בערב יום שני האחרון היתה לנו חווייה בלי-רגילה לשמוע ולראות את האופרה הנהדרת של ג'ואקינו רוסיני (1792-1868) בביצוע קונצרטנטי בהיכל התרבות, שטרם נהרס, אם כי מקפידים מאוד להזניח אותו כדי שתהיה עילה להרסו.
המנצח היה רוברטו אבדו, שגם ביים את המופע יחד עם הבריטון הנהדר אלפונסו אנטונציוני, שגילם בכישרון משחק וזימרה את ד"ר ברטולו המגוחך. הניצוח היה נהדר. התזמורת, בהרכב לא גדול מדי אבל מעולה, היתה יישות מוסיקלית מעולה, אחת עם הזמרים והמקהלה. כוכבי הערב היו הזמרים ובראשם פייטרו ספניולי, בריטון, בתפקיד הספר פיגרו. איזה קול, איזו הבעה, איזו שמחת חיים וכושר משחק. למן הרגע הראשון הוא כבש את לב הקהל וקצר מחיאות כפיים אדירות.
אחריו התבלטה לטובה זמרת המצו-סופראן מריאנה פיצולטו, שמילאה בקולה את היכל התרבות ללא שום עזרים טכניים, פשוט גאונות של הקול הטבעי באדם, קול באישה, ובתפקיד הראשי של רוזינה. קול שהוא קול של זמרת גדולה.
מה שהפריע, כפי שרגיל באופרה, היו ממדיה. מילא החזה הענק החשוף-למחצה, שזה אבזר כמעט בלתי-נמנע אצל זמרות גדולות, אבל התחת! יש לה תחת שנראה כאילו היא סוחבת אחריה שולחן מאחור, או כאילו היא כפולה באזור הזה של גופה. צורתה, אך לא קולה, הפריעו להאמין לטנור חואן פרנסיסקו גאטל, בתפקיד המאהב שלה, הרוזן אלמוויווה, כי הוא ההפך ממנה – צעיר מאוד, רזה, כמעט לא רואים מאיפה שופע הקול העז והכובש שלו. זה נהדר כשעוצמים את העיניים, אבל על הבמה הוא מאוהב בשמנה שיכלה להיות אימא שלו, למרות שהיא לערך בגילו! –
מכל מקום, זו היתה חגיגה! איזו חגיגה! גם שאר הזמרים, כולל הישראלית דניאלה לוגסי, סופרן, בתפקיד המשרתת ברטה, והמקהלה הישראלית על-שם גארי ברתיני, הפעם גברים בלבד – היו כולם נהדרים. לא היתה תפאורה מחוץ לשולחן ופסנתר, אבל התלבושות המסוגננות, שהיו ההפך מכל מה ששגור באופרה תיאטרלית, היו גם הן נהדרות. פיגרו בחולצה ומכנסיים באפור-כהה עם הסוודר השחור על גבו ושני השרוולים משתלשלים מלפנים, ומשקפיים בעלות מסגרת ורודה! התלבושות הכהות של זמרי המקהלה. איכשהו הכול היה בטעם והתאים, ושום דבר לא היה מוגזם ולא אופראי במובן הרע של המילה.
רגילים אנו לזובין מהטה בהפקות האלה, ואולם המנצח רוברטו אבּדו לא נפל ממנו, גם לא בחוש ההומור, כאשר שימש עציץ לרוזינה להחביא אצלו את מכתבה לרוזן אלמוויווה, שהיא עדיין מכירה אותו רק בשמו הבדוי. אף שהעלילה רומזת בבירור שרוזינה עתידה להחליף את עריצותו של אפוטרופסה הזקן ד"ר ברטולו, הרוצה לשאתה לאישה – בעריצות אהבתו של הרוזן שבו היא מאוהבת כפתייה, ואין כאן בשורה גדולה של שחרור האישה – הרי מבעד למרבית הטקסטים מפעמת רוח עזה של השאיפה לחופש ולאושר, שוודאי לא היתה מיותרת אם כי אולי מצונזרת כאשר בוצעה האופרה לראשונה ברומא בפברואר 1816.
אל תחמיצו. זוהי אחת ההפקות הטובות ביותר של הפילהרמונית השנה. ויש דור נהדר של זמרות וזמרים חדשית-יחסית שמוכיחים שלא נס ליחו של ז'אנר האופרה ואולי הוא אפילו מתחזק כנגד דורות הזמרים שאין להם קיום ללא המיקרופון והטכניקות המשוכללות של עיבוד הקול המוקלט והדי-ג'י המתמחים בהברחת הקהל המבוגר מאולמי החתונות. ואי אפשר שלא להזכיר את האקוסטיקה המושלמת של היכל התרבות, שמעטות כמוה! – אכן, מבחינה מוסיקלית תל-אביב היא אחת מבירות העולם, כל זמן שהזֵדים והאינטרסנטים, בחסות עירייתה – לא הרסו את היכל התרבות שלה!