אלי מייזליש מלין נגדי על שכתבתי ש"רוב אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה [על חוף תל אביב] היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל. צבי רייפר למשל, נהרג בבית דגון בעת שירה על חיילי צה"ל." (חב"ע גיליון 611).

לדברי מייזליש צבי רייפר לא ירה על חיילי צה"ל. את המידע על צבי רייפר הבאתי לא מספרו של "השמאלן" ברנר (מעניין שברנר ומפקדו יגאל אלון מוגדרים היום דווקא כימניים) אלא דווקא מספרו של "הימני" שלמה נקדימון שכותב: "צבי רייפר נהרג בבית דגון בהיתקלות יחידתו עם יחידה של צה"ל." (שלמה נקדימון, אלטלנה עמ' 462 תיאור הקרב בבית דגון בין חיילי האצ"ל העריקים מצה"ל לבין חיילי צה"ל, שם עמ' 228).

לא ערכתי תחקיר היסטורי, הסתמכתי רק על דברי נקדימון וע"פ ספרו בדקתי את שמות אלו המונצחים על האנדרטה. אני מאמין לעדותו של אחיו של מייזליש, שרייפר אישית לא ירה בעת שנורה, אלא קילף תפוז, אבל זה לא משנה את העובדה שרייפר ורוב אנשי האצ"ל המונצחים באנדרטה [על חוף תל אביב] היו חיילי צה"ל שערקו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור, בפקודת מנחם בגין, והשתתפו בלחימה נגד צה"ל.

בכל מדינה אחרת בעולם, כולל הדמוקרטיות ביותר, כל העורק מהצבא בעת מלחמה מועמד למשפט צבאי ומועמד אל הקיר. איני תובע את מחיקת חללי האצ"ל מקיר האנדרטה. התביעה שלי היא פשוטה ובטוחני שגם אלי מיזליש יסכים איתה. לא יעלה על הדעת להנציח חיילים שערקו מצה"ל בעת מלחמה ולא להנציח את חיילי צה"ל שנהרגו על ידיהם. איני דורש למחוק מהאנדרטה את חללי האצ"ל אלא רק להוסיף לאנדרטה את חללי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל:

      פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה, בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הועבר לשרת במטה הפלמ"ח שם נפצע מאש אנשי האצ"ל ולאחר מיספר ימים מת מפצעיו.

משה חיים כ"ץ, בן 19, ניצול השואה חייל חטיבת "אלכסנדרוני", השתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרג ע"י אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

לא יעלה על הדעת שכל חיילי צה"ל שנהרגו על-ידי האוייב יזכו להנצחה, ורק חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל לא יזכו להנצחה.

ודרישה נוספת. להוסיף לאנדרטה את הכיתוב מן הצדק ההיסטורי: "בגין החל במלחמת אזרחים."