במאמרו "עריצות הרוב הישראלי" ("הארץ" 24.12.10) מזמין פרופ' זאב שטרנהל את ארה"ב ואירופה לכפות על ישראל "לשנות את דרכה." זאת, מאחר שאין לישראל רצון לסיים את הכיבוש. אמנם, טוען שטרנהל, רוב הציבור הישראלי אינו רוצה בהמשך הכיבוש על יהודה ושומרון כולה, אולם המיעוט הזה הופך לרוב כשמחברים אליו את "אלה שרוצים לשלוט בנתח גדול ככל האפשר של השטחים," ולכן הם מונעים את השלום. כך נהגו כל ממשלות ישראל, ולכן "לא חשוב מי יהיה בשלטון בעתיד הקרוב, כשם שלא היתה חשיבות לזהות הקואליציות ששלטו בעת מלחמת יום הכיפורים, שתי מלחמות לבנון ובמבצע עופרת יצוקה," או במילים אחרות – אין הבדל אמיתי בין הליכוד, העבודה וקדימה, מאחר ששלושתן אינן מוכנות לצעד היחיד שיביא לשלום – נסיגה מוחלטת לקווי 49'. את דבריו אלה מסייג שטרנהל בחריג אחד – "היוצאת מן הכלל היתה ממשלת יצחק רבין השניה."

בעמוד הבא באותו גיליון, מציע פרופ' אחר, אליה ליבוביץ', במאמרו "מיהו ימני, מיהו שמאלני", נייר לקמוס לאבחנה בין ימין לשמאל – הנסיגה המלאה. ליבוביץ' כותב כי ל"כל ממשלות ישראל מאז שנת 1967" מדיניות חוץ וביטחון אחידה, המונעת נסיגה מן השטחים, ומנסה להשאיר בידי ישראל את כל השטחים או מקצתם. גם ליבוביץ' מסייג את דבריו: "פרט לממשלה קצרת הימים, שראשה נרצח בגלל ניסיונו היחיד בהיסטוריה של 43 השנים האחרונות, לחרוג ממדיניות זו."

מצער מאוד לקבוע זאת, אולם שני הפרופסורים המכובדים מנסחים יחד בשיטתיות נרטיב היסטורי בדוי, שמבוסס על שקר כפול.

השקר האחד נוגע לעמדתו של רבין. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את מורשתו המדינית, מתווה הסדר הקבע עם הפלשתינאים, בזו הלשון:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

משמעות הדברים היא שתמורת הסכם שלום הסכים רבין לנסיגה עמוקה מכ-2/3 מן השטחים, אך עמד על כך שכ-1/3 מהשטחים יישארו בידי ישראל.

השקר השני נוגע לעמדת הממשלות הישראליות האחרות. בניגוד לנאמר בשני המאמרים, שתי ממשלות ישראליות אימצו את דרכם של שטרנהל וליבוביץ' – ממשלות ברק ואולמרט. ברק הציע לערפאת הצעות ברוח זו בקמפ-דיוויד ובטאבה, ואולמרט הציע הצעות כאלו לאבו מאזן במו"מ הישיר שניהלו השניים.

העובדות, מסתבר, אינן מסתדרות עם הנרטיב השקרי. אם יודו יוצרי הנרטיב שברק ואולמרט אימצו את דרכם, יהיה עליהם להסביר מדוע הדרך לא הובילה לשלום, אלא הסלימה את העימות. התמודדות עם האמת, תאלץ אותם להודות שהסכסוך אינו נובע מהכיבוש, אלא מההתנגדות הפלשתינאית לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.

השקר הנוגע לעמדותיו של רבין, הוא תוצאה של הרצח. מעצם הירצחו, אימץ ה"שמאל" הקיצוני את רבין לתפקיד המרטיר, תוך סילוף בוטה של עמדותיו.

מן הראוי היה ששטרנהל וליבוביץ' יציגו את עמדותיהם מבלי לשכתב את ההיסטוריה. משבחרו בדרך השכתוב – מן הראוי שעורך אחראי יסב בעדינות את תשומת לבם לכך שכנראה נפלה בשוגג שגיאה קלה במאמרם.

אך כנראה שהדרישה הזאת קצת מרחיקת לכת במקומותינו.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: חבר שלי, אורי שולביץ', נוהג לומר שהאוניברסיטה מפתחת כל תכונה, גם את הטפשות, ועל כך אוסיף שאצל פרופסורים לא כל שכן. אלא שאני נוטה לחשוב שאין מדובר כאן רק בטיפשות אלא גם ברשעות ובאידיוטיזם מוסרי, שהם חלק מרגש העליונות הישראלי, הסבור שלא ייתכן שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין אי-השלמת הערבים עם קיומנו.