ביום שישי שעבר השתתפתי בסיור של תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשה אני עומד, בבקעת הירדן, בהובלתו של אלוף (מיל') עוזי דיין, נשיא המועצה לביטחון ישראל (אגב, אל הסיור הצטרף גם חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן). גולת הכותרת של הסיור היתה ביקור (מתואם ומאובטח היטב בידי חיילי צה"ל והמשטרה הפלשתינאית) בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו.
במצפה גדרון צפינו לעבר הבקעה, ושם קראתי את שירו של ירון לונדון "מרדף". השיר מרגש וקריאתו ריגשה את הקבוצה ואותי. אותי היא ריגשה שבעתיים, כיוון שהייתה זו סגירת מעגל מיוחדת מאוד.
המעמד החזיר אותי שנים רבות לאחור, לטיול של"ת של גרעין "טל", אותו הדרכתי. עמדנו אז על הסרטבה וקראתי את השיר, בדיוק אותו השיר. בהכנת הסיור נזכרתי בכך, ונזכרתי גם שהדבר היה בדיוק באותו תאריך, 31 בדצמבר. מדוע זכרתי זאת? כיוון שלמחרת, 1.1, חל יום ההולדת שלי. אז, ערכו לי חניכיי הפתעה מיוחד במינה, והיה זה יום ההולדת היפה ומרגש ביותר שהיה לי מעודי.
זה היה לפני 24 שנים בדיוק. הייתי אז בן 24. כלומר, בדיוק מחצית חיי עד היום. הכפלתי את שנותיי, ושוב אני ניצב כמדריך לפני חניכיו (שרובם קצת יותר מבוגרים מכפי שהייתי אז) בקרבת מקום וקורא בפניהם בדיוק אותו שיר. כאילו לא חלפו 24 שנים. סגירת מעגל כזו מעוררת שאלות. מה נשתנה מאז? ומה לא נשתנה?
ירון לונדון / מרדף
ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל. / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל. // ארץ אשר מרדפים קורותיה, / אלפיים דפים ועוד דף, / עד שנשרף / עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף. // ארץ אשר ירדפוה אויביה / והיא את אויביה תרדוף במרדף. / היא את אויביה תשיג, אך אויביה / הם לא ילכדוה בכף. // זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף. / היא יראה, / אבל כמו לא היתה כלל מודאגת / תמתין עד לתום המרדף. // תום המרדף מסתתר בנקיק / ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא כמו השמש / אשר ממזרח היא תבוא. // אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם האבות, / כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה / לרדוף בעקבי התקוות.
השיר הזה נכתב בתקופת המרדפים בבקעת הירדן. תקופה זו, במלחמת ההתשה, נמשכה בין מלחמת ששת הימים (1967) לגירוש ערפאת ומחבלי פת"ח מירדן, בידי המלך חוסיין, בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). היתה זו תקופה של חדירות מחבלים לישראל, על מנת לבצע פיגועים, ומרדפים רבים בעקבותיהם בבקעה. לא בכדי, הציר הנקרא היום דרך אלון, במורדות המזרחיים של השומרון, בשולי בקעת הירדן, נקרא אז "דרך ארץ המרדפים".
הטיול של גרעין "טל" התקיים כמעט עשרים שנה אחרי כתיבת השיר ואחרי תקופת המרדפים, כשבקעת הירדן כבר היתה שקטה זמן רב. השינוי המשמעותי ביותר שהתחולל מאז היה הסכם השלום עם ירדן, כעבור 8 שנים.
אולם המציאות המתוארת בשיר, רחבה הרבה יותר מתיאור המרדפים בבקעת הירדן. השיר מתאר את המאבק על א"י, שבו אנו שרויים מאז ראשית הציונות ועד היום, ועדיין איננו רואים את סופו; מאבק על עצם קיומנו, על עצם זכותנו למדינה יהודית בא"י.
הדבר העיקרי שהשתנה, הוא התודעה של רבים מאיתנו, ובהם – יוצר השיר עצמו, והזמרת ששרה אותו, חוה אלברשטיין.
שנה לאחר המעמד על הסרטבה, פרצה האינתיפאדה הראשונה. חניכיי לגרעין "טל" התגייסו לצה"ל ושירתו באינתיפאדה. אני שירתי בה כמילואימניק, ופגשתי אותם בעזה.
בימי האינתיפאדה, כתבה חוה אלברשטיין ושרה את השיר "חד גדיא", ובו מופיעות, השורות הבאות: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני."
איזה משבר זהות, של מי שאינה יודעת מי היא, מי אנחנו...
