סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"

חלק ראשון

משה מכיר היטב את צה"ל. הרי לא עזב את השירות הפעיל ליום אחד, לבד משליחויות והשתלמויות לא רבות. אבל הצבא שהוא מקבל לפיקודו – באופן חלקי מדצמבר 1952, כראש אג"ם תחת פיקודו של מקלף, ובמלוא האחריות מדצמבר 1953, בתור הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל – הצבא הזה שונה מאוד מצה"ל של מלחמת העצמאות.

מאז תום המלחמה השתחררו מהשירות מרבית הלוחמים, ובהם גם קצינים. בארץ שוררת התחושה שלא תהיינה עוד מלחמות. המתגייסים החדשים הם משנתוני שירות החובה, רבים מהם עולים חדשים שטרם הסתגלו. יש מחסור בציוד ובכוח אדם, ומי שנשאר בצבא מעבר לשירות החובה, או הולך לקצונה, אינו זוכה לתהילה. ללכת לקיבוץ – זו שליחות לאומית, להישאר בצבא – זו קריירה, מילת גנאי בשנים הראשונות למדינה.

גם למשה יש ביקורת על הצבא, אבל מסיבות אחרות לגמרי: רמת החיילים בגדודי החי"ר נמוכה, וכמוה רמת המפקדים, שחלקם אינם יודעים להוביל את חייליהם לביצוע משימה קרבית. נמוכות גם רמת הקליעה, המשמעת, הציוד והנשק. מתרבים מעשי השוד והרצח שגורמים מסתננים ערבים. משימות רבות אינן מתבצעות או מסתיימות בכישלון. ההכנות אינן מספיקות. המידע אינו מעודכן. גם יחידות מובחרות, כצנחנים, "הראו אוזלת-יד מבישה," כדברי משה. "מנוי וגמור היה עימי לשים קץ לתוצאותיהם המחפירות של הקרבות בין יחידותינו לבין הערבים, ולאדישות של פיקוד צה"ל המשלים, בכל סולם דרגותיו, עם הכשלונות הבזיוניים ועם התירוצים התפלים של 'לא יכולנו'."

לשינויים הארגוניים בצה"ל יש חשיבות רבה, אבל בעיני משה לא הם העיקר. "גם כאשר יאורגן צה"ל כראוי, ייעודו – לנצח במלחמה. מבחנינו יהיו בקרבות אש. איך ננצח את הצבאות הערביים הסדירים אם חיילינו נסוגים מפני הפלחים מן המשמר הלאומי? בשורש החידלון ראיתי שלושה גורמים: הירתעותם של החיילים, הצריכים להסתכן בגופם כדי למלא את משימתם; תפקידם ומקומם של מפקדי היחידות בעת הקרב; גישתו העקרונית של המטכ"ל. נפגשתי עם סגל אגף המבצעים של הפיקודים והודעתי כי להבא, אם יאמר מפקד יחידה שלא ביצע משימה שהוטלה עליו, מפני שלא היה יכול להתגבר על כוחות האוייב – הסברו לא יתקבל אלא אם כן נפגעו חמישים אחוז מאנשיו. המושג 'לא יכולתי' הוא יחסי. השאלה היא, איזה מאמץ נעשה כדי לבצע את המשימה למרות התנגדות האוייב. כל זמן שלא אבד כושר לחימתה של היחידה, עליה להוסיף ולתקוף. לכל המפקדים היה ברור, שאם לא יבצעו מה שיוטל עליהם, יעמדו בחקירה מדוקדקת, ואם לא יניחו את דעתי – יתנו את הדין."

 "נתינת הדין" אין כוונתה להעמדה למשפט, אלא להדחה מתפקיד פיקודי, ואת משנתו זו, האכזרית אך הכרחית לקיומנו, מרביץ משה בכל מפקדי צה"ל.

*

בן-גוריון ממנה את משה לרמטכ"ל ב-6 בדצמבר 1953, היום שבו הוא-עצמו פורש מראשות הממשלה. בי ג'י, כפי שהוא מכונה, עייף מהנהגת המדינה ומחבריו לממשלה, צמרת מפא"י, וחש שעליו לקחת לעצמו פסק זמן. משה שרת מתמנה עתה לראש הממשלה ולשר החוץ, ופנחס לבון מקבל את תיק הביטחון. זה כחצי שנה הם משמשים בפועל בתפקידים אלה, כי בן-גוריון הקדים ויצא לחופשה ממושכת, והצטרף לקיבוץ הצעיר שדה-בוקר שבנגב. בטרם יתפטר משאיר בן-גוריון בעמדות מפתח את שני נאמניו – משה כרמטכ"ל, ושמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. בן-גוריון דואג למדינה וחושש מהדרך המדינית הפייסנית של שרת ומחוסר הניסיון של לבון, שעתיד להתגלות כאקטיביסט בתור שר הביטחון.

דווקא כאשר הגיע לפסגת הפיקוד הצבאי, נבצר ממשה לפעול תחת "המטרייה" של בן-גוריון. עתה עליו לקבל את סמכותם של שרת ולבון, שהערכתו אליהם נופלת בהרבה, ומלווה חשדנות הדדית, המביאה אותו עד מהרה לאיים בהתפטרות. לדעתו, בן-גוריון עוסק בדברים שחשיבותם פחותה לביטחון ישראל. לראשונה בחייו מוטלת מרבית האחריות לביטחון ישראל על כתפי משה.

המצב שנוצר לאחר פרישת בן-גוריון מסובך מאוד, ועתיד להניב שתי פרשות: האחת ביטחונית, ה"עסק ביש", והאחרת פוליטית – "פרשת לבון", שבבוא היום תביא על בן-גוריון את פרישתו השנייה והסופית מראשות הממשלה.

*

ב-10 ביוני 1954, באמפיתאטרון מאולתר שהוכשר במיוחד בשייח' מוניס, כיום ליד מוזיאון ארץ-ישראל, מכנס בן-גוריון את תלמידי הכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים. לכינוס באים כ-8,000 תלמידים ומורים מכל הארץ. גם אני נמצא שם. בן-גוריון ניצב על במה מרוחקת. שעה ארוכה בוקע קולו הגבוה והתקיף מן הרמקולים הרבים והצרודים וקורא לנו ללכת אחריו לישב את הנגב. קריאתו נותרת ללא הד. הוא היחיד כמעט שהולך דרומה ומתחיל לעבוד כרועה-צאן בקיבוץ.

באותה תקופה אני לומד בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב וחבר בתנועת "הנוער העובד". חבריי לכיתה רובם ב"תנועה המאוחדת", "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר" – וכולנו עומדים להתגייס בתום לימודינו לנח"ל וללכת לקיבוץ, להגשמה.

יום אחד, לאחר הלימודים, לוקחים אותנו באוטובוסים דרומה, לבסיס השריון בג'וליס. עורכים לנו סיור בין הכלים הכבדים, מושיבים אותנו על צלע גבעה, ולפתע עומד מולנו למטה הרמטכ"ל, לבוש ברישול, ללא כובע, בקושי רואים את דרגותיו, ומתחיל לדבר – בשקט, בפשטות, כלאחר-יד. אינני זוכר כל מה שאמר, אבל כוונתו נחרתת בי – צה"ל זקוק לי ולחבריי בכל המקצועות, ובעיקר בחיל השריון.

כמובן שאנו מתעלמים מדבריו ואיננו משנים את דעתנו – נתגייס לנח"ל, חיל שבו אנו גאים מאוד, בייחוד בזכותה של להקת הנח"ל; נמלא משימה לאומית ו"חלוצית", ובלבד שלא ניטמע בערב-רב של הצבא הכללי, של שנות העלייה ההמונית.

משה מתנגד למתכונת השירות בנח"ל. מאשימים אותו, כי כאיש תנועת המושבים הוא פועל נגד הקיבוצים, שהם הנהנים העיקריים מהנח"ל. אבל לא זו הסיבה. לדעתו, יש נזק בכך ש"מיטב הנוער", ממנו צריכים לבוא טובי הלוחמים והמפקדים, משרת במסגרת צבאית למחצה, חקלאית כביכול, ומוריד את הרמה הממוצעת של שאר יחידות צה"ל. הוא גם יודע, שרוב יוצאי הנח"ל אינם נשארים בהתיישבות, כך שגם המטרה הלאומית, שכה חשובה לבן-גוריון, מושגת בהצלחה של אחוזים ספורים בלבד. לא מקרה הוא, שבתקופתו מוסיפים לנח"ל גם "אימון מתקדם" ממושך הכולל צניחה, משלבים בגרעינים ובהיאחזויות חיילים וחיילות "בודדים", מרקע חברתי שונה, וממשיכים לשלוח להדרכה ולקצונה "אחוזים" מכל גרעין.

