סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997. אזל.

פרק שני: נעורים בנהלל

חלק ראשון

משה בן חמש-עשרה. הלימודים אצל המורה משולם הסתיימו, ועומדת השאלה – מה הלאה? שלוש שנים לפני-כן, ב-1927, נפתח בנהלל בית-ספר חקלאי על-יסודי לצעירות, בהנהלת חנה מייזל. מטרתו להכשיר את התלמידות לחיי הכפר. הן באות ממקומות שונים בארץ ומתגוררות בפנימייה.

היום שבו מגיע מחזור חדש של תלמידות הוא יום שמחה וששון לנערי נהלל. הם מתאספים ובאים מכל קצווי הכפר, ובודקים בשבע עיניים כל בחורה. יש בהן עירוניות, שנראות כבאות מעולם אחר. יש שגופן מפותח יותר משל האחרות, והנערים מעניקים להן ציונים וכינויים. לפעמים אפילו מציקים מעט, מתוך קנאה. משה עומד גם הוא ומסתכל, מלא התרגשות. לנער בגיל ההתבגרות זהו חלום, ממש חלום – לצאת, לפחות לרקוד, עם מישהי מבוגרת ממנו בשנתיים!

מעתה, כאשר נמצאים במושב מורים מנוסים במקצועות כמו מטעים וגידול בקר, משמש בית-הספר החקלאי פתרון למשה ולחבריו בסיימם את בית-הספר היסודי. אמנם הם משתתפים רק בשיעורים העיוניים, ואילו את הניסיון החקלאי הם ממשיכים לרכוש בעבודתם המעשית במשקי ההורים, ואולם הסיפור על דיין, שלמד בנעוריו בבית-ספר לבנות, עתיד לחזור ולהיזכר בבגרותו, כאשר ירבו הפרסומים על חיבתו הרבה לנשים.

שמואל יוצא בשליחות ממושכת לאמריקה. המצב במשק קשה כרגיל. בהעדר האב עובד משה עם פועל שכיר, אולם מחשבותיו נודדות למחוזות אחרים: קריאה עד שעה מאוחרת בלילה, בחורות, ויציאה מנהלל להמשך הלימודים. האחריות נופלת על כתפיה של דבורה, שבריאותה לקויה, והיא הולכת ומתקשחת גם בגלל הצורך להחזיק בית ושלושה ילדים בכוחות עצמה: לבשל, לכבס, לנקות, לחלוב את הפרות ולהביא את החלב למחלבה, ומעל לכל ליצור בצריף, הדולף בחורף ולוהט בקיץ, הרגשה של בית ושל תרבות. כדי לחזור לעצמה ולעולמה הרוחני, שניתקה ממנו כאשר עזבה את האוניברסיטה ברוסיה ועלתה ארצה, היא מתחילה לכתוב רשימות ל"דבר הפועלת", ופונה גם היא לעבודה ציבורית במועצת הפועלות. נוסף על נסיעותיה התכופות לצורכי ריפוי והבראה היא נעדרת עתה לא פעם בגלל הפעילות הזאת.

בשובו מביא שמואל למשה מתנה – גרמופון משומש ו"פלטות", תקליטים, של מוסיקה קלה ופרקי חזנות. הגרמופון פועל על קפיץ, שאותו יש לטעון בסיבוב של ידית, ומדי פעם צריך לשים מחט חדשה, כי הקודמת נשחקה מהחיכוך. חדרו הקטן של משה נעשה פופולרי. בשבתות באים אליו לשמוע תקליטים, אותם תקליטים. אבל אין כמעט מוסיקה אחרת בכפר. הם מתכבדים בתה ובריבת התאנים של דבורה. לפעמים משה קורא שיר של משורר אהוב עליו, או סיפור ושיר שכתב הוא עצמו. משה חש כצייד, והגרמופון הוא הפיתיון. באות גם נערות יפות מבית-הספר החקלאי.

משה צנום, לא גבוה, שחום עור וקצת ביישן, וסקרן גדול – בולע ספרים ועיתונים; בולע בעיניו את הנערות בבית-הספר. הן מבוגרות ממנו, אבל הוא אינו מתייאש. זה הגיל שבו היצרים מתעוררים ואהבות ראשונות פורחות, והרצון להתבלט בא גם כדי למצוא חן בעיני הבנות. אפשר להתבונן בהן בכיתה, ואפשר לחלום על זו שמוצאת חן בעיניך כאשר אתה מוביל בעגלה הקטנה את כדי-החלב למחלבה שבמרכז הכפר, למשלוח העירה, ופתאום עוברת זו שעליה אתה חושב כל הזמן, והיא מחייכת אליך. לראשונה בחייו יש למשה ידידה, מבוגרת ממנו, חיה שמה, בחורה נאה ומפותחת מבית-הספר החקלאי, שאת אהבתו אליה הוא מביע לא במלים מפורשות, אלא ברכיבה עימה על סוסים בשדות ובשיחות נפש ממושכות על הספרים שקראו שניהם ועל חייהם. משה מדבר הרבה על אחיו הקטן והשובב, זהר, ועל העתיד.