שנים אחדות מאוחר יותר, בשורה של מאמרים וראיונות, יצא ירון לונדון בחריפות נגד שירו "מרדף" והביע צער על עצם כתיבתו: "היום לא הייתי כותב את השיר הזה, מפני שיש בו נימות פשיסטיות. נודפת מהשיר צחנת מיתוסים של דם ואדמה."
מה בדיוק "פשיסטי" בשיר הזה? הרי זהו שיר של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם – האבות." הלא זה שיר של אמונה בשלום – "כן הוא יבוא." אז מה מפריע לירון לונדון?
קידוש של דם ואדמה? איפה יש כאן קידוש של דם ואדמה? הרי השיר הזה כלל אינו מהלל את מלחמה. השיר רק מציין את האמת הקשה – שדם כמים זורם בנחלי הארץ. אז מה באמת מפריע לירון לונדון בשירו?
דומני שהמפתח להבנת הפניית העורף של ירון לונדון לשירו, הוא ביטויים כמו "עצביה ברזל", "כמו לא הייתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף", "רגלינו לא תלאינה".
"מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח של העייפות; העייפות הרוחנית של מי שתש כוחם מן המאבק על הארץ, מן המאבק על קיומנו. זהו שיר המשדר נחישות ועקשנות, שיר המבטא "צומוד" ציוני, ואלה זרים היום לירון לונדון ולמיליה החברתי תרבותי שלו.
השיר מבטא כמיהה לשלום, אך לצדה– נכונות לשלם את מחיר המלחמה. כוחותיו של לונדון אפסו, רגליו נלאו מהגיע לסוף המרדף. הוא מתקשה להתמודד עם מציאות של עם הנאבק על ארצו ועל קיומו.
בתקופת המרדף, בימים בהם נכתב השיר, היה עדיין קונסנזוס לאומי רחב, קונסנזוס של אמונה בצדקת דרכה של הציונות, בצדקת מלחמתנו. אולם באותם ימים, ראה המשורר נתן אלתרמן בהבנה כמעט נבואית של התרחשויות תת קרקעיות בתרבות הישראלית, את חלחול העייפות הזאת. בשירו האחרון, טרם פטירתו (1970) כתב אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / איתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
40 שנה קודם לכן, לאחר מאורעות תרפ"ט – פרעות קשות ועקובות מדם שערכו הפלשתינאים ביהודים בארץ-ישראל, כבר היו בתוכנו קולות של תבוסתנות והאשמת עצמנו בתוקפנות הרצחנית נגדנו. כמו בשירה של חוה אלברשטיין, כבר אז היו בתוכנו מי שהתבלבלו, בין זאב לכבש. היו אלה אנשי תנועת "ברית שלום".
הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל לספרות, שביתו בירושלים, על ספרייתו הענפה וכתבי היד שלו – הוצתו בידי הפורעים, כתב על כך, בסרקזם שאיפיין אותו, יצירה היתולית – "מדרש זוטא", ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש", ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".
הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.
בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום".
ערב יום הולדתי ה-24 וערב יום הולדתי ה-48 עמדתי כמעט באותו מקום, כמעט באותה סיטואציה וקראתי אותו שיר.
המוטיבציה שלי כמחנך אז ועתה היא אותה מוטיבציה – לחזק את האמונה בצדקת דרכנו הציונית ואת הנחישות להיאבק עליה. החינוך על המסר הזה, הוא המשימה שלי בטיפוח ופיתוח מנהיגות ציונית צעירה.
2. ואלס עם סמיר
באיזו מחזוריות תקופתית ניחתת בתקשורת הישראלית מתקפת "מסיבת אסד" קטנה; ניסיון להפיח רוח חיים בערוץ הסורי, עם או בלי קשר למציאות. לאחרונה אנו מותקפים בגל נוסף ברוח זו – כאן כתבה על קמפיין אסד שמתכנן אשכנזי לאחר פרישתו מהתפקיד, שם ביקור של מלקולם הונליין בדמשק, פה הצבת שגריר אמריקאי בסוריה. ממש – ואלס עם בשאר.
ומה עושה בינתיים חתן השמחה? מארח בארמונו את המחבל הלבנוני סמיר קונטאר. הסיבה למסיבה היא ספר זיכרונותיו של רוצח משפחת הרן. הנשיא אסד שיבח את "ההתנגדות", שהינה "הדרך להשבת זכויות הערבים."
איך משיבים את "זכויות הערבים", על פי בשאר אסד? פורצים לבית משפחה בנהריה, רוצחים אב ושתי בנותיו. מוחצים את ראשה של תינוקת בת שנתיים אלי סלע ומרסקים את גולגולתה בקת הרובה. מי שאלה מעשיו, הוא אורח רצוי ומכובד בארמון הנשיאות של המנהיג שוחר השלום בשאר אסד, כמופת של "ההתנגדות".
"זכויות הערבים..." נשמע בערך כמו "אירגוני זכויות האדם".
3. הטרדה משפטית
אין בישראל חקיקה נגד הטרדה משפטית. הטרדה משפטית, לעומת זאת, יש ויש. הטרדה משפטית מצד מי שמנסים לשבש את השיח הציבורי, הפוליטי, החברתי, הדמוקרטי של ישראל, באמצעות הטייתו לפסים משפטיים, כדי לכפות את עמדתם הפוליטית באמצעות בית המשפט העליון, שחבריו המכובדים אינם נבחרי ציבור ואין לעמדותיהם הפוליטיות כל עדיפות על פני שאר האזרחים.
בית המשפט העליון עצמו מעודד את ההטרדות המשפטיות הללו, שבסופו של דבר נזקם העיקרי הוא פגיעה במעמד בית המשפט העליון ובשלטון החוק בישראל.
מטרידן כזה הוא ד"ר מחמד וותד, מרצה למשפטים במכללת צפת. וותד עתר לבית המשפט העליון נגד חוק משאל העם, שהתקבל לא מכבר בכנסת. מדובר בעתירה הזויה, קנטרנית, פוליטית לחלוטין, ללא כל נימוק משפטי ראוי לשמו. עתירה, שכל עניינה להטריד ולהשתמש בבית המשפט כבמה לעמדותיו הפוליטיות של העותר.
חוק משאל עם עבר ארבע קריאות בשתי כנסות והתקבל ברוב גדול של 65 ח"כים מול 33. תהליך הכנתו בועדת החוקה של הכנסת היה יסודי ומעמיק מאוד. באיזו חוצפה מנסה המטרידן להפוך החלטה זו, בניגוד לרצון הרוב?
טענותיו של וותד שקריות והזויות. הטענה המכעיסה מכול, היא שמשאל העם פוגע במיעוט הערבי. "משאל עם עלול לשמש כלי פוליטי משפטי לעשיקת המיעוט על ידי הרוב."
טענה זו חסרת שחר, כמובן. החוק מגדיר בדיוק באילו נושאים יש לשאול את העם – אך ורק בנושא של ויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. איזו פגיעה יכולה להיות במיעוט הערבי כתוצאה מהחלטה זו או אחרת בנושא כזה? הרי אין זו הצבעה הנוגעת לשלילת זכויות אלו או אחרות מהמיעוט הערבי. המשמעות של טענתו זו של וותד, היא שמובן מאליו שהציבור הערבי יצביע כאיש אחד בעד הנסיגה, ואף על פי כן עמדתו לא תתקבל.
מי אמר שאכן כך יצביעו כל הערבים? הרי אין המדובר בסוגייה הנוגעת ספציפית לערביי ישראל, אלא לאינטרס הכללי של המדינה. אם מה שמדריך את ערביי ישראל הוא טובתה של המדינה, איזו סיבה יש שהתפלגות הצבעתם תהיה שונה משל כלל הציבור הישראלי? הרי לא יעלה על הדעת ששיקול אחר מדריך את הצבעתם, כמו העדפת האינטרס של הצד השני... ואם בכל זאת כל ערביי ישראל יצביעו כאיש אחד בעד הנסיגה – יהיה להם כוח רב להשפיע. במשאל העם כל אחד – קול אחד, ובדרך-כלל אחוזי ההצבעה בציבור בעל צבע פוליטי מוגדר ומוטיבציה גבוהה, גבוה יותר מאשר בקרב כלל הציבור. אז ממה חושש וותד? מכך שאף על פי כן הרוב חושב אחרת ויצביע בניגוד לדעתו? הוא מפחד מהדמוקרטיה?
עוד מסביר וותד את הפגיעה בערביי ישראל, בכך ש"בשיטת משטר שבה מונהג משאל עם, הרי שהמנגנון המשטרי מבוסס על הכרעה דיכוטומית של 'כן' או 'לא' ביחס לשאלה המופנית ישירות אל הציבור בנושא מסוים. הכרעות לפי משאל עם הן החלטות צרות אופקים, נוקשות ובלתי הפיכות ומגלמות את התפיסה הרעה של דמוקרטיה פורמאלית."
אך הרי אין מדובר בשינוי שיטת המשטר, לדמוקרטיה ישירה שבה כלל הציבור מכריע בכל נושא "בעד" או "נגד". מדובר בשיטה פרלמנטרית המביאה נושא מאוד ייחודי, שאכן ההכרעה בו דיכוטומית, להכרעת העם, כמקובל בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות. האם הצבעה בכנסת על נסיגה אינה דיכוטומית, אינה חדה ובלתי הפיכה? העוצמה שמשאל העם שולל, אולי, מהציבור הערבי, היא היכולת של נציגיו בכנסת להגיע לעסקאות מלוכלכות, כמו למשל תמיכה בחוקי כפיה דתית תמורת הצבעת חרדים בעד הנסיגה. בדיוק את העסקאות הללו מנסה החוק למנוע, בשם הדמוקרטיה, כאשר מדובר בסוגיות הרות גורל כמו נסיגה משטחים ריבוניים.
טענה נוספת של וותד, היא שסיפוח השטחים של הגולן ומזרח ירושלים התקבל על ידי הכנסת ולא באמצעות משאל עם, לכן גם היפרדות מהשטחים האלה לא צריכה להיעשות בדרך שונה.
ייתכן שמוטב היה שגם סיפוח שטחים יעשה במשאל עם. אין ספק שאילו סיפוח הגולן ב-1981 היה מוצג למשאל עם הוא היה זוכה לרוב עצום, ולא כל שכן – סיפוח מזרח ירושלים ב-1967. אבל הגולן וירושלים סופחו על פי חוק והחוק לא דרש משאל עם. כעת החוק דורש משאל עם על נסיגה משטחים ריבוניים, כיוון שכך החליטה הכנסת ברוב גדול. זאת הדמוקרטיה. אם ללכת על פי שיטתו של וותד – השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות מחוץ לגבולות החלוקה, כמו לוד, רמלה, יפו, ירושלים המערבית וכו', סופחו בצו של שר הביטחון. האם ניתן לסגת מיפו, לוד, רמלה ומערב ירושלים בצו של שר הביטחון? טענתו של וותד פשוט אבסורדית.
עוד טוען וותד נגד תוקפה של ההחלטה, כיוון שלא התקבלה כחוק יסוד. אכן, מוטב היה שתתקבל כחוק יסוד, אולם במשך שנים רבות נעשה מאמץ לחוקק חוק יסוד, ולא התגבש רוב לתמיכה בו. אני מקווה שהדבר יתוקן כאשר תחוקק חוקה לישראל, שתכיל בתוכה את משאל העם על נסיגה משטחים ריבוניים.
איך ינהג בית המשפט העליון בעתירתו הקנטרנית של וותד?
אין לי צל צלו של ספק שהעתירה תדחה, מאחר ואין בה שום טיעון רציני. השאלה היא, האם ישכיל בית המשפט לדחות את העתירה על הסף ולהשית על העותר את הוצאות המשפט, כראוי, או שיפתח בפניו את אולמות בית המשפט. לצערי, יש לבית המשפט נטייה לשתף פעולה עם המטרידנים בהימנעות מדחיית עתירותיהם על הסף.
פעמים רבות טוענים מצדדי האקטיביזם השיפוטי, שבית המשפט העליון כלל אינו אקטיביסט. עובדה, בית המשפט ממעט מאוד לפסול חוקים, החלטות כנסת והחלטות ממשלה. זאת אמת. אך האקטיביזם השיפוטי אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם נכונותו של בית המשפט לדון בסוגיות פוליטיות מובהקות, כאילו היו סוגיות משפטיות. לכאורה, כשתדחה העתירה, ניתן יהיה לומר בסיפוק שבית המשפט העליון אישר את חוק משאל העם ובכך חיזק אותו. ואילו אני סבור, שכלל אין זה מעניינו של בית המשפט העליון לאשר את חוקי הכנסת, בוודאי לא חוקים פוליטיים מובהקים. עצם הדיון בנושאים אלה בבית המשפט, הם פגיעה בריבונות הכנסת ולכן גם פגיעה בדמוקרטיה.
אני מקווה מאוד, שהפעם בית המשפט ידחה על הסף את העתירה, ולא יתן ידו להטרדה המשפטית.
אהוד: התכחשותו של ירון לונדון לשיר שלו מלמדת על חוסנם המוסרי של אלה שעטם להשכיר על פי רוח הזמנים. גם זה סוג של אידיוטיזם מוסרי. תאר לך שאלתרמן היה נוהג כלונדון ומחרבן בפומבי על "מגש הכסף" שלו.