה קצרה שב משה לבית בנצרת, שם משגיחה עליו סבתו, אמה של דבורה. לקראת הפסח של שנת תרפ"ב, 1922, מסתיימת "גלות נצרת", והנשים והילדים חוזרים, הפעם ליישוב הקבע בנהלל. האוהל כבר עומד בחלקה המשפחתית. גם דבורה שבה מחיפה לאחר שילדה, בפברואר 1922, את אביבה, והיה עליה להישאר בעיר עוד תקופת זמן, כי הלידה היתה קשה ודבורה נחלתה.

המושב מתוכנן בצורת טבעת: במעגל הפנימי עומדים צריפי המתיישבים ומאחוריהם האורוות, הרפתות והלולים, בהמשך, ובמעגל החיצוני – השדות, מאה דונם למתיישב. במרכז יהיה מקומם של בנייני הציבור, שישרתו את המושב. נהלל הוא מושב העובדים השיתופי הראשון בארץ, ועתיד לשמש דוגמה לעשרות מושבים שייווסדו. לפניו נוסד רק מושב אחד, עין-גנים, שהוא מעין שכונה של פתח-תקוה. דודו של משה, אליהו דיין, חקלאי חרוץ, התיישב תחילה בעין-גנים, ועתה עובר גם הוא עם משפחתו לנהלל. שבט דיין בנהלל חי בשכנות וכולל ארבע יחידות משק: האחיות ביילה ובעלה יונה הורביץ, בת-שבע ובעלה יהודה מרקובסקי, והאחים שמואל ואשתו דבורה, ואליהו ואשתו בתיה.

שמואל לא נולד חקלאי. בנעוריו ברוסיה היה, יחד עם אחיו המבוגר ממנו אליהו, מעין סוכן-נוסע, עוסק במסחר – מביא בעגלה מצרכים מערי המחוז לחנויות המכולת שבעיירתו ובסביבותיה. עתה, בנהלל, הוא מעבד לראשונה בחייו חלקת אדמה משלו, שאמנם אינה אדמה פרטית, אלא אדמת הלאום שנמסרה לו ולחבריו בחכירה לדורות, כדי להקים עליה את המושב. החקלאות מטבעה רצופה אכזבות, פגעי טבע ומזיקים, עבודה קשה, ויבולים שהולכים לא-פעם לאיבוד. שמואל אינו מתייאש. בעיניו, רעיון ההתיישבות חזק מכל מציאות.

יום אחד יושב הילד בשדה, תחת עץ, בעת שהאב חורש. כאשר מתקרב האב עם זוג הפרדות, מצחו מזיע וידיו אוחזות במחרשה, אומר לו הילד: "לחינם אתה חורש פה, אבא. אתה רואה שלא יצמח כאן כלום."

 "יצמח ועוד איך יצמח. כל ההתחלות קשות," אומר האב.

לאחר שהאב משלים הקפה נוספת עם מחרשתו, הוא עובר שוב על יד הבן. "אבא, בשביל מה לך כדאי לעבוד כל-כך קשה?" שב ומתעקש משה. "הלא ממילא לא יצמח כאן כלום."

כאן פוקעת סבלנותו של האב. "די, די, אל תהיה לי רואה שחורות, לך מיד הביתה!" – הוא פוקד על הילד הטרדן להסתלק.

אבל הילד אינו טרדן. הוא גדל מילדותו בתוך המציאות של חיי המושב, קורא בה כבספר פתוח. הארץ היא עולמו היחיד, והוא אינו מאמין אלא במה שהוא רואה, ולכן גם הקשיים, הכשלונות והסכנות אינם נעלמים ממנו. וככל שיגדל – עתיד גם הצד הקודר, החושש לגרוע מכל, להיות נטוע באופיו.