ואכן, העתיד עדיין אינו נראה ברור. שמואל אומר: "די בזה שמשה סיים את בית-הספר היסודי. לכל היותר עליו עוד להשתלם עכשיו קצת במקצועות חקלאיים, וזהו. בארץ-ישראל קם עם חדש, שמתפרנס מעבודה עצמית ומעמל כפיו. דור הבנים במושב יהיה דור איכרים כמו המוז'יקים, האיכרים הפשוטים, ברוסיה. אין צורך בהשכלה גבוהה מפני שהיא מביאה אחר-כך לעזיבת המשק ולהליכה העירה."

שמואל כועס על כל נסיעה של משה מחוץ למשק, בין שמדובר בקורס אתתים מטעם ה"הגנה" ובין שמדובר בתוכנית להמשיך וללמוד בעיר. הוא אינו היחיד המחזיק בגישה זו. היא רווחת במושבים, בקיבוצים ואפילו במושבות הוותיקות: מי שלומד יותר מדי, סופו שהוא עוזב את החקלאות. אף-על-פי-כן, לימים, בהיותו חבר-כנסת של תנועת המושבים, מטעם מפא"י, עתיד שמואל דיין להיות גאה מאוד בבנו המצביא, שלא נשאר מושבניק, המגדל פרות ושתילים בנהלל.

דבורה סולדת מן הבורות של ילדי המושב ודוחפת את משה ללמוד. היא אשה משכילה ופתוחה לשיחות. עימה יש למשה שפה משותפת יותר מאשר עם אביו. "אמא היתה אשה חכמה, אינטליגנטית. ואבא – בתור ילד תפסתי שאבא מדבר קצת בסיסמאות. כשבן תופס שאביו מדבר שטויות, הוא מזלזל בו. להתווכח איתו לא היה טעם. אבא היה אומר אמיתות – וזהו זה. עם אמא היה אפשר להתווכח, לדבר. היא היתה יכולה להוכיח שאתה טועה או להיווכח שאתה צודק."

דבורה אינה חושבת כי טוב הוא שילדי נהלל יגדלו מנותקים מספרות, מתרבות, מהכרת העולם ומידיעת שפות. חלק גדול מחינוכו של משה בא ישירות מאהבתה לספרות. בהשפעתה הוא מתחיל לקבל שיעורים פרטיים באנגלית, אף שהאנגלית נחשבת לשפה של השלטון הבריטי הזר, הכובש, ומצווה היא לזלזל בלימודיה.

בזכות אמו ובזכות המורה משולם יודע משה שיש עולם אחר, וכי העיגול של נהלל, הפרות, המדגרה, הלול, הפלחה, הבחורות שאפשר לרקוד איתן ולהזמינן לשמוע מוסיקה מהגרמופון שבחדרו הקטן, ואפילו המשתלה לתפוחי-זהב ולאגסים, שהקים לאחר שהתמחה אצל המורה למטעים, אברהם גלותמן, בעבודות הזמירה, ההרכבה ובחירת הייחורים, משתלה שממנה הוא מוכר שתילים משובחים – כל אלה, חשובים ומפתים ככל שיהיו הם תחנות חשובות, אך לא המטרה של חייו. ואולם אהבה פשוטה ושורשית של איכר, של עובד אדמה – לרגבים מתפוררים בכף היד, לשדה חרוש, למשק במושב, לעמק, לארץ-ישראל – עתידה לאפיין אותו עד יומו האחרון.

*

לבד מזכרונות הילדות – מן הביקורים בצמח ומן השהות בבית הסגור בנצרת – הפגישות הראשונות של משה עם ערבים הן עם הבדווים החיים בשכנות לנהלל. אלה עומדים לא פעם משתאים למראה המחרשה האירופית, הפולחת תלמים עמוקים בשדה. משה וחבריו יוצאים למרעה עם עדר הפרות, ונפגשים בשדות עם הרועים הצעירים של שבטי המזאריב והכעבייה. האוכל שהנערים הבדווים מביאים איתם הוא דל ביותר, והם חומדים את הצידה העשירה יחסית, שמביאים עימם נערי נהלל. הפרות הנהלליות הן עתירות חלב יותר מן הפרות הערביות, ולא אחת מבקשים הנערים הבדווים להיצמד לפטמותיהן, ועל כך מתפתחת תגרה ומוחלפות מכות בין הנערים. בעניין האוכל משה נדיב יותר, ונוטה להתחלק באוכל שלו עם הנערים הבדווים. אחד מצעירי המזאריב, ווחש שמו, שפירושו זאב, מתיידד עם משה ומצטרף אליו לא פעם לארוחות בשדה, בימי החריש והזריעה. משה לומד ממנו קצת ערבית מדוברת, שעתידה לשמש אותו בשנים הבאות.

