עיון בשיר של מנחם פאלק
 מתוך ספרו "ליצן בסמטאות הלב"
צור אות, 2011, 271 עמ'
 
מנחם פאלק
צֹאן מַרְעִיתוֹ
 
בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיִינוּ צְרִיכִים
לִפְגֹּשׁ אִישׁ חָשׁוּב
שֶׁמִּפְּאַת חֲשִׁיבוּתוֹ
שָׁכַח לְהַגִּיעַ לַפְּגִישָׁה.
 
הָיוּ לְיָדוֹ מַאֲמִינִים
שֶׁהָפְכוּ לְצֹאן מַרְעִיתוֹ
שֶׁהָלְכוּ בְּעִקְבוֹתָיו
לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.
 
וְאָנוּ דִּבַּרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ
אֶל עַצְמֵנוּ
שִׁבַּחְנוּ זֶה אֶת זֶה
נֶהֱנֵינוּ מֵהָאֲוִירָה הַטְּרוֹם-הַצָּגָּתִית
וְיִחַלְנוּ לָאֵין־פְּגִישָׁה הֲבָּאָה.
 
גַּלְגַּל הַחַיִּים נִמְשַׁךְ
מֵעֵבֶר לְרַב יָחִיד אֶחָד
וְצֹאן מַרְִעִיתוֹ הַמּוֹנֶה רַגְלַיִם בּוֹדְדוֹת.
אֲפִלּוּ מֵעֵבֶר לַמִּלִּים הַכְּתוּבוֹת.
 
כִּי הַחַיִּים חַיָּבִים לְהִמָּשֵׁךְ
כְּדֵי לִצְבֹּר עוֹד חֲוָיוֹת מְתַקְּנוֹת
לִקְרַאת הַשִּׁיר הַבָּא.
 
הסיטואציה המתוארת בשיר היא קומית – כמעט צינית: אישיות חשובה, כנראה רב, שיש לו חסידים, אמור להגיע לפגישה עם צאן מרעיתו, אך כדי להדגיש את חשיבותו – הוא שוכח להגיע להתוועדות הזאת. חסידיו מנצלים את האין-פגישה כדי לשבח את עצמם ואת זולתם, ועובדה זאת מחממת את ליבם יותר מאשר אילו התקיימה הפגישה. מסתבר שחסידיו של אותו איש מונעים על ידי הרגליים, ולא על ידי הראש, לכן גלגל החיים ממשיך את סיבוביו, בלי להתחשב ברב החסר, ובלי להתחשב במה שייכתב בעקבות האין-פגישה. הפיצוי היחיד בעל הערך מהמציאות הקומית הזאת הוא היווצרות שיר.
אין בשיר שלפנינו לשון פיגורטיבית ייחודית, ולמעשה מדובר בהיעדר מבנה פרוסודי מובהק או מרומז – סגולתו של השיר הזה היא בחשיפת אמת, וכידוע אחת הפונקציות העיקריות של האמנות היא האומן – האמת: חשיבותו של אדם לעולם אינה נמדדת בכלים הנכונים, ואנשים יכולים ליצור חוויה גם מאין פגישה אם הם מסוגלים לשבח את עצמם ואת זולתם. הנהיה אחרי גורוים (לשון רבים של גורו) היא בדרך כלל עניין של רגליים, ולא של ראש. ועיקר העיקרים: כל מעידה של האדם ראוי כי ישירו עליה.