*

לקראת החורף של 1923 נבנה הצריף של משפחת דיין. לראשונה בחייו יש לילד הרגשה של בית קבוע. ואכן, כאן עתידות לעבור עליו שאר שנות ילדותו ונעוריו. הצריף הוא בן חדר אחד, מטבח ומרפסת עם גגון. לאחר כשנתיים מוסיפים חדרון לצד המרפסת, והוא עומד כולו לרשותו של משה. דבורה משתדלת שהצריף יהיה בית שאפשר לקבל בו אורחים, ידידים ובני משפחה. היא פורמת שקים ותופרת מהם וילונות, מתקינה ארונות מארגזי עץ, שבהם אורזים תפוחי-זהב, ומגדלת פרחים וירקות בחצר. לחם היא אופה בתנור עשוי חומר, בחצר. את הארוחות הפשוטות, שבשר כלול בהן רק פעם בשבוע, אוכלים במרפסת, על שולחן מכוסה שעוונית לבנה, שניתן לנגב אותה לאחר כל ארוחה.

באורווה, המשמשת גם רפת, יש פרה, ולימים יותר מאחת – לחלב ולגבינות, וזוג פרדות כדי לחרוש ולסחוב את העגלה, שהיא כלי התחבורה המקובל במושב. אמנם כבר בא הסוף לנדודים, ויש בית קבוע, אבל החיים קשים. הילד עובד במשק שעות רבות ביום. צריך לקצור בחרמש תלתן או אספסת, כדי להאביס את הבהמות, ולצאת עם האב לחרוש את השדה בזוג פרדות. הילד נוהג בהן ופוסע בנחישות אחר המחרשה, בשפתיים הדוקות – לא ליפול, לא לסטות הצידה, לא להיכשל. כאשר זורעים תבואה, צועד האב לפני הבן ומפזר את הזרעים על התלמים שהותיר החריש העמוק, והבן עובר אחריו עם המשדדה הטומנת אותם באדמה. כאשר טומנים זרעי דלעת או אבטיח, הבן חורש ראשון, והאב הולך אחריו וטומן אותם מאחור בתלם. בקיץ זורעים תירס, דורה ודלעת. בחורף – שעורה, חיטה ובקיה לחציר. חלק מהיבול משמש מאכל לבהמות, ואת החיטה מובילים האב ובנו לטחינה בכפר הערבי הסמוך מג'דל.

בשלהי החורף ובאביב, בייחוד בשבתות, יוצאים ילדי המושב לקטוף נרקיסים, כלניות, צבעונים ורקפות בגבעות ובצידי השבילים. העמק מכוסה מרבד צבעוני של פריחה משכרת. איש עוד אינו מעלה על דעתו שיש להגן על פרחי הבר. מטיילים ברגל, וכשמתבגרים קצת רוכבים על סוסים. בקיץ יוצאים לאסוף פירות בבוסתנים שבסביבה, לאורך נחל הקישון ועד מרגלות הכרמל. משה מביא הביתה פח מלא תאנים בשלות, ודבורה מבשלת מהן ריבה. לוקחים את גיגית הנחושת, המשמשת לכביסה, מניחים אותה על שלוש אבנים גדולות, ומדליקים ביניהן מדורת עצים. עתה על הילד לעמוד שעות ארוכות ולבחוש את העיסה המבעבעת, כדי שלא תיחרך בתחתיתה. הידיים דביקות, מיובלות. העיניים דומעות.

בסתיו מוסקים זיתים ירוקים ואחר-כך יושבים על מדרגות המרפסת ו"דופקים" אותם באבן על לוח, ומשמרים בתמיסת מי-מלח שגרגיריו עבים, ומוסיפים פלפלים חריפים ורבעי לימון. את הזיתים מאחסנים בפחים גדולים, שבהם מובא הנפט ארצה, ולאחר שרוחצים אותם היטב הם משמשים מכלים גם למלפפונים חמוצים ולחריצי גבינה ביתית במי-מלח – מזון לימי החורף. סוגרים אותם היטב ומטפטפים שעווה חמה מנר דולק סביב הפתח העגול, הקטן, כדי שהסגירה תהיה מלאה. משה אוהב מאוד זיתים ואוכל אותם בכמויות, גם מפני שלפעמים אין בבית הרבה דברים אחרים לאכול.