פעם רוכב משה על החמור, ואחד הנערים הבדווים דוחף לאחורי החמור חופן פלפל חריף. החמור פותח בדהרה מטורפת עד שמשה נופל, לצהלת כולם. הוא מתרומם, מנער מעליו את האבק ואינו מגיב כלל. רק לאחר יומיים, כשנראה שהתקרית נשכחה, מפתה משה את הנער בעל הפלפל לרכוב על פרה בעלת עצם-גב חדה. הפרה, שאינה מורגלת שירכבו עליה, מתחילה מיד להשתולל ולהתפתל, וכאשר נופל ממנה לבסוף הנער הבדווי, היא מסתובבת ונוגחת בו כראוי. הבדווי אינו שוכח את המקרה שנים רבות, ועד היום מסופר המעשה בווילות של בית-זרזיר – היישוב הבדווי שצמח לימים, לא במעט בסיועו של משה, על אדמות שבט אל-מזאריב.

מדי פעם נוסע משה עם אביו לטחון את החיטה בכפר הערבי מג'דל. בנעוריו של משה דומים חיי החקלאים היהודים לא במעט לחיי הכפר של שכניהם הערבים. בתקופת הקציר והדיש יושבים ילדי נהלל על המורג הרתום לסוס או לפרד, הסובב ודש את התבואה בגורן – ממש כילדי הערבים. רק מאוחר יותר תבוא מכונת הדיש, ואחריה הקומביין. הארץ עוד קרובה יותר במראיה לארץ-ישראל של תקופת התנ"ך מאשר לדמותה בסוף המאה העשרים, כאשר גם חיי הערבים בישראל נעשו במידה רבה עירוניים ודומים לאורח החיים היהודי.

 "יחסי לערבים," מספר דיין, "היה חיובי. אהבתי את דרכי חייהם והערכתים בתור עמלים, קשורים לקרקע וטבועים בנוף הסובב אותי. לא היה לי ספק שאפשר לחיות איתם בשלום. הם ביישוביהם ובדרך חייהם, ואנו – בשלנו."

*

ב-1929פורצים בארץ מאורעות דמים. המון ערבי טובח ביישוב היהודי בחברון, בצפת וביישובים אחרים. אמנם נהלל אינה נפגעת, אך נושא הביטחון, שעתיד להעסיק את משה יותר מכל דבר אחר בחייו, מתחיל להיות חלק מעולמו. המושב מצטרף לארגון ה"הגנה", שהוא הצבא החשאי של רוב היישוב העברי בארץ. חברי ה"הגנה", שכולם מתנדבים, עובדים כל אחד במקצועו, כמו צבא מילואים. הנשק מוסתר מפני השלטון הבריטי אבל בסתר מתאמנים בו. לכל חבר בארגון יש תפקיד, בעיקר בשמירה, ובשעת הצורך מגויסים כולם להגנה על היישובים והדרכים.

לילה. גשם. בוץ. משה חוצה את החצר אל הרפת. ריח חם של פרות הרובצות ליד אבוסיהן ושל חציר ומצע של קש בלול בזבל. משה מפנה באת את הזבל מפינת הרפת, חופר מעט ומגלה את הסליק, המחבוא, העשוי צינור-ברזל עבה התקוע אלכסונית עמוק באדמה, מולחם בתחתיתו וסגור למעלה במכסה מתכת ובמעטה מבודד של גומי וברגים. בפנים, עטוף בנייר משומן, מוסתר רובה הקרבין של הצבא הגרמני, שרכש שמואל בדגניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הרובה משמש להגנה על המשפחה והמשק, ושמואל אינו מוכן למסור אותו למישהו אחר בכפר, אפילו לצורך שמירה. תחילה היה משה מופקד רק על ניקוי הרובה ושימונו. מגיל עשר למד להשתמש בו. עתה יש ידיעות, שהשכנים הערבים ינסו לפגוע בכפר. שמואל, האב, נמצא באחת מנסיעותיו. משה שולף את הרובה, מנקה אותו, מכניס כדורים למחסנית, ומחזיקו כל הלילה ליד מיטתו, כדי להגן בשעת הצורך על אמו ועל אחותו ואחיו הקטן.

לא רק המבוגרים, גם הנוער של נהלל מגויס ומתאמן בהגנה על המושב וביציאה לעזרת היישובים בסביבה. משה הוא מצעירי המגויסים ל"הגנה". באותה תקופה נהוג ששמירת השדות נעשית בידי רוכבים המפטרלים שעות ארוכות, חמושים בנבוט – אלת-עץ בעלת גולה מסוקסת בקצה, או בקורבאץ' – שוט ארוך עשוי עור, או ברובה בעל רשיון מהמשטרה הבריטית, ולעיתים ברובה-ציד. דודו של משה מצד אביו, יהודה, מארגן את שמירת השדות של נהלל. משה הוא אחד מחבורת הנערים שבמשקיהם כבר יש גם סוסים, ואלה משמשים אותם לשמירה וגם לאימונים.

שני חברים מבוגרים בכפר, האחד מהם שמו חבינסקי, היו בנעוריהם פרשים בצבא הצאר הרוסי ולמדו טיפול בסוסים ותכסיסי לחימה של חיל הפרשים. עתה הם מאמנים את הרוכבים הצעירים להסתער על הגבעות בקריאות "הורה!" – והקורבאצ'ים העבים בידיהם. משה רואה בכך המשך לעלילות ספרי ההרפתקאות האהובים עליו, והוא קורא לסוסתו טאוקה, כשם סוסו של הפרש האינדיאני בספר ילדי רב-החובל גראנט מאת ז'ול ורן.

