ביולי 2000, שעה שהתכנסה פסגת קמפ-דיוויד, בה רוה"מ אהוד ברק הציע לערפאת את הצעתו המפורסמת לנסיגה מלאה וחלוקת ירושלים, זומנתי לכנס חירום בלשכתו של ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט. הייתי אז דובר המועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אולמרט זימן את כל הגורמים האופוזיציוניים כדי להוביל את המאבק נגד ויתורי ברק. תמכתי ואני תומך בפשרה טריטוריאלית. רוב המשתתפים בפגישה – כמו מועצת יש"ע ואחרים וכמובן – המארח, היו אנשי ארץ ישראל השלמה, אנשי "אף שעל". אל  מול סכנת הנסיגה המלאה, שיתפנו פעולה, חרף חילוקי הדעות בינינו.
הכרתי אישית את אולמרט עוד בימי המאבק על הגולן. אולמרט היה אוהד מובהק שלנו וגייס את עיריית ירושלים לביקורי הזדהות בגולן לצד פעולות אחרות למעננו. כאשר התמודד נגד שרון על ראשות הליכוד ב-1999, כתבתי מאמרי תמיכה במועמדותו. בכנס בלשכתו הוא חיבר בעלי השקפות שונות והזהיר נגד הסכנה. נאומו היה תקיף וחד משמעי – עלינו להתגייס כדי להציל את המדינה, לא פחות. הוא נרתם, כל כולו, למאבק הזה, במילים בוטות, בלעג על דרכו של ברק. הוא היה הנואם המרכזי בהפגנות ענק שארגנו בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים. מחוייבותו למאבק היתה מוחלטת.
והנה, כך הוא כותב בספרו, שפרקים ממנו התפרסמו במוסף "7 ימים" השבוע: "לאחרונה פרסם הנשיא בוש את ספר זיכרונותיו, ובו הוא מספר על היכרותנו הראשונית. מבין הפרטים שהזכיר, בחר להדגיש דווקא את העובדה שאמרתי כבר בפגישתנו הראשונה, בשיחה פרטית, שהפתרון הנכון היחיד לסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים הוא שתי מדינות לשני עמים. איזכור זה הוא ביטוי נוסף כי תהליך השינוי בעמדותיי הבשיל כבר בשנת 1998, הרבה לפני הנאום באזכרה לבן גוריון וההתנתקות."
1998. זה לא רק "הרבה לפני ההתנתקות". זה שנתיים לפני ועידת קמפ-דיוויד, לפני הקמפיין התקיף והאופוזיציוני החריף שהוביל. שנתיים לפני כן כבר "הבשיל" השינוי – הדרך אותה הוביל כראש הממשלה.
משמעות הדברים ברורה – בשנת 2000 הוא העמיד עצמו בראש אופוזיציה קשוחה וחריפה לקו שבו הוא דגל באותם הימים, שכבר שנתיים קודם לכן הבשיל בקרבו, וכעבור שנים אחדות הוא עצמו ניסה ליישם אותו. זה האיש וזה אופיו.
למה הוא נהג כך? כנראה שהוא ראה הזדמנות לקפוץ מהליגה המוניציפאלית לליגה הלאומית. נמאס לו לטפל בענייני ביוב וארנונה, וכאשר ברק מנסה לחלק את ירושלים, הוא האיש שיעמוד מולו ויעצור אותו ויבנה את מנהיגותו כאלטרנטיבה למה שברק מייצג.
בספרו הוא מציג את עמדתו הפוליטית החדשה כהכרח לעצם קיומה של מדינת ישראל. אם גישה זו הבשילה אצלו שנתיים לפני ועידת קמפ-דיוויד, הרי שהוא הוביל המונים למאבק נחרץ נגד מה שבעיניו הוא הצלתה של מדינת ישראל. הוא נאם נאומים חוצבי להבות נגד הדרך שכבר הבשילה בו. זה האיש וזה אופיו.
מותר לאדם לשנות את דעתו. אבל אני תמיד חושד במי שעוברים באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה. אנשים שאין אצלם אמצע, אין שביל הזהב, אין דרך המלך; אנשים שאינם מסוגלים לתת פתרונות מורכבים למצבים המורכבים הקיימים במציאות, אנשי השחור/לבן, המכירים רק את הפתרונות הקיצוניים, אנשי ה"הכל או לא כלום".
במלחמת העצמאות תבע יגאל אלון לשחרר את כל השטח שבן הים והירדן, וראה בהכרעתו של ב"ג לא לעשות כן בכייה לדורות. הוא האמין וחינך לשלמות המולדת, בהתאם לדרך הרעיונית של הקיבוץ המאוחד. במלחמת ששת הימים, כאשר הפלשתינאים נשארו בשטח בניגוד למלחמת העצמאות, הבין אלון שהמציאות אחרת ולכן יש להציג פתרון אחר. הוא לא אימץ את גישתו של אורי אבנרי ולא הטיף לנסיגה מלאה. הוא יצר את תוכנית אלון – תוכנית לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, תספח את האזורים הריקים מפלשתינאים ותבטיח גבולות בני הגנה. כאשר חבריו בקיבוץ המאוחד יצאו נגד תוכניתו הוא הזהיר אותם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון." כשאני קורא מה הציע אולמרט לאבו מאזן, ברור לי למה הוא התכוון.
בימים שבהם עיצב אלון את תוכניתו, אולמרט הצעיר היה יועצו של שמואל תמיר, מנהיג "המרכז החופשי" ואחד מראשי מפלגתו. תמיר ואולמרט ניסחו סלוגן: "שטח משוחרר לא יוחזר." כאשר תמיר החל לדבר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, על אפשרות של ויתורים טריטוריאליים כלשהם, אולמרט פילג את 'המרכז החופשי' והקים את 'המרכז העצמאי', שהיה למרכיב מרכזי בחטיבת לע"ם בליכוד. בספרו, ציין אולמרט בעצמו: "במשך שנים הייתי בין הסמנים הימניים של הדיון הפוליטי הלוהט, שאיפיין את החיים הציבוריים שלנו".
אפשר לשנות דעה, אך כאשר השינוי אינו התאמת העמדות לתמורות המציאות, אלא נטישה מוחלטת של הדרך ואימוץ קיצוני של הדרך המנוגדת, יש בכך משהו חשוד. מה זה? קמתי בבוקר, עשיתי פיפי, צחצחתי שיניים והחלטתי שכל מה שהאמנתי בו עד היום אינו תקף ויש לי דעה הפוכה? קצת מוזר, לא?
אדם שהגיע למסקנה כזאת – אם הוא אדם ישר, לפחות ישב קצת בצד, יעכל את השינוי, ינהג בצניעות. לא אולמרט. אתמול הוא אמר א', היום הוא אומר את היפוכו של א', ובנאום של אתמול ובנאום של היום הוא מופיע באותה זחיחות, באותה יוהרה, באותה התנשאות, באותם לעג וסרקאזם כלפי מי שחושב אחרת ממנו. הוא קם בבוקר, "ראה את האור," ומי שלא קם כמוהו באותו בוקר, לא ראה כמותו את האור, ועדיין חושב מה שהוא חשב כשהלך לישון, מוצג בעיניו כאדם נלעג, לא רלוונטי, טיפש ואטום.
אולמרט מזכיר לי בכך את אורי זוהר – החילוני האולטימטיבי ש"ראה את האור", הלך לקצה החרדי של הסקאלה, ויצא בתוקפנות וסרקאזם נגד אורח החיים הקודם שלו, ונגד כל מה שבאמצע בין דרך חייו הקודמת לדרך חייו הנוכחית. לי זה מזכיר את היהודים שהמירו את דתם, ועמדו בראש התוקפים את היהדות. תסמונת המומר, אני מכנה זאת.
אם מי שחושב היום כפי שחשב אולמרט אתמול, או אף נמצא איפשהו באמצע בין מה שאולמרט חשב אתמול למה שהוא חושב היום, הוא עיוור, טיפש, נלעג ומיושן, מה זה אומר על אולמרט עצמו? אילו היה אדם הגון, היה מפנה את הדרך, ונותן לאיש כיוסי שריד להוביל. למה מי שאתמול היה עיוור ראוי לנווט את הדרך החדשה? אך הרי גם על יוסי שריד כתב אולמרט בבוז ובהתנשאות, למרות שהוסיף על כך מחמאה "יוסי אינו בלתי מוכשר, ויכול היה להיות סופר ילדים מוצלח." זה האיש וזה אופיו.
אנשים הממירים את דתם וקופצים באחת מן הקצה אל הקצה, הם אנשים מסוכנים. אנשים שעולמם הוא שחור/לבן הם אנשים מאיימים. אולמרט דגל ב"אף שעל" ועבר ל"אף שעל" – מ"אף שעל לפלשתינאים" ל"אף שעל לישראל". זה לא פרגמטיזם. זו בעיה אישיותית.
 
אהוד: אני עדיין חושב שאין ולא היה שום ממש בכל "תוכניותיו" של אולמרט לשלום, כי יש דבר שאותו הוא לא יכול להגיד בגלוי, אבל איפיין את כל מנהיגיה האחראים והמוכשרים של ישראל לפניו: והוא – הידע כיצד להעביר תמיד את הכדור למגרש הפלסטיני-הערבי, ושהם יסרבו – גם לנוכח הצעותינו הנדיבות ביותר! – וכל זה נעשה בעיקר כדי להפחית מאיתנו את הלחץ האמריקאי והבינלאומי, וכדי להעמיד במבחן את ה"נכונות" הפלסטינית והערבית ל"שלום". זו פוליטיקה מזרח-תיכונית במיטבה, כלומר, בשקריה – גם אנחנו ננהג בעוונטה, בעורמה – כאשר כולם מרמים את כולם ואיש אינו מתכוון באמת ל"שלום" ההזוי והבלתי-אפשרי, אלא רק להרוויח זמן ודעת-קהל אוהדת.
ביבי, מדיחו של אולמרט, אין לו העוונטות האלה, וככה נעשינו "בזכותו" "סרבני השלום", ועד שלא החל אפקט מפולת טוניס, היו הילארי קלינטון, אובמה ומרבית העולם, כולל האידיוטים המוסריים שלנו ועיתון "הארץ" – משוכנעים שכל הבעייה במזרח התיכון היא פינוי ההתנחלויות הישראליות ואיסור הבנייה בירושלים המזרחית!
לכן אני ממשיך לתמוך באולמרט וזאת בעיקר מתוך ההבנה שלא היה שמץ של כוונה אמיתית  או יכולת אמיתית בכל מה שהוא הציע לערבים! – את זה הוא עצמו אינו יכול לומר, אבל זה נכון, וזאת חרף עוצמת הרגשות וההתלהבות הספרותית שהוא מפגין בפרסום זיכרונותיו  ב"ידיעות אחרונות" [28.1]. אחרי שהחמאס השתלט סופית על עזה, אחרי "עופרת יצוקה", אחרי שנפתחה נגדו החקירה המשטרתית שאליה חברו כל יריביו השואפים למלוק את ראשו – האם הוא באמת האמין שיש בידו מנדט לשלום עם פרטנר פלסטיני חלש שאינו מוכן לחתום על שום הסכם ושום מפה? "כּוּלוּ כִּיזֶבּ," אומרים הערבים. זוהי העוונטה בהתגלמותה!
 
2. צלם בהיכל
הגדרה מעניינת לעיר קריית שמונה: "התנחלות ציונית שקמה אחרי 1948על אדמות חאלצ'ה". אם מישהו חושב שאת ההגדרה הזו הורדתי מהאתר של חמאס, אין הוא אלא טועה. את ההגדרה הזאת הורדתי מהאתר של ארגון ישראלי הנקרא "זוכרות".
זהו ארגון שמאל רדיקאלי, ששם כמטרה להנחיל בציבוריות הישראלית את תודעת ה"נכבה" – התודעה על פיה הקמתה וקיומה של ישראל בעוול יסודה, עוול לפלשתינאים. ארגון היוצר דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות ובפרט להתיישבות הציונית, מראשית הציונות ועד היום. משמעות הגדרתה של קריית שמונה "התנחלות ציונית", בעיני המגדירים, היא שזו ישות בלתי לגיטימית ולכן דינה לחלוף מן העולם.
לאחרונה, ארגון "זוכרות" מנסה לפעול באזור אצבע הגליל, להרעיל את הציבור באזורנו. לפני שבועות אחדים אמור היה להיפתח במכללת תל חי קורס בן 14 מפגשים של שלוש שעות כ"א, בחינם (! – מעניין מי מממן אותם) בנושא ה"נכבה". כשהדבר נודע לי, פניתי לראשי המכללה, ובתוך דקות ספורות הדבר נמנע.
הארגון לא התייאש ופתח את הקורס בביה"ס "עינות ירדן", שבקיבוץ עמיר, המוגדר באתר "זוכרות": "התנחלות ציונית שקמה לפני 1948 על אדמות א-דאורה." יש לציין שאין זה קורס לתלמידי המוסד, אך הוא פועל אחר-הצהריים במיבנה של המוסד החינוכי הזה. לצערי, לא הצלחתי לשכנע את מנהל ביה"ס לסלק את המפגע. בעיניי, קיומו של קורס הזה במיבנה השייך למערכת החינוך הישראלי, כמוהו כהכנסת צלם להיכל.
אילו הייתי הורה לילדים בבית הספר, הייתי מרעיש עולמות כדי לשים קץ לביזיון הזה.
 
אהוד: אם איני טועה נמנה גם ארגון "זוכרות" על מקבלי התמיכה מהקרן לישראל חדשה.