בסוף הקיץ ובסתיו מכינים גם יין, ואוגרים תפוחי אדמה, וחיטה, ומספוא לבהמות. אין מקררים ואין קרח, ואמצעי שימור המזון פשוטים מאוד: החמצה, מרקחת ואחסון יבש. ויש להיזהר תמיד ממכת העכברים במחסן ובמזווה. ההתיישבות איננה סתם רעיון של חיים בכפר, בחיק הטבע, כמו שחושבים העירוניים. לא. זהו מאבק יום-יומי "להוציא לחם מן הארץ" ולהתקיים בתנאי מחסור קשים. חלק רב מן הזמן מוקדש לייצור המזון לשם קיום המשפחה. והדיינים אינם יוצאי דופן בכך.

אבל יש דרך להינתק מן המציאות. מדי ערב מספרת האם למשה אגדות עם רוסיות, משלים ויצירות של פושקין וטולסטוי, שהיא קוראת ליד השולחן בצריף, לאור מנורת הנפט, ברוסית, ומתרגמת למענו על-פה. אז אפשר לשקוע לשעה קלה בחלומות. מגיל צעיר מאוד מתחיל משה לקרוא ספרים. תחילה את אלה המתאימים לגילו, ואחר-כך מה שתורגם מז'ול ורן, סנקביץ', טולסטוי, דוסטוייבסקי, פושקין, צ'כוב, מופסאן ואוסקר ויילד. הנטייה לספרות הרוסית היא בהשפעת אמו, שהיתה סטודנטית ברוסיה, והיא המשכילה במשפחה.

ארון ספרי-הקריאה העבריים באותה תקופה דל מאוד. קורא חרוץ יכול לגמור כמעט כל מה שיצא לאור. ספון בחדרו הקטן מפליג משה בשעות הקריאה לעולמות של דמיון ושל עלילות מרתקות, המתרחשות בארצות אחרות ובתקופות קודמות, הרחק מנהלל. ומה שחשוב לא פחות – אחר-כך אפשר לספר לבנות על מה שקוראים, ולדבר בלי סוף על ספרים עם הבת שאתה רוצה למצוא חן בעיניה.

אין במושב רדיו – עדיין אין תחנת-רדיו בארץ; וגם סרטים, אילמים, אפשר לראות רק כשמבקרים בראינוע, בעיר. שם אפשר לראות, למשל, את הטייס לינדברג, שחצה לראשונה את האוקיינוס האטלנטי ב-1 במאי 1927. שבועונים לילדים עוד אינם, וגם לא טלפונים בבתים. רק קריאת ספר או עיתון, לאור מנורת-הנפט, בשעה מאוחרת בלילה, מנתקת אותך לזמן-מה מן המציאות הקרובה; אך שוב צריך לצאת החוצה, בבוץ, בגשם – לחלוב את הפרות, לצקת את החלב החם לכדי-הברזל, להעמיס עגלה או לפורקה, להאכיל את התרנגולות בלול. ולעיתים אין כסף אפילו לזוג נעליים או ללבוש חם בחורף.

 "לעיתים קרובות," מספרת בתו יעל, "היה אבי שוקע והולך לאיבוד בתוך העלילות הנפתלות ברומנים של דוסטוייבסקי, במקום לעסוק בעבודות המשק."

משה לא מתלהב לעבוד שעות כה רבות, אבל אינו יכול לחמוק מן האחריות. החיים במושב פירושם עבודה קשה במשק המשפחתי, מגיל צעיר. אי אפשר להתפנק, לשמור על ידיים לבנות ורכות, כמו בעיר. כפות-ידיו מתעצבות כאלה של עובד אדמה – אצבעות מסוקסות, פשוטות ולא עדינות, ידי איכר, מושבניק. וכאלה תישארנה גם כאשר יהיה אחד האנשים המפורסמים בעולם, אבל ימשיך להקדיש מזמנו לעבודת כפיים, חופר עתיקות במו ידיו, שוטף ומדביק את החרסים בגינת ביתו בצהלה, עובד בחוץ, יחף בכובע טמבל ובתחתוני-עבודה אפורים, כמו בימי ילדותו במושב. ואכן, בן מושב עתיד הוא להישאר ביסודו גם באי ההקפדה על המראה החיצוני ועל הלבוש, ובקוצר הרוח לטקסים ולנאומים.

*

בית-הספר הראשון נפתח בנהלל כאשר משה הוא כבן שבע. צריף ובו כיתה אחת, שבה מלמד מורה גבוה ורזה, בעל עיניים כחולות ומחייכות, ושמו משולם הלוי. הילדים מחולקים לפי קבוצות גיל, אבל רוב הזמן הם נמצאים יחד בכיתה, המרוהטת כחדר אורחים. במרכז שולחן, וספה ועוד שולחנות בצדדים, ובעיקר – מחצלת, שטיח קלוע מקנים דקים, שאפשר לשבת עליו במעגל, ולשמוע סיפור, ולשוחח.

לדעת משולם, חשיבותם של הלימודים אינה בסדר שיעורים קבוע אלא בעידוד הפעילות העצמית של התלמידים, בהגברת הסקרנות לדעת, ובקשר עם הסביבה. המקצועות האהובים עליו ביותר הם תנ"ך וטבע, ובעצם את התנ"ך הוא מלמד גם דרך הכרת הטבע. שיעורים רבים כוללים טיולים בסביבה, שבה מצויים עדיין כפרים ערביים ושפע של צמחי-בר ונחלים ובוסתני-פרי. הנוף הוא כספר פתוח. על הילדים לאסוף צמחים וחרקים, ללמוד את שמותיהם, לחקור אותם בשובם לכיתה בזכוכית מגדלת, ולכתוב את רשמיהם האישיים.

משולם מעודד את ההתבטאות בכתב. התלמידים כותבים לעלון הכיתה רשימות ושירים, כותבים יומן אישי. משה אף מנסה את כוחו בחיבור סיפורי הרפתקאות, שבהם הוא יוצא למסעות בחברת הנערים הבדווים השכנים, משבט ערב אל-מזאריב, שאוהליהם פזורים בוואדי חווקיר, מצפון לגבעת שימרון.

לא קל לו, למשה, בשנים האלה. הוא אינו החזק ביותר מבין הילדים, וגם לא המבוגר או היפה שבהם; אין הוא החביב מכולם על המורה משולם או על הבנות, וגם לא הספורטאי או בעל החוש המוסיקלי המפותח ביותר. מאוד היה רוצה להיות המנהיג, אבל הדבר אינו עולה בידו. הוא מוציא מרץ באותן פעילויות שגם הנערים האחרים עסוקים בהן – להציק לבנות, להתקוטט עם בנים אחרים, ללעוג לילדים שאינם ילידי-הארץ, לשחק במחניים, לטייל. הנערים עובדים הרבה במשק אבל נותנים ידם גם למעשי שובבות ותעלולים. אך גם באלה אין הוא המצטיין שבחבורה. נערי נהלל הם חבורה קשוחה למדי.

שובב גדול ממנו הוא נער ושמו אבינועם סלוצקי, שמייסד לשם תעלולים את חביב"י – חבורת בריונים בארץ-ישראל, שגם משה חבר בה. לפעמים, כאשר המורה משולם מוציא את אבינועם החוצה, תופס הנער במעקה של מרפסת הצריף ומטלטל אותו בכל כוחו עד אשר היושבים בפנים מרגישים כמו בספינה השטה בים סוער. יום אחד, בשנת 1927, מתחוללת בארץ רעידת אדמה חזקה, שמורגשת גם בנהלל. במקרה יוצא אבינועם מן הכיתה דקות אחדות לפני כן, לשתות מים. כאשר הצריף מתחיל לרעוד, ומהקירות נופלים הקישוטים, עלוני-הקיר והתמונות שתלו הילדים, והרצפה מזדעזעת, רץ משולם החוצה בצעקה: "אבינועם, שתפסיק מיד לנדנד את הצריף!"

אכן, התחרות קשה, ומאמציו של משה לכבוש לו את מקומו בחברה לא תמיד מחבבים אותו על השאר. יש גם קנאה כלפיו. כאשר באים אורחים נכבדים ואנשי-שם למושב, הם מבקרים בביתו של שמואל דיין. לעיתים הוא שיוזם את בואם. משה אינו שמח להיות מוצג לפניהם כמו בגן חיות – ה"צבר", בן-הארץ, הדור הראשון של נהלל. אבל חבריו, המושפעים גם מדעת הוריהם במושב, רואים בכך יהירות וקפיצה בראש של משפחת דיין. בגלל עסקנותו, אין שמואל, האב, אהוב ביותר בנהלל.

אגב "צבר", או סאברה, ובלשון רבים סאברס, היה תחילה כינוי גנאי לדור הראשון שנולד לאיכרים במושבות העלייה הראשונה, כמו פתח-תקוה, זכרון-יעקב וראשון-לציון, שאצלם עבד שמואל ועבדו חבריו החלוצים, העולים החדשים, בתור פועלים. רק כאשר נולד דור צעיר להם, לאנשי העלייה השנייה שייסדו את דגניה ונהלל, הפך הכינוי "צבר" לשם של חיבה וגאווה למי שנולד וגדל בארץ.

הקריאה והכתיבה ביומן מחדדות את יכולתו של משה, והוא מרבה לכתוב חיבורים, שירים ופזמונים, כדי להתבלט ואולי גם כדי לעקוץ טוב יותר את מתחריו. לשונו חדה, חושפת כל מגרעת וחולשה בחבריו. הוא שונא להפסיד. אין לו חבר קרוב. אין הוא הולך בתלם. עצמאי מדי, שאפתן, מתנשא. יום אחד מתנפלים עליו חבריו לכיתה ומכים אותו, ואחר-כך עושים איתו "ברוגז" ומחרימים אותו. המאבקים הללו מחשלים את משה, אך עתידים לגרום לו, במידה רבה, להיות כל חייו מעין זאב בודד ואולי גם שועל, הנחשב לערמומי שבחיות.

*

ככל שמשה גדל, כן גדלה אחריותו למשק המשפחתי. האם נחלית לעיתים קרובות; פעמיים היא מאושפזת לשם ניתוח בירושלים, ואחר-כך שוהה תקופות ממושכות בבית-ההבראה "ארזה" שבמוצא. בהעדרה מטפלת הסבתא במשה ובאחותו הקטנה אביבה. האב, שמואל, נמצא תקופות ממושכות מחוץ לנהלל. הוא נוסע בשליחות מטעם מפלגתו, "הפועל הצעיר", זו שעתידה להיות חלק ממפא"י, וכיום – מפלגת העבודה. הוא פעיל בנושאים של התיישבות ועלייה, בארץ וגם באירופה. קשה לדעת מה מניע אותו – האמביציה האישית להיות אחד המנהיגים של מה שנקרא אז "ארץ-ישראל העובדת", או תחושת השליחות האופיינית לבני דורו, ולפיה צורכי הכלל חשובים מן המשפחה? ואולי הוא בורח אל העסקנות הציבורית והמפלגתית משום שאינו מצליח להתמודד עם העבודה החקלאית, עם היבולים ההולכים לאיבוד, והמשק שאינו מסוגל לפרנס את המשפחה? תקופת-מה עובד במשק פועל שכיר, כי משה צריך ללכת ללמוד בבית-הספר.

לפני חג החנוכה תרפ"ו, שלהי 1925, כותב משה לאביו, הנמצא שוב בשליחות בחוץ-לארץ: "הנה חנוכה הולך וקרב. אתה בוודאי תשלח איזה דבר, אבל זה לא ימלא את מקומך. חג בלי האב זה לא חג."

בתחילת האביב של 1926 נשאר משה יחידי במשק. אמו נוסעת ללדת בחיפה, ומשם לבית-ההבראה במוצא. האב עושה עדיין בשליחות ציונית במזרח-אירופה, נואם בעצרות לפני הנוער היהודי על הצורך לעלות לארץ-ישראל. כסף לשלוח ארצה, לעזרת המשפחה, אין לו. אביבה, אחותו הצעירה של משה, נמצאת אצל דודתם ביילה.

לימים מספר על כך משה: "נשארתי לבד לחגוג את יום הולדתי האחד-עשר. הייתי מוציא את הפרות אל העדר הציבורי, משקה שתילים, מטפל בצורכי המשק הדחופים ואוכל אצל דודתי ביילה. כתבתי יומן, חרזתי שירים והרביתי לקרוא. עובדת היותי יחידי לא העיקה עלי. הייתי בבית. בית שהוא שדות חרושים, מטע צעיר, ציפייה לגשם, שמירה על המדגרות עד שנבקעו הביצים, קולות צרצרים וצפרדעים בלילה ופרות ברפת. באפריל נולד אחי זהר."

האמנם לא מעיק עליו זכר ילדותו הקשה במושב? אולי לא מיד, לא בנעוריו, אבל לימים עתידה עסקנותו של האב לגרום לו להירתע מפעילות מפלגתית, ממילים גבוהות, מדיבורים על חזון ומכל מה שריח של עסקנות ציבורית נודף ממנו. לאחר שנים כותב משה בזכרונותיו, באיפוק: "אבא, שעבודת כפיים ושיבה אל הקרקע היו ייעוד חייו, נדד בשליחויות ובעסקנות ציבורית; ואילו אמא, שנפשה יצאה לתרבות ולהשכלה, היא שנצמדה לצריף ולמשק ונשאה בעול שלהם."

אבל לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא אומר דברים קשים בהרבה: "יש להגיד לזכות אבא שהוא עבד בחקלאות כנגד טבעו. הוא היה יליד עיירה. לאביו היה קיוסק של טבק, סיגריות. לא היה לו שום חוש לטבע, ואיש כזה שאין לו חוש לטבע עובד כל ימיו בחקלאות ועד סוף ימיו אינו יודע לעדור. היה בעל שלוש ידיים שמאליות. מאמץ עליון בכל דבר. הוא היה עובד ומוציא את הנשמה. לא היה יכול לעשות תלם אחד ישר. אבל התאמץ מאמץ עליון. בשבילו להיות חקלאי זה היה כמו לסוס לרקוד הורה. היה לו מעין שיגעון-לדבר-אחד: את העם היהודי צריך להפוך מעם של סוחרים לעם של עמלי כפיים, ואז הוא צריך לבוא מעסקנותו בעיר ולעבוד מבוקר עד ערב, לזרוע ולחרוש, כמו שזה מצויר בתמונות של קרן קיימת לישראל. גם אמא לא היתה חקלאית טובה. אבל לאמא זה לא היה כל חייה. לאבא באמת לא היה שום דבר אחר בחיים. אבל הוא היה פחות מסכן מאמא. מפני שהוא חי הרבה חיים ציבוריים, ואמא לא לא היה לה ביטוי ציבורי באותה מידה. היא לא נדחפה לעסקנות, לנסוע לחוץ-לארץ."

*

בחורף הצריף דולף. צריך לשים על הרצפה סירים וגיגיות, כדי לקלוט את המים המטפטפים מהגג בצליל מעצבן, ולרוץ אל הפתח החשוך לשפוך אותם החוצה. וכאשר חוצים את החצר לרפת, בבוץ העמוק, ואין די נעליים לכל המשפחה, עוטפים את הרגליים בשקים. ולבושים בכל הבגדים החמים ועליהם שק בתור מעיל – מסתובבים בימי הקור בבית ובחוץ, ואפילו ישנים כאשר כל מה שאפשר להתכסות בו, בגדים ושקים, פרוס על המיטות.

מצב המשפחה אינו קשה יותר משל משפחות אחרות במושב. קשים החיים בארץ-ישראל באותה תקופה רחוקה. ואולם הרשמים האלה נחרתים כנראה עמוק בנפש הנער, לא רק כמחסנים אותו בנעוריו ובבגרותו; בשנותיו האחרונות, והוא כבר הישראלי המפורסם ביותר בעולם לאחר בן-גוריון, ואדם אמיד, הוא עתיד ליחס יותר ויותר חשיבות להכנסותיו ממכירת פריטי ארכיאולוגיה בחתימתו, ומתמלוגי ספריו, כמו מתוך חשש של איש שידע מחסור בנעוריו, פן יישאר בזקנתו ללא פרוסת לחם. חשש שווא, כמובן.

המשך יבוא