שני החיילים לשעבר בצבא הצאר נהנים מתרגול נערי נהלל, ובינתיים מתפארים לפניהם בעלילותיהם בתור פרשים ברוסיה. העברית שבפיהם מצחיקה מעט. חיל הפרשים, שהיה כוח צבאי מרכזי עד מלחמת העולם הראשונה, עתיד לקרוס בפני הפאנצרים, הטנקים של גרמניה הנאצית. גם בארץ-ישראל כבר אין עורכים התקפות על גבי סוסים, כמנהג הבדווים. יש משהו קצת מגוחך ברצינות שבה מסתערים הנערים ה"צברים" על הגבעות שליד נהלל, כשהם רוכבים על סוסיהם בשורה חזיתית, מניפים קורבאצ'ים, השורקים באוויר, ושואגים קריאות זירוז וקללות של חיילים ברוסית. אך אלה הם השיעורים הצבאיים הראשונים שמקבל משה, והם נחרתים בליבו – אין להסתפק בהגנה בלבד; הדבר החשוב ביותר הוא לשטוף קדימה, לפרוץ בהפתעה בין חיילי האוייב, להטיל בהם פחד ובלבול, ולערער את כל מערך הגנתם ואת ביטחונם.

בהיותו כבן שבע-עשרה מקבל משה במתנה מדודו יהושע אקדח פאראבלום, שיהיה מעתה נשקו האישי. היישוב העברי נמצא במאבק נגד הסביבה הערבית, העויינת בדרך-כלל את ההתיישבות והעלייה. מדי כמה שנים פורצים מאורעות דמים. השלטון הבריטי, ובראשו הנציב העליון, מתמרן בין היישוב העברי לבין הערבים. לעיתים בא נציב בעל יחס אוהד יותר ליהודים, אבל רוב תקופת המנדט רואה היישוב העברי את האנגלים כאוייב וכשלטון זר. הם אינם ממלאים אחר הצהרת בלפור, שבה הבטיחה הממשלה הבריטית להקים בית לאומי יהודי בארץ-ישראל; לרוב הם תומכים בערבים. לכן יש להשתחרר משלטונם ולהקים מדינה עברית. באווירה הזאת מתן אקדח לצעיר עברי – וכמובן, ללא רשיון מהבריטים – הוא טקס של התבגרות, של הבטחה לדעת להגן מעתה על עצמו ועל עמו מפני ערבים ובריטים כאחד.

*

בשעות היום נוהגים צעירי נהלל לשמור כשהם רכובים על סוסיהם במשעולי השדות והמטעים, ובלילות הם אורבים לגנבים. לא פעם עולים קולות צעקה וקללות, ומתפתחת קטטה בשדה. הנהללים תופסים פרות וכבשים אחדים, ומעיזים אותם למרכז המושב בעסק גדול, ועד שלא בא הרועה לפדות את עדרו ולשלם את הקנס על הרעייה בשדות זרים, אין מחזירים לו אותם. לפעמים תופסים את הרועה עצמו ומענישים אותו במלקות ובהצלפת שוט, כדי להרתיעו, ומשחררים אותו מבלי למוסרו למשטרה הבריטית. כך נוהגים השומרים גם ביישובים אחרים בארץ, וכך נהוג גם אצל הערבים בינם לבין עצמם.

הבדווים של ערב אל-מזאריב, ושכנים אחרים, רגילים ששדות הבור משמשים מרעה לצאנם, וכך גם יחסם לשדות נהלל, שעמדו שוממים במשך דורות רבים ועתה הם מעובדים. וכי מה מפתה יותר בעונת הרביע, האביב, מללחוך את התבואה בעודה ירוקה, כאשר השיבולים רכות ונוטפות עסיס קמחי מתוק? – ויש גם גניבות מהחצרות בכפר או מהמטעים המתחילים לשאת פרי, וסחיבת כלי עבודה או יבול בשדה, וסכסוכי קרקעות הנוגעים לגבולות השדה או לזכות המעבר למעיין סמוך.

יום אחד פושטת החבורה על עדר שנתגלה רועה בשדה שלף, שדה בור שלא נחרש בקיץ, אחרי הקציר. אין בכך נזק גדול, אבל העיקרון הוא שאין מרשים לבדווים לעלות על שדות המושב, שדות שלפני היווסדו היו הפקר לעדריהם.

משה דוהר בראש כצייד אחר טרפו. הוא מניף את הקורבאץ' וחותך את האוויר בשריקת הצלפה סיבובית מאיימת. העדר כל פחד בפשיטות ובתגרות מעורר כלפיו יחס של כבוד. לדעת כותב תולדותיו, שבתי טבת, בפשיטות הללו תופס משה לראשונה עמדה של מנהיגות בקרב חבריו. בדרך-כלל הם מגלים כלפיו יחס של רתיעה וחשדנות, ובעיקר חשש מפני רצונו להשתלט עליהם. אך איש מהם אינו משתווה לו בנועזות, בדביקות במטרה ובאכזריות בקרב, כי החשוב בעיניו מכל הוא לבצע את המשימה ולנצח את האוייב.

אבל הפעם הרועה אינו נבהל, אלא ממשיך להתנהל לאיטו עם עדרו. משה, הדוהר אליו ראשון, עומד כבר להצליף בו בשוטו, אבל אז נוכח הוא לדעת שהרועה אינו אלא ידידו הבדווי ווחש. ידו של משה נסוגה אחור.

 "אתה לא מתבייש?" מוכיח אותו ווחש. "מה אנחנו, זרים? וכי לא אכלנו ושתינו יחד זה אצל זה? האם לקחתי פעם משהו מביתך? ועכשיו אתה רוצה להכות אותי בגלל כמה עשבים יבשים?"

 "לפעמים הכעס חזק מן הבושה," אומר משה, "אבל הידידות חזקה משניהם."

והוא מניח לווחש ואינו מגרש אותו. ההפסד אינו גדול – הרי זה שדה בור. עקרון ההרתעה חשוב, אבל צריך לדעת לוותר לפעמים, כדי לשמור על קשרים אנושיים, כי מי יודע מה יילד יום. אסור להזניח קשר של ידידות. אמנם, כבדהו וחשדהו: זו דרך לגלות מה מתרחש במחנה שלהם, להיכנס לעורם ולחשוב כמוהם ולדעת מה בדעתם לעשות, וגם איתות למתונים שבערבים, שאפשר לחיות איתנו בשלום.

שמואל, האב, אינו מאמין בכך. יש לו דיעה שלילית על הערבים. לדבריו, היהודים מפתחים את הארץ, וכל תושביה, גם הערבים, נהנים מכך. עליהם להיות אסירי-תודה על כך, אבל במקום זאת הם גונבים ורוצחים. שמואל משתמש כלפי הערבים במלים קשות המביעות סלידה, בדומה לסלידתו מפני הגויים שהכיר בנעוריו ברוסיה, כאשר נלווה לאביו הרוכל, שנאלץ לעבור בעגלתו מכפר לכפר ולהיות נתון לחסדי המוז'יקים.

בעיני משה, הרפתקאותיו בשמירה והחיכוך המתמיד בין הרועים לעובדי האדמה הם חלק משעשועי הנעורים. המשך לפרקי המקרא שלימדו משולם על חיי אבותינו, לסיפור על קנאת הנוודים בעובדי האדמה; ולעלילות הספרים שהוא קורא, ובהם מלחמות ומרדפים ופרשיות אהבה ונקמה, לעיתים גם של הערבים בינם לבין עצמם, כפי שתיארו אותם סופרים עברים באותה תקופה. משה עצמו מחבר בנעוריו סיפור, שבו יוצאים הוא וידידו הבדווי וחש, רכובים על סוסים, למסע ארוך במדבר, כדי להילחם בשבטים אחרים.

*

לילה, חורף, דצמבר 1932. אולי בגלל מזג האוויר הגשום אין השמירה בכפר מצליחה למנוע פיגוע קטלני. ערבים חודרים למושב וזורקים פצצה אל הצריף של משפחת יעקובי. כל הכפר נזעק אל מקום האסון. אנשים מבוססים בבוץ הכבד. צעקות הכאב והבכי פולחות את הלילה החורפי. מתברר שהילד דוד, בן השמונה, נהרג מיד. האב, יוסף, מת מפצעיו למחרת בבוקר.

עד מהרה מתברר שהרצח בנהלל ביטא כוונה מפורשת להרוג יהודים משום שהם יהודים, ומתוך התנגדות לעצם ישיבתם של יהודים בארץ-ישראל. הרוצחים שייכים לארגון טרור ערבי קיצוני ושמו "השייח'ים מגדלי הזקן", שנקרא לימים הקאסמייה, על שמו של שייח' עז אל-דין אל-קאסם, מייסדו ומנהיגו, המצווה על מאמיניו לגדל זקן פרא. השייח' נהרג לאחר כשנתיים במרדף שעורכים אחריו הבריטים בהרים ליד ג'נין. קברו נמצא עד היום בשכונת נשר שבמזרח חיפה. הזרוע הצבאית של החמאס, ארגון הטרור הערבי הרצחני, קרויה על שמו של השייח' עז אל-דין אל-קאסם, וזאת יובל שנים ויותר לאחר הריגתו.

הרצח הכפול משפיע מאוד על משה בן השבע-עשרה, ובעקבותיו עתיד להתגבש יחסו אל הערבים, שעימם יתמודד כמעט כל ימיו. מאביו הוא שומע שהערבים הם נחותים, שודדים, רוצחים מנוולים וכפויי טובה, האורבים לערוך פרעות ביהודים שמיטיבים עימם. דברי הסלידה של האב ה"גלותי" מחלחלים בנפשו מילדות. אבל כבן-הארץ, היכרותו עם השכנים הערבים דווקא מקרבת אותו אל הצד השורשי והחיובי של אורחות חייהם. בדווים הרועים את צאנם וחיים באוהלים, פלחים החיים בכפר ומעבדים את שדותיהם. עתה הוא מרגיש צורך להבין מהיכן נובעות השנאה והרצחנות; האם רק מן הפרימיטיביות והנחיתות של הערבים? האם שייח' עז אל-דין אל-קאסם הוא מנהיג כנופיית שודדים, כמו אבו-ג'ילדה המפורסם, או שיש לרצחנות הקאסמייה שורשים אחרים?

משה רוכב עם חבריו לבקר בכפר הערבי ציפורי שבגליל ומשוחח עם אחדים ממכריו. בכפר הזה נמצא מרכז הקאסמייה. הוא מדבר גם עם זקני השבט הבדווי אל-מזאריב. מהפגישות מתברר לו, כי הכל מדברים בהערצה על הקאסמייה, רואים בהם אידאליסטים, מצניעי לכת, המרבים להתפלל והפועלים מתוך אמונה דתית ולאומית עמוקה. אכן, הרצח אינו קשור כלל לסכסוכי שכנים על מרעה או על בעלות על קרקעות, אלא מבטא את עומק הסכסוך הלאומי, הדתי והרגשי ששורר בין היהודים לערבים בארץ-ישראל.

משה מתרשם מעתה, כי ההתנגדות הערבית העמוקה ליהודים אינה רק תאוות רצח ושוד הנובעת מתנאי חיים פרימיטיביים, כדעת אביו. הוא נוכח לדעת, שיש אצל הערבים נכונות להקרבה למען הרעיון הלאומי שלהם, ולכן המצב מסוכן בהרבה, משום שמדובר באנשים בעלי הכרה והשכלה, שמוכנים להרוג וליהרג למען מטרה הנראית צודקת בעיניהם. בתקופה זו מתחילה לצמוח גישתו של משה לערבים, שעתידה להשתכלל ולאפיין אותו בשעות קשות בעתיד, כמפקד צבא וכמדינאי – העדר שנאה כלפי הערבים, לא כעם ובייחוד לא כפרטים, שאת אורח חייהם הוא מחבב בצורה רומנטית כמעט; הבנה עמוקה למניעיהם, לאיבתם כלפינו ולדרך חשיבתם, למנטאליות שלהם. הערכה מדויקת, מלווה בוז מסוים לכוחם הצבאי וליכולתם להילחם בנו; תעוזה צבאית מדהימה במערכות נגדם. גישה מעשית לכל אפשרות של דו-קיום איתם, בצד ביטחון נחרץ בעליונות השליטה והכוח הצבאי של ישראל.

*

תקופה חדשה באה לנהלל – על מקום הצריפים בונים בתים, גם את ביתה של משפחת דיין. את העבודה מבצעת קבוצת-בניין של צעירי הכפר. משה בן השמונה-עשרה הוא עתה פועל בניין, וזאת נוסף על עבודתו במשק המשפחתי. הלימודים בבית-הספר החקלאי לצעירות כבר הסתיימו. העבודה היומית הכפולה מתישה אותו. בגמר העבודה מציע הקבלן, שבונה את הבתים, הצעה מפתה לצעירים: לעבוד אצלו בבנייה בתל-אביב. כך יהיה אפשר להרוויח יותר כסף וגם ללמוד בערבים.

שמואל נמצא שוב בשליחות באירופה. הכרם נפגע מבצורת. מחלת ניו-קאסל, מחלה נגיפית קשה, שתוצאותיה עשויות להיות הרות-אסון, פורצת בלולי הכפר. למרות כל אלה נוטש משה את המשק הנמצא בצרות ויוצא עם חבריו לתל-אביב. אולי זה קו אופייני אצלו וגם אצל הוריו – משפחה של אנשים קשים כסלע, עצמאיים, נחושים בדעתם. כאשר אחד מהם ננעל על מטרתו, איש לא יעצור אותו בדרכו, אפילו הוא בן-משפחה קרוב העלול להיפגע ממעשיו. זה סוד כוחם, אבל זה גם צד עצוב, ולעיתים טרגי, שעתיד ללוות חלק מבני המשפחה דור אחר דור.

תל-אביב בשלהי שנת 1933 היא עיר תוססת, שבתיה הלבנים צומחים מן החולות. היא העיר העברית הראשונה והגדולה ביותר. למרות השלטון הבריטי, היא כבר כמו מדינה עברית קטנה וכמעט עצמאית. היא מתפנקת בחוף ים נהדר. יש בה חנויות רבות ובתי קפה, שבהם יושבים סופרים ושחקנים וציירים ומנהיגים. היא מלאה עולים חדשים, גם מהמעמד הבינוני, שרצונם להיות בעלי בתים. כבר יש בה משהו מן העולם הגדול, אבל בעברית.

בשעות היום מתרוצצים משה וחבריו על הפיגומים בבניין בן שתי קומות, ההולך ונבנה ברחוב חיסין. מעמדו של פועל בניין בתל-אביב הוא מעמד נכבד מאוד, שגם הכנסה בצידו. אמנם העבודה בבניין אינה קלה, אבל בתל-אביב אין צורך לשמור בלילות ולבוסס בבוץ העמוק, או לעבוד בתוך ענן הברחש המציק בשדה.

בערבים מתקיימים בעיר קונצרטים, הצגות תיאטרון, הרצאות ושיעורים בטכניון הערב ובאוניברסיטה העממית. משה, שזכה פעם להאזין לכנר בעל השם העולמי ישה חפץ, בהופעה נדירה במחצבה בעין-חרוד, משתדל עתה לספוג תרבות והשכלה ככל יכולתו. הוא לומד הנדסה ואלגברה ושומע שיעורים בספרות, בלשון ובהיסטוריה מפי טובי המורים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שנותנים סדרת הרצאות מיוחדת בתל-אביב. גם בהיותו בנהלל הכיר משה רבים ממנהיגי תנועת העבודה, וכן סופרים ומשוררים, שנהגו לבקר ולהרצות בהתיישבות העובדת – ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, חיים ארלוזורוב, משה שרת, אז שרתוק, אברהם שלונסקי ואחרים. חרף היותו מושבניק צעיר וקצת מחוספס, הוא זוכה לפגוש בנעוריו ובבחרותו רבים מהאנשים בעלי השם בארץ.

סיבה נוספת לבואו של משה לתל-אביב היא חברתו החדשה, יהודית, אף היא מתלמידות בית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל. היא סיימה את לימודיה, חזרה לבית הוריה האמידים בראשון-לציון, ועתה היא לומדת בסמינר למורות בתל-אביב. משה הוא בחור בעל יצרים עזים, אך יהודית, כרבות מבנות גילה, אינה מוכנה להתמסר לו כל-כולה – רק טיולים, ושיחות ארוכות, וקצת חיבוקים ונשיקות, שמטריפים עליו את דעתו כי יותר מכך היא לא מרשה לו. הוא גר עם חבר בחדר שכור ברחוב הקישון. משלו אין לו ולא כלום – לא כסף, לא דירה, לא מקצוע ולא השכלה מסודרת. אין לו חשק לחזור אל הבית בנהלל, שם אביו מטיף לאחרים, ואמו מסתובבת קודרת. הוא מפציר ביהודית להינשא לו, או להתחיל לחיות איתו. חסר לו בית משלו, וגם אהבה ממשית. היא מסרבת – בעיניה כל זה מוקדם מדי.

משה: "הוריה לא התלהבו ממני ואף אותה פקדו הרהורים אחרי הנהללי שנדד לתל-אביב לעבוד בבניין."

*

בקיץ 1934, לקראת העונה הבוערת של הקציר, חוזר משה בן התשע-עשרה לנהלל. הגיחה הקצרה לאווירה אחרת, של תל-אביב, נסתיימה. אבל הוא אינו יושב בשקט. עוד בשנים שבהן עלו ארצה הוריו, אנשי העלייה השנייה, היו הטיולים ברגל בארץ-ישראל דרך להכיר את המולדת הישנה-חדשה, ולהעמיק את תחושת השייכות אליה. לדור הצעיר שנולד כאן, המסע הרגלי הוא ביטוי טבעי של אהבה לנופי הארץ, להכרת שביליה, הריה, עמקיה וקפלי הקרקע שלה; ואולי הוא גם הוכחה לאומץ לב ואימון צבאי לקראת העתיד.

סתיו. חריש השדות נסתיים וטרם הגיע מועד הזריעה. לאחר ויכוח לא קל עם המבוגרים, הממונים על הביטחון בכפר אך חוששים מקלות דעתם של הצעירים, יוצא משה עם עוד שניים מחבריו, בניה וברוך, לטיול רגלי מבית-שאן, לאורך הירדן, לכיוון יריחו. הם מצוידים בתרמילים, ובתוכם לחם, סרדינים וביצים קשות, מימיות חגורות על החזה, מצלמה אחת, וקצת כסף שחסכו מהעבודה בבניין.

תחילה חשבו לטייל לחרמון, אבל משה מחליט כי חשוב יותר ללכת לאורך הירדן ולהגיע מיריחו לחברון, ומשם לבאר-שבע ולעזה. כל אלה ערים ערביות, שאינן מסבירות פנים לבחורים עבריים. גם השוטרים הבריטים חושדים בכל יהודי, שנתפס מסתובב ללא סיבה באזורים מרוחקים, שהוא עולה חדש שהצליח להיכנס לארץ-ישראל באופן לא חוקי.

ביום הראשון של המסע שורר חמסין סתווי כבד. המים במימיות אוזלים. השלושה מסתבכים בצמחייה הפראית והסבוכה שעל גדת הירדן, באזור הנקרא הג'יפטליק. רוח מזרחית חמה מכה על פניהם הצרובות. מותשים לגמרי הם שוכבים לישון. למחרת בבוקר נוכחים השלושה לדעת שטעו בדרכם, כנראה בסביבת ואדי פצאל, ואפילו הירדן נעלם מהם, ואין מהיכן לקחת מים.

לפתע הם פוגשים רועה בדווי עם עדרו, ומבקשים ממנו מים. הרועה חושש מפניהם, או אולי חמת המים שלו ריקה, והוא מוליך אותם אל מאהל שבטו, שבראשו עומד האמיר דיאב. תחילה פוגש אותם האמיר בכעס ואומר שוודאי באו לרגל את הארץ, שאינה שייכת להם, אבל משה מצליח לשכנעו כי פניהם לשלום, והם סומכים על המסורת הבדווית של הכנסת אורחים וכי כל חפצם היה להגיע ליריחו. האמיר מאכיל ומשקה אותם, ואף ניאות להצטלם עימם, ושולח אותם בלוויית אחד מאנשיו וצידה לדרך – עוגות מיובשות מחלב גמלים – ליריחו.

קבלת הפנים הלבבית של האמיר משפיעה על משה, ולימים הוא כותב: "מדוע אמיר בדווי מחויב לנהוג סבר פנים יפות, אדיבות ורחבות-לב בשלושה צעירים יהודים, מאובקים, לא מגולחים, דוברי ערבית קלוקלת? אילו הורידו מאיתנו את שעונינו, לקחו את המצלמה וגזלו את הכסף שבכיסינו, הייתי רואה בזה דבר טבעי יותר. מתאים לסיפורים ולתיאורים שהרביתי לקרוא ולשמוע מפי הוותיקים. האמת היא שגם לפני כן נתקלתי בתופעות כאלו. לפעמים נקלעתי, יחידי או עם עוד נערים, לכפרים ערביים ולשבילים נידחים, וכאשר היו פרחחים מבני המקום מיידים בנו אבנים וחיפשו עילה לקטטה, נמצאו זקנים או נכבדים שהגנו עלינו, לקחונו לביתם, הגישו פיתות וזיתים ושלחונו בשלום לבתינו. אני אישית מעולם לא נתקלתי ביחס נבזי מהערבים."

השלושה מבקרים את המחנה של מפעל האשלג בקליה. משם הם עולים במכונית לירושלים, ובאוטובוס ערבי לחברון. הם רוצים לרדת בשיירה של ערבים מחברון לעבר סדום, ששם הוקם לאחרונה מחנה נוסף של מפעל האשלג, בדרום ים המלח. ואולם פרצופי הרוכבים בשיירה אינם מוצאים חן בעיני משה, הם נראים לו זוממים דבר-מה כלפי אורחיהם למסע, ממש כאותם אנשי סדום שבמקרא. לפיכך ממשיכים השלושה במונית ערבית לעיר הערבית הקטנה באר-שבע, לנים בה, ומשם הם נוסעים באוטובוס ערבי מלא עד אפס מקום – לעזה.

בעזה תופסים אותם מייד שוטרים ערבים. חושדים בהם שהם עולים בלתי-חוקיים, מעפילים יהודים שבאו בספינה מן הים. דווקא כאן מתעקש משה שלא לדבר ערבית אלא עברית בלבד. אולי כדי להיות בטוח שעקב כך יוזעק שוטר בריטי או יהודי, והם לא יילכו לאיבוד אצל הערבים. לאחר חקירה מעלים אותם לאוטובוס ערבי הנוסע ליפו, ולקראת הערב הם מגיעים לתל-אביב.

חרף העייפות, שולח משה את שני חבריו למערכת "דבר", לדווח על הטיול, ובייחוד על המעצר בעזה. הוא מעדיף שאחרים יספרו על כך ולא הוא-עצמו, כי העורך הוא חבר של הוריו ומכיר אותו. למחרת מתפרסמת בעיתון כתבה שבה נאמר, בין השאר: "שלושת הבחורים החליטו לדבר עברית. הקצין החוקר, עבדול רחמן יוסוף, כעס ואמר שפלשתינה היא מדינה ערבית וכל אחד בה צריך לדעת את הלשון הזאת. סוף-סוף הובא שוטר בריטי המבין עברית, ואחר מתן סימנים שונים, שוחררו."

הם שבים לנהלל כגיבורים, שעל מעלליהם נכתב בעיתון. בגלל הפרסום סולחים להם על קלות-דעתם – שום נשק לא היה עימם, גם לא מפות מפורטות, או מדריך המכיר את המסלול. משה לומד מהמסע הארוך, אך לא היחיד בנעוריו, שהארץ ניתנת למי שהולך בה בביטחון, וכי היא כספר פתוח שאפשר לקרוא בו עוד ועוד דפים מהעבר התנ"כי, ומן הנוף בהווה. הוא גם נוכח לדעת, מה גדול כוחו של הפרסום. בזכותו נשכחת הביקורת על שלושתם, ואפילו רוחשים להם כבוד. לולא היוזמה שלו למסור את הסיפור לעיתון, שנבעה מכעסו על הדרך שבה התייחסו אליהם בעזה, מי יודע לאיזו קבלת פנים נזעמת היו זוכים בשובם לנהלל. הפרסום הוא כוח, הוא יכול לעשותך גיבור ולשנות את הדרך שבה שופטים אותך ואת חטאיך, כמו שקרה לדוד המלך. אבל לבסוף נענש גם דוד בידי האלוהים.

המשך יבוא