לאחר סיום הלימודים אני אכן מתגייס לנח"ל, וזאת לא רק בגלל קריאתו של בן-גוריון אלא קודם כל כדי לעבור את תקופת השירות הצבאי, קשה ככל שיהיה, עם חבריי לגרעין. לאחר תקופת טירונות ממושכת ומשפילה, ששוברת בי הרבה מהנכונות לשרת בצבא, אנו מתיישבים בעין-גדי. אני מוצא בכך סיפוק רב יותר מאשר בשירות צבאי בסדיר ובקבע, תפקיד שבו היה דיין רוצה לראות אותי ואת חבריי. כרבים אחרים אינני מתמיד ב"חלוציות" שלי, ועוזב את הקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה.

*

המסתננים הערבים, הקרויים פ'דאיון, "מקריבי נפשם", חודרים שוב ושוב לישראל דרך הגבול עם ירדן, ובעיקר מרצועת עזה, בחסות השלטון המצרי. הם פוגעים ברכוש ובנפש, ביישובים ובכבישים, ולמרבה הצער מרבית פעולות צה"ל נגדם נכשלות ואינן מצליחות להרתיע.

כדי להתמודד עם התופעה, בתקופה שמשה מכהן כראש אג"ם, מקים הרמטכ"ל מקלף את "יחידה 101", יחידת מתנדבים המיועדת לפעולות מיוחדות מעבר לגבול, בעיקר פעולות תגמול נועזות בפיקודו של רב-סרן צעיר, אריאל (אריק) שרון. תחילה מסתייג משה מהקמתה, כשם שהוא מסתייג מן הנח"ל. אמנם בגישתו נשאר משה מפקד גדוד הפשיטה, השש לנקוט יוזמות נועזות ומסוכנות, אבל לדעתו צריך להעלות את רמתן של כל יחידות צה"ל, ולא להוציא מתוכן את מיטב הלוחמים למסגרת של יחידות איכות. "בעיני היתה השאלה לא מה עלינו לעשות כדי לפגוע בערבים, אלא איך להעלות את רמת לחימתו של צה"ל. בסופו של דבר הביאה יחידה 101 לידי כך שהושגה גם המטרה ששאפתי אליה – העלאת רמת הלחימה הכללית."

ב-12 באוקטובר 1953 חודרת חוליה של מסתננים ערבים מירדן ליישוב העולים יהוד. הגבול בין ישראל לירדן, "הקו הירוק", נמצא רק קילומטרים אחדים ממזרח ליהוד. המסתננים משליכים רימון מבעד לחלון אחד הבתים ורוצחים אשה ושני ילדים.

יומיים לאחר הרצח חוצה את הגבול כוח המורכב מצנחנים ומחיילי "יחידה 101", בפיקודו של אריק שרון. הם משתלטים על הכפר הערבי קיביה והורגים את מפקד הכוח הירדני ואת סגנו. החיילים הירדנים מתפזרים ובורחים. בכפר משתרר שקט. הלוחמים הישראלים סבורים שהתושבים ברחו אף הם, מפוצצים כמה עשרות בתים בכפר בעזרת מטעני חומר הנפץ שנשאו על גבם, ושבים בשלום לישראל.

למחרת מתברר ש-69 מתושבי הכפר – גברים, נשים וטף, נהרגו בפיצוצים, והם קבורים תחת ההריסות.

בעולם ובארץ קמה זעקה לנוכח הזוועה שנתגלתה. תחילה מנסה ישראל להסוות את מעורבותו של צה"ל. בן-גוריון נמצא בחופשה מתפקידו כשר הביטחון, לבון ממלא את מקומו, מרדכי מקלף הוא הרמטכ"ל, ומשה ראש אג"ם, שהפעולה נעשתה בידיעתו ובסמכותו. ואולם בן-גוריון משמיע קולו בתוקף וטוען שהיו אלה אזרחים חמושים מיישובים הסמוכים לגבול, שהחליטו להגיב ביוזמתם על הרצח ביהוד ועל קורבנות קודמים. לדברי בן-גוריון, שום יחידה של צה"ל לא השתתפה במבצע. גירסה זו שבה ומושמעת בארץ במשך שנים, ויש ישראלים המאמינים בה.

ירדן מתלוננת במועצת הביטחון. משה נשלח ללייק-סאקסס, מושב האו"ם בארה"ב, לעזור למשלחת הישראלית בהדיפת ההאשמות. ואולם ישראל מגונה פה אחד, ופרשת קיביה נותרת ככתם מוסרי על מנהיגותה ועל צבאה. קיביה אינה פעולת התגמול האחרונה של צה"ל, אבל היא אולי האחרונה המתנהלת נגד אזרחים. מעתה, חרף הסיכון והקורבנות מהצד הישראלי, תיבחרנה לתגמול מטרות צבאיות בלבד, קשות פי כמה לכיבוש ולפיצוץ, וזאת גם כאשר עילת הפעולות היא הרג אזרחים ישראלים.

 "הערבים, ישראל וצה"ל למדו לקח חשוב," אומר משה. "לערבים הומחש שישראל לא תשב בחיבוק ידיים. אמנם, אפשר להתגנב לבית בודד או לפתוח באש על עובדים בפרדס, אך בעד דם זה ישלמו הערבים מחיר גבוה. ואילו ישראל למדה, שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו למטרות צבאיות. מה ש'מותר' לערבים – ואף לעמים אחרים – לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל. לא רק זרים, גם אזרחי ישראל ויהודי העולם מצפים מאיתנו ל'טוהר הנשק', הרבה יותר מהמקובל באיזה צבא שהוא. חשוב מכל היה לקחו של צה"ל. החלטות הממשלה והנחיות המטכ"ל שוב לא היו בגדר משאלות, אלא תחזיות מינימום. במקום יחידות החוזרות, כבעבר, ומתרצות מדוע לא הצליחו לבצע את המוטל עליהן, היה על הצנחנים להסביר, לאחר כל פעולה, מדוע עשו אף יותר מן המשוער. בעורקי צה"ל הוזרם ביטחון עצמי. הצנחנים היו חוד החנית, ובעקבותיהם באו יחידות אחרות."

כאחד הלקחים מפעולת קיביה מתמזגת, בינואר 1954, "יחידה 101" עם הצנחנים. מפקדה אריאל שרון מתמנה למפקד גדוד הצנחנים. מעתה מוטלות פעולות התגמול על גדוד הצנחנים, ובהמשך גם על יחידות אחרות. עם זאת, בכל השנים של פעולות התגמול הנועזות, עד הפעולה הגדולה האחרונה נגד משטרת קלקיליה, בתחילת אוקטובר 1956, הצנחנים הם שעומדים בראש הלחימה העיקשת, שעתידה לאפיין את מרבית יחידות צה"ל, ולבוא לשיאה במבחן הגדול הראשון לאחר מלחמת תש"ח, במבצע סיני, באוקטובר 1956.

*

מה אפשר לעשות כדי לשנות את צה"ל? – זאת שואל את עצמו משה עם היכנסו לתפקידו. יש החושבים שהוא-עצמו צריך לשנות את "אופיו הפרטיזני" ולהיות "משה דיין חדש". אך לא. משה נחוש בדעתו, שלא הוא שצריך להסתגל למסגרת, אלא הצבא הוא שזקוק לטלטלה רצינית, ויש לעצבו מחדש.

עם בואו למחנה מטכ"ל, המשתרע על גבעה במחנה רחב-ידיים בלב רמת-גן, הופך משה את הלשכה הגדולה של הרמטכ"ל לחדר ישיבות, מבטל את התפקיד הטקסי של השליש והופך את חדרו הקטן למשרדו. הוא מכניס למשרד את שולחן השדה שלו ופורס עליו שמיכת חאקי ועליה זכוכית – אלה שימשו אותו בלשכתו כראש אג"ם. שמיכה צבאית כמפה על שולחן היא סימן היכר למפקדות בשדה, ואופיינית לתקופת הצנע, שאזרחים ויחידות צה"ל כאחד שרויים בו.

ואכן, בשנים האלה, בבסיס הטירונים של הנח"ל, מקבלים לארוחת-הבוקר מעט זיתים שחורים, ריבוע קטן של מרגרינה, חצי ביצה חומה, מיובאת מפולין, שתי פרוסות לחם פשוט ותה דלוח ופושר, שהאגדה מספרת שיש בו גם סודה לשתייה. חברי ואני אוגרים פרוסות-לחם בפאוץ', הכיס שבחגור, ולועסים אותן במסעות הליליים. בהיותנו בסידרה בשדה, ומן הבית מרחמים עלינו ושולחים לנו חבילות מזון, אוסרים עלינו המפקדים לקבלן. רק לפני היציאה למסע הרגלי הארוך חזרה מחלקים לנו אותן, ואנחנו רומסים את תכולתן בחול כי קשה לסחוב אותן חזרה.

משה מרבה בסיורים ביחידות, לרוב ללא הודעה מראש. ביקורות-פתע אלה יוצרות מתח רב. ידוע שהרמטכ"ל יורד לפרטי פרטים. הוא שואף לקיים מגע ישיר עם החיילים, לדעת את בעיותיהם, לדאוג לרווחתם. אפילו עניין פשוט כמו תה חם בלילה, לאחר שחוזרים מאימונים או מפעולה; ומשה אינו נרגע עד שמובטח לו, כי המפקד בשטח ידאג לכך. "כאשר באתי ליחידה מתמרנת בשדה, לבשתי בגדי עבודה, ישבתי על הקרקע עם החיילים, התלכלכתי והתאבקתי כמוהם," הוא מספר.

בביקור בארה"ב עם האלוף יצחק רבין, ראש אגף ההדרכה של צה"ל, לומד משה שכל קציני הקבע בצבא האמריקני חייבים לעשות קורס צניחה או קורס קומנדו. בשובו ארצה הוא מחליט שכל הקצינים הקרביים בצה"ל יעשו קורס צניחה. חרף התנגדותו של שר הביטחון לבון, עושה גם משה עצמו את הקורס. באימונים אין הוא מתחשב בעין האחת שנותרה לו, ובכאבי הראש המלווים אותו יום-יום מאז פציעתו. הוא צונח שש פעמים. את שתי הצניחות האחרונות הוא עושה בזו אחר זו, מקוצר זמן, ונוקע את קרסולו. לדבריו, הוא נהנה מכל רגע שבו הוא: "מרחף באוויר, כאשר המטוסים, הרעש וכיסי האוויר מתרחקים, והמצנח, בנענועים רכים, כמו אם המנדנדת את תינוקה בעריסה, מחזיר אותך לשדות המוריקים והחרושים שמתחתיך."

*

טבת מספר ששמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, מתפלא למראה משה, המשוחרר תמיד מן העומס של ניירת כבדה, ושואל אותו: "איך אתה מצליח בכך?"

 "יש לי חוק," משיב משה. "כל נייר שאני לא מספיק לקרוא עד שש בערב, אני שוכח שהוא קיים. מה שאני מספיק עד שש – טוב. בשש השולחן נקי, אין יותר בעיות."

במידה מסוימת, מומו של משה עוזר לו לחסוך זמן. בגלל העין האחת הוא מתעייף בקריאת מסמכים ארוכים, ועל כן דורש שכל מסמך יוגש לו בקיצור נמרץ ובבהירות, ובדרך-כלל הוא קורא את העמוד הראשון בלבד. אין לו סבלנות לדיבורים ארוכים ולטרחנים. הוא מקצר בישיבות עבודה, דקות אחדות לדיווח ולדיון, ואם לא הצליחו להבהיר לו את עיקרי הנושא מיד ובקיצור, הוא מתחיל להתנועע על מושבו בקוצרה רוח, וה"איתות תחת" ברור – סוף לשיחה או לישיבה.

טבת: "אף שדיין קיבל את קציניו במשרד קטן ולא מרשים, ולא באולם גדול ומהודר כקודמיו, בכל זאת התנהגו הבאים אליו כמו נכנסו לטרקלין של מלך, ובכלל זה פעימות לב אחדות ופיק ברכיים. היו שאמרו כי לאנשים היה פחד בסביבתו, שהרי היתה לו סמכות לחרוץ גורלו של כל קצין, והוא לא היסס להרחיק מיד את מי שלדעתו צריך היה להרחיק. הוא לא התיר קירבה מוחלטת אליו לשום איש. הוא נשאר סגור בפני כולם, ובמשך השנים נעשה מופנם יותר ויותר. אנשיו היו צריכים לנחש אם יש כוונות נסתרות בדבריו ובמעשיו, ואם כן, מה הן. מפיו שלו לא שמעו מה המחשבות והרגשות המשמשים קרקע צמיחה להחלטותיו. תכונה דומה, ובעוצמה רבה יותר, היתה מצויה בבן-גוריון. ברור, הצורך לנחש נכון, והחשש מטעות, מסייעים להגדלת הריחוק ולהאדרת היראה."

אכן, דומה כי המפלט היחיד שמצא לעצמו – בבדידותו, ובהכרעות הקשות שהיה עליו לקבל, ושחיי אדם היו תלויים בהן – היה המגע עם חרסים עתיקים ועם נשים צעירות.

יעל בתו מספרת: "הוא באמת צנח, וגם שבר ברך במהלך צניחה לילית. ביום שבו הצמיד שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, את כנפי-הצניחה לחולצתו, היה גאה ומאושר כמו ילד קטן, ואנו היינו גאים לא פחות. שנתי היתה תמיד קלה, וצלצולי הטלפון בחדר-השינה של הוריי העירו אותי פעמים רבות במשך לילות רבים. כאשר היה ברור שהטלפונים יימשכו, הייתי יורדת למטבח ומוצאת שם את אבי מקלף תפוז או בוצע אבטיח, בהתאם לעונה, וכמעט תמיד היה שרוי במצב-רוח נוח לדיבורים. למדתי להבחין בכל ניד של רגש מאחורי דבריו, אף כי למתבונן מן הצד היו פניו נראים כמסכה קפואה. הוא היה בן ארבעים, לא כל-כך רזה, אך חסון מאוד, וכיוון שהייתי בת שש-עשרה, ניסיתי להסתכל עליו דרך עיניהן של נשים אחרות. בעיניי היה נאה למדי, אך התקשיתי להבין מדוע הן רואות בו גבר כה מושך. הצלקת במקום העין החסרה הכאיבה והציקה לו, התנהגותו הפיזית בתוך הבית היתה מסורבלת ושימשה נושא להקנטות ולהתבדחות. הוא היה מחטט באוזניו באמצעות מפתח שבחר בקפידה, מנקה את הלכלוך בין בהונותיו ליד שולחן הגן, מסתובב בתחתונים מרוטים התלויים על מותניו ברפיון, ומשתין בפינת הגן כאשר התחשק לו. 'אז אל תסתכלי,' היה עונה, או: 'מה לא בסדר עם מפתח? עט יותר טוב?' לא היו לו שום מעצורים. הוא לא עשה זאת להכעיס, אך גם לא היתה לו כל כוונה לשאת חן. היה משהו נוגע ללב בחוסר-ההתחשבות הכן שלו בכל הקשור ל'מה יגידו השכנים'..."

*

ידין קבע את שיטת המילואים לצה"ל, משה קובע את עקרון המסלול השני, האזרחי, לקצונה הוותיקה. החלטתו "להצעיר" את הפיקוד ולשחרר משירות הקבע מפקדים מתקופת מלחמת העצמאות מתקבלת תחילה במורת-רוח. צבא לוחם הוא צבא צעיר. משה עצמו בן שלושים ושמונה בהתמנותו לרמטכ"ל, ונדמה לו שגיל ארבעים הוא ה"גג" הרצוי לשירות בצבא; גיל שבו יכולים הקצינים לפתוח בקריירה חדשה מחוץ לצבא, במקום להתחפר בו כמקצוע לכל החיים. החלטה זו עתידה להטביע את חותמה לא רק על צה"ל, אלא על אופייה הדמוקרטי והחברתי של ישראל. אין בצבאה "חונטה", שיכבה של גנרלים קשישים בעלי השפעה פוליטית; אך כל תחומי התעשייה, המדע, הכלכלה והפעילות הציבורית מכל הגוונים והמפלגות, מועשרים באנשים מוכשרים, אמינים ומנוסים, שהיו בעלי דרגות גבוהות בצבא.

חלק ניכר מתפקידו של הרמטכ"ל הוא טיפול בבעיות מינהלה, ארגון ותקציב. הוא המנכ"ל של הצבא. ואולם משה יודע שעניינים אלה, חשובים ככל שיהיו, אין בהם כדי להבטיח את רוח הלחימה ואת העלאת הרמה הקרבית, שהן העיקר. מבן-גוריון למד כלל חשוב – לדעת להבחין בין עיקר לטפל, להתרכז במטרה העיקרית, לא להתפזר, ובעניינים המשניים להאציל סמכויות ולהעניק אחריות למפקדים. בעיני בן-גוריון, העיקר הוא ביטחון ישראל וחוסנה המוסרי מבית ולחוץ, ולאחריהם – עיצוב דפוסיה של המדינה החדשה וקליטת העלייה. בעניינים הכלכליים כמעט אינו מתערב. הוא סומך על שרי ממשלתו.

למשה יש צוות מעולה של ראשי אגפים במטכ"ל ואלופי פיקוד, ואילו הוא עצמו מתמקד בהעלאת רמת הלחימה והכנת הצבא למלחמה, ברכישת נשק חדש ובקשר ישיר עם הפעילות הביטחונית השוטפת. בתפקידיו החדשים אין הוא יכול לשעוט בראש הטור המשוריין, כמו ברחובות לוד. הוא הנותן פקודות לפעולה, ואולם בשטח נקבעים הדברים על-ידי הלוחמים ומפקדיהם. ככל שרמת הלחימה משתפרת, הם עושים יותר מהנדרש. אף שלא פעם נובעות מכך בעיות מדיניות, משה מעדיף זאת על פני סיבות מנומקות לאי-ביצוע פעולה.

הוא משוכנע שיש רק שניים-שלושה דברים חשובים באמת בצבא, והם: מפקדים וחיילים מצטיינים, שמוכנים לסכן את חייהם בפעולות נועזות, ונחושים לבצע את משימותיהם, ורמת אימונים וציוד גבוהה, שמאפשרת לחימה בדרך הטובה ביותר. לכן צריך להימצא במקום שבו מתבצעת הפעילות העיקרית, להיות שם לפני צאתם של הלוחמים לפעולה, ולקבל את פניהם בחזרתם.

העובדה שהוא עצמו איבד עין והיה בסכנת חיים פעמים רבות, אין בה די בעיניו, כדי להעניק לו סמכות מוסרית להורות לאחרים להשתתף בפעולות צבאיות מסוכנות. הוא גם אינו סבור, שמהיותו רמטכ"ל יש לחייו חשיבות רבה יותר, וצריך לשמור עליו מכל משמר. לכל מפקד יש תחליף, אבל אין תחליף למורל ולמקצועיות של הלוחמים בשטח. הגבול שבין הכישלון להצלחה דק הוא. לכן עליו להסתכן ולהימצא תמיד קרוב להתרחשויות עצמן, סמוך ללוחמים. לשהות בשדה יותר מאשר במשרד, עם "יד על הדופק". לא להסתפק בדיווחים מכלי שני.

בשיחה עם טייסי חיל האוויר הוא שואל: "מהו גבול ההעזה?" ועונה: "אין גבול להעזה. הגבול העליון הוא המוות, ששם סוף להעזה. לכן ההעזה היא הקו האין-סופי ההולך ומתקרב אל המוות, אך אינו נוגע בו."

יש האומרים שבהסתכנותו מקננת תשוקת מוות, הערצת המוות, פסימיות עמוקה והתגרות בגורל. לימים, בעצרת זיכרון במלאת שנה למות המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, אומר משה: "המוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק מהחיים – ולעיתים מלוא החיים – הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים אלא ביטויים במלוא עוצמתם. רוב שנותיי עברו עלי בחברת לוחמים. לוחמים אלה היו בצל המוות, אבל דבר זה לא האפיל על חייהם ולא טבע בהם חותמת תוגה, אלