סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק שישי: מפקד ירושלים. חלק שני
ב-21 באוקטובר 1949, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד ירושלים, מקבל משה דרגת אלוף ומגיע למטה פיקוד הדרום בקסטינה בתפקידו החדש כאלוף הפיקוד, במקומו של יגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות.
הדרום וצפון הנגב – אילת, הערבה, אזור באר-שבע בואכה חברון – עדיין אינם מיושבים כפי שהם כיום. פזורים בהם עשרות כפרים ערביים נטושים והרוסים למחצה. פליטים ערבים ממערב וממזרח, מגבול רצועת עזה וירדן, באים מעבר לגבול גם בשעות היום. נשים וילדים מלקטים פירות שנשארו על העצים, אוספים כלי-בית מכפריהם הנטושים ורועים את עדריהם. בלילות חודרים מסתננים מזוינים למחנות הצבא, למושבים החדשים, לקיבוצים, מחבלים בעמודי טלפון, מפרקים צינורות השקייה, גונבים פרות, פוגעים בכלי-רכב בדרכים.
הכבישים לסדום ולאילת טרם נסללו. משה סבור שעליו להכיר מקרוב את השטח, לא רק ממעוף המטוס. הוא מיטלטל בשיירת ג'יפים, בדרכי עפר זרועות אבנים ומהמורות, לביקור באילת, שכל-כולה רק יחידה צבאית קטנה. בהגיעו הוא נכנס קודם כל לים, ואחר-כך משתרעת כל החבורה על החוף החמים ושוקעת בשינה.
הליאות הכבדה, הנסיעה של שעות ארוכות בג'יפ הדוהר, בשרב; האיוושה המונוטונית של גלי הים, המכים ומשתפכים ברכות אל החוף – כל אלה משכרים ומטשטשים את חושיו של משה. "עולם זר שלא ידעתי עד כה נפתח לפניי. עולם רחב ופתוח, לוהט, יבש ושופע עוצמה. 'הצפון' – ישראל שידעתי, מדן ועד באר-שבע – היה כערוגת פרחים רכרוכית לעומת המדבר, המצמיח רק צאלים מכוסים קוצים ארוכים וקשים כפגיונות. מכתש רמון, 'מעלה העקרבים', 'הור ההר', הצוקים הנישאים של מכרות שלמה והרי הגרנית של אילת, נראו לי כנפילים ששרדו מעולם בראשית, עולם בלא טל ומטר."
משה מגזים בתאוות הסיורים. באחת הפעמים הוא נקלע עם מלוויו לעמדת הצבא המצרי בקוציימה, ומקבל מברק מהרמטכ"ל ידין: "הנני אוסר עליך אישית לעבור את גבולות שביתת הנשק ללא קבלת אישור מאת סגן הרמטכ"ל או ממני."
לסיוריו בנגב ובערבה הוא לוקח את בתו יעל, בת האחת-עשרה. עטופה במעיל-רוח ובכפייה ירדנית היא יושבת בקומנדקר, דחוקה בין החיילים וג'ריקנים של דלק. משה מצייד אותה בפתק למורה, המאשר שנעדרה מבית-הספר מסיבות מיוחדות.
רות מתחילה להתמסר לעבודה במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. "לאימי לא היה חוש לעסקים," מספרת יעל, " אך היא ידעה להבחין בין רקמה אחת לאחרת ולהעריך עדיי-כסף, שטיחים ואריגים שנעשו במלאכת יד. היא הבחינה בבתיהם של העולים בעבודות רקמה או תחרה יפהפיות, ועד מהרה נוכחה לדעת, כי את הדברים הנפלאים האלה אפשר לעשות בבית בזמן הפנוי ובכך להגדיל את הכנסותיהן הדלות של המשפחות. כעבור זמן קצר שיכנעה את פקידי הסוכנות להקצות לה תקציב צנוע למבצעיה, והיא התחילה לעבוד עם יישובים ברחבי הארץ, מקימה לתחייה את מלאכות-היד העתיקות, משמרת אמנויות מסורתיות ויוצרת מסגרת לאומית למלאכת-מחשבת תוצרת בית."
כך החלה רשת חנויות "משכית", שרות עתידה לעמוד בראשה שנים רבות.
*
בשבתות נוהג משה לצאת עם בנו אודי, בן התשע, לצוד יוני בר ברובה טו-טו. הציד, וכן קטיף פירות בבוסתנים נטושים ולא-נטושים, חביבים על משה ומשמשים לעיתים השלמה לתפריט הבית. את הפירות הוא אוהב לחלק גם בין ידידים ופקודים.
יום אחד, בנסיעה עם מאיר עמית לדרום, משכנע אותו משה להיכנס לפרדס לקטוף תפוזים. ביציאה תופס אותם שומר, וכשהוא מזהה את משה, הוא מתבלבל ואומר: "סליחה, חשבתי שזה גנב פשוט."
שבת חורפית אחת, בתל אל-צאפי, ממזרח לצומת מסמיה, הוא מגלה באחד הוואדיות כדים בצבע אדום-חימר, והם בולטים מקיר העפר לאחר שהגשמים שטפו בערוץ וחשפו אותם. הוא לוקח הביתה אחד מהם ומבריק אותו. מתברר לו, מפי יגאל ידין, כי הכד שייך לתקופה הישראלית, מן המאה התשיעית לפני הספירה, תקופת התנ"ך.
בשבת הבאה שב משה לחפור במקום וחוזר עם שלל נרות שמן וידיות כדים, הכל עשוי חרס ושייך כנראה לבית מגורים עתיק, הקבור תחת שכבות קרקע רבות. "זו היתה פגישתי האינטימית הראשונה עם ישראל הקדומה. נתגלה לי עולם חדש, תת-קרקעי, חיים מלפני שלושת אלפים שנה." הוא מתפעל. "יישובי הפלישתים והכנענים, יהודה ושומרון, ישראל בת אלפי שנים. קשר אישי עם עולם מופלא, קדום, שדמם אך לא נמחה ולא חלף."
משה אינו עתיד להתמסר לארכיאולוגיה, כפי שיעשה הרמטכ"ל ידין, גם לא כאשר יהיה סטודנט באוניברסיטה בירושלים בראשית שנות ה-60. הוא נשאר חובב. אבל איזה חובב! – המשיכה העזה שלו לעתיקות פורצת לעיתים את גבולות המותר והחוק, ועתידה ללכת ולהתחזק במשך השנים. כמוה כשתי הנטיות, או התאוות, הנוספות שלו – נשים, ולימים גם כסף. בשלושתן יש יסוד חושני או רכושני של האיכר השורשי, המבקש למשש את הדברים היפים בידיו-ממש ולהחזיקם בבעלותו.
את החרסים שהוא מוצא הוא אוסף בקפידה. כאשר יבנה את ביתו החדש, ברחוב יואב בצהלה, יקצה בו חדר-עבודה לעצמו, ובו דבק וגבס להדבקת החרסים, חומצה – להסיר מעליהם את שכבות הסיד שנאספו במשך אלפי שנים, ועוד מכשירים הנחוצים לעבודה. את פרי עבודתו, ועתיקות אחרות, יציב בגן הצמוד לבית או בבית פנימה. בשבתות ובשעות לילה מאוחרות הוא רוחץ את שברי החרס ומחברם. אין לו עיסוקי ספורט או בידור אחרים. כל שעה פנויה הוא מקדיש לעתיקות. הוא אוהב עבודה פיסית, לכלוך אצבעותיו בבוץ ובעפר. הוא זקוק לשעות האלה, שבהן הוא מהרהר בעניינים רבי חשיבות, כאשר הוא נמצא עם עצמו בלבד. זה הכיף שלו – לשחק בחצר, כמו בימים שהיה ילד במושב, ללכת בסנדלים או יחף, לבוש תחתונים רחבים ומרופטים, להשתין בגן תחת עץ, ליד העתיקות. ובכל אלה משולבים יחד הערצת העבר התנ"כי, רגש לאומי, יצר אספנות ותענוג חושני מעבודת-כפיים יצירתית:
"בניית הכלים השבורים ושיקומם, עיצובם מחדש והחזרתם לדמותם כפי שעשאום הקדרים ועקרות הבית לפני אלפי שנים נותנת הרגשת יצירה, תחושת סיפוק כפי שהיתה לי בצעירותי, בנהלל, כאשר במו ידיי זרעתי, שתלתי, נטעתי ועזרתי לפרות שברפת להביא לעולם את עגליהן הרכים."
לדברי טבת, נעשית מעתה חפירת העתיקות, חשיפתן, הדבקתן ושיקומן, לעיסוק מרכזי בחייו של משה, לתאווה שאינה יודעת שובעה, ליצר שאין לו מעצור. למענה הוא עובר על איסורים מפורשים בחוק העתיקות. "אם היתה ניתנת לי הברירה, לחפור עתיקות מחצית אחת של ימיי ולהיאסר בכלא מחציתם השנייה, או לא לחפור כלל ולהישאר חופשי, הייתי בוחר באפשרות הראשונה," אומר משה. מאז 1954 הוא צובר אוסף עתיקות, שאין דוגמתו בידי איש פרטי.
טבת: "מבחינת דעת הקהל הוסיף תחביב העתיקות לתווי הקונדסות והפרחחות שלו תו של אי התחשבות במוסכמות, החורגת גם מגדר החוק. מפר החוק היה לחלק מדיוקנו, מעין גון קודר ומפחיד, שהרתיע חוגים מסוימים מפני מנהיגותו הטבעית."
*
פיקוד הדרום הוא החזית העיקרית של ישראל – הגבול עם מצרים ועם רצועת עזה, הנמצאת בשליטה מצרית, אך המצרים אינם מספחים אותה מסיבות שלהם, וגבול הערבה הארוך עם ירדן, שבו מתרחשת תקרית חמורה בסוף 1950, בעת סלילת הדרך לאילת, עם יחידה של הלגיון הירדני, בפיקוד בריטי.
משה אינו מאושר מרמתה של חטיבה 7, המשתתפת בתקרית. לצערו, אין מאשרים לו להקים יחידת סיור מיוחדת, קומנדו, למשימות מיוחדות. בתפקידיו הקודמים היה לוחם ומפקד, והתנסה קצת במדינאות. עתה מוטלת עליו אחריות מסוג חדש. מבחינות רבות הוא מושל על חלקה הגדול של ישראל, אף כי כמעט כולו ריק עדיין. צה"ל הוא צבא עני מאוד – אלה הן שנות הצנע הקשות, שנות העלייה ההמונית – צבא המתמודד עם מכלול של בעיות, לבד מחובתו לטפל בביטחון השוטף, ובן-גוריון גם מטיל עליו לבוא לעזרת העולים החדשים, היושבים במעברות. בייחוד קשה המצב בחורף 1950, כאשר שטפונות קשים מציפים את אוהלי המעברות וממלאים אותם בוץ. הצבא נדרש לעזור בפיתוח הדרום והנגב וביישובם, בתכנון הצד הביטחוני של מושבי העולים החדשים, באימון המתיישבים ובאבטחתם, ומשה נרתם לכל זה לא פחות מאשר למשימותיו הצבאיות.
משה מנסה להבין לנפשה של אוכלוסיית "מרבד הקסמים". הפער בינה לבין אורחות החיים בישראל הוא של מאות שנים, עובדה שכיום מנסים להשכיח. למכונית ה"פלימות" האמריקנית, שדגל האלוף מתנוסס עליה, אוסף משה תימני קשיש ורזה, בעל זקן שיבה, עם משפחתו. לתומו הוא סבור, שהתימני יתפעל מנדיבותו של הקצין הבכיר, מהמכונית האמריקנית הגדולה ומהכבוד לנסוע בה. אבל הזקן אינו חדל לנדנד לו בעברית שקשה להבינה. רק בסוף מתברר למשה מה הוא רוצה: "אין לך רדיו?"
משה מבקש את סליחתו ומפעיל את המקלט במכונית.
*
מאחר שמשה, וכמוהו גם אלופי צה"ל אחרים, צמחו תוך כדי המלחמה, ואינם בעלי השכלה צבאית מסודרת, כדומיהם בצבאות העולם, מחליטים לקיים קורס השתלמות בן שישה חודשים לדרג הפיקוד הגבוה, במתכונת קורס המג"דים של צה"ל. משה נהנה להיות חניך, להתווכח, לתרגל. לדידו זוהי מעין "חופשה במולדת", ללא נטל האחריות היום-יומית שבה הוא נתון באינטנסיביות רבה מתחילת מלחמת העצמאות.
בקיץ 1951 נערך התמרון הגדול הראשון של צה"ל. באמצעותו מבקש הרמטכ"ל ידין לבחון את מערך המילואים ואת יכולתו של הצבא לבלום מתקפת-פתע מדרום ולעבור למתקפת-נגד. המדינה נתחלקת לשניים – פיקוד הדרום, ובראשו משה, משחק את "המדינה הירוקה", האוייב; פיקוד המרכז, ובראשו צבי איילון, משחק את "המדינה הכחולה", ישראל. הציבור כולו ער למשחק, והעיתונים והרדיו מדווחים עליו כאילו הוא אמיתי.
את צבא המילואים או העתודות, כפי שנקרא תחילה, מעצב הרמטכ"ל ידין. הוא מורכב לא רק ממשוחררי שירות החובה אלא ממרבית המפקדים והחיילים שהשתחררו לאחר המלחמה. זו הדרך היחידה להתמודד מבחינה מספרית עם גודלם של צבאות ערב. הדוגמה לו היא מערך המילואים בשוויצריה, מדינה קטנה והררית בעלת צבא חזק, שהצליחה לשמור על הנייטרליות שלה בשתי מלחמות העולם. כל חייל מילואים שוויצרי מחזיק בבית את נשקו האישי ומדיו, ומתייצב לקריאה. בישראל, מתברר עד מהרה, שירות המילואים קשה, ממושך ומסוכן בהרבה. חיילי המילואים עתידים להשתתף במלחמה אחת מדי עשור, רבים מהם ייפלו בקרבות, באימונים ובפעולות צבאיות שבין המלחמות הגדולות.
התמרון נערך כמשחק שחמט ענקי. כל צד מקבל נתוני פתיחה ברורים ועתיד להפעיל גם יחידות-דמה בהתאם לציודן ולגודלן. שופטים הנלווים לכל צד בוחנים את הביצוע ורשאים להעניש ולעצור כוחות, שפעלו לדעתם בדרך בלתי אפשרית בתנאים של מערכה אמיתית, או על-פי נתוני הפתיחה של התרגיל.
אף שהוא מייצג את צד האוייב, שמטרת התרגיל להתאמן כיצד לגבור עליו, חדור משה רצון לנצח בכל מחיר ובלי שום הגבלות. יש שטח, יש כוח – צריך לפעול על-פי הנתונים הממשיים. עם הינתן אות הפתיחה הוא מדלג על נוהל ההכנות-לקרב, שאמור להימשך יממה וחצי, ופוקד על חטיבת השריון 7 לפרוץ מייד צפונה, ממש כפי שפקד על גדוד הקומנדו 89 לחדור ללוד. הוא-עצמו מצטרף כמובן לטור המשוריין.
טבת מספר, כי חטיבת השריון הפתיעה את הכוח הכחול בעודו בשלבי ההכנה שלו, וחדרה עמוק לעורפו. למעשה נגמר המשחק בטרם החל. היתה זו חזרה בקנה-מידה גדול על פריצתו של משה עם המשמר-הנע שלו למחנה ה"הגנה" בגו'ערה. וגם עתה, לתגובה: "לא עושים כך, זו לא חוכמה," משיב משה: "וזו דווקא כן חוכמה."
הסופר ס. יזהר, המשמש קצין-מודיעין בכוח הכחול, מספר לימים לטבת: "היו הכנות, כל מיני דברים, ומשה התפרץ כמו שודד, ניצח אחת שתיים. כולנו היינו פעורי פה, ולא ידענו אם להתפעל, אם לצחוק. הוא שבר את כללי המשחק, ואני נהניתי מהדבר הזה, מהיכולת שלו, לשחק את המשחק שלו עצמו. כל הממסד היה ערוך למשהו, והנה בא שור הבר, פרץ ורץ ישר – והכל נפל. יש לו דרך ישרה, משהו פרחחי, שמהתל בכולם, וחושב על מה שאחרים לא חשבו."
לדברי טבת, ידין שם לב למבצע המרשים של חטיבה 7 וליעילות שבה בוצע, אבל לדעתו הפרו הירוקים את פקודות התמרון וזלזלו בשופטים. ידין מסכם את הדיון בבדיחה על ארבעה שודדי-ים ששיחקו פוקר, עד שקם אחד מהם ואמר בכעס: "אני לא רוצה לקרוא בשמות, אבל אם מישהו ימשיך לשקר כאן, אני אוציא לו את העין השנייה!"
*
משפחתו של משה נשארת לגור בירושלים. "מטה הפיקוד שכן מדרום לרחובות, בתוך בסיס גדול," מספרת יעל, "וקרון ישן בעל חדר אחד שימש את אבא למגורים, ואורח-חיינו השתנה. אימי עבדה, שמחה (הממונה על משק הבית) טיפלה בנו ובבית, כמה מן החדרים הושכרו לסטודנטים, ואבי בילה כמה לילות בשבוע בבסיס. מאז השתחרר מכלא עכו הקפיד תמיד לשוב לביתו בלילות. עתה נותר 'הצד' שלו במיטה הזוגית ריק לעיתים קרובות. לא שאלנו שאלות, ואפילו לא התגעגענו אליו במוחש, אך היינו חייבים להסתגל למצב החדש."
*
בחורף של סוף 1951 ראשית 1952 נשלח משה, לשלושה חודשים, לבית-הספר הצבאי הבריטי הגבוה בדיוויזס, אנגליה. רות נוסעת עימו, ובסופי השבוע הוא בא לבקרה בלונדון. הם נזכרים ודאי באותם חודשים ראשונים לנישואיהם, בשלהי שנת 1935, כאשר גרו בלונדון והיו חורשים אותה על אופניהם.
האנגלים אינם מתפעלים ממשה. לדבריו, רוב החניכים והמדריכים בקורס שירתו במזרח התיכון ויש בליבם על ישראל ועל היהודים. באותם ימים מתפרסם בעיתונות האנגלית משפטו של קצין בריטי, שמכר טנקים ליישוב העברי ערב מלחמת העצמאות. עמיתיו של משה שואלים אותו אם אינו מתבייש. הוא טוען שלהתבייש צריך מי שמוכר את נשקו, ולא מי שקונה כדי להגן על חייו ועל ארצו. טיעונו אינו מתקבל. "הוסבר לי שהכסף היהודי יכול להמעיד קצין בריטי הגון הנתון במצוקה."
בפברואר 1952 מת המלך ג'ורג' השישי, אביה של אליזבת, מלך שדמותו קשורה בעמידת הגבורה של אנגליה במלחמת העולם השנייה. "היתה בחדר האוכל הודעה, כי על החניכים לענוד סרט שחור על שרוולם השמאלי, ובערב – לענוד עניבה שחורה. אצתי לכפר סמוך, ולשמחתי מצאתי בחנות סרט ועניבה שחורים. לארוחת-הערב התלבשתי ככתוב בהוראות. נבוכותי מאוד כשראיתי שהנני האבל היחידי. עם כל הערכתי לג'ורג' השישי, חשבתי שזה מוגזם. שכני לשולחן הסביר לי, שהחניכים קיבלו ממפקד הקורס רשות לדחות את ענידת אותות האבל לשבוע הבא, עם שובם מסוף-שבוע. בבתיהם שמורים סרטים ועניבות שחורות מאבל לאומי קודם."
*
עם שובו מאנגליה מציע לו הרמטכ"ל ידין להיות סגנו. משה מסרב. דבר אחד הוא להיות כפוף לידין, דבר אחר הוא להיות סגנו וליצג את דיעותיו גם בעת שהוא, משה, יחשוב שידין טועה. בעיניו ידין אינו בעל סמכות כבן-גוריון.
ידין ממנה את משה לאלוף פיקוד הצפון. המשפחה עוקרת לטבעון, קרוב לנופי הילדות והנעורים של משה. לאחר חודשים לא רבים, ב-7 בדצמבר 1952, מתפטר ידין. לרמטכ"ל מתמנה מי שהיה סגנו וראש אג"ם, מרדכי מקלף. בן-גוריון, המרחיק ראות, מבקש גם הפעם למנות את משה לסגן הרמטכ"ל, אבל משה, בעל האופי העצמאי, שוב מסרב לסגנות. הוא מוכן למלא רק אחד מתפקידיו הקודמים של מקלף – כראש אגף המבצעים, אג"ם, תפקיד מרכזי וחשוב, שידין עצמו מילא בתקופת מלחמת העצמאות.
מעתה, וביתר שאת לאחר שיתמנה לרמטכ"ל, ב-6 בדצמבר 1953, לא זו בלבד שתולדותיו של משה חופפים את תולדות צה"ל, אלא הוא מתחיל לעצב את צה"ל על-פי התפיסה שעתידה להביא לנצחונותיה הגדולים של ישראל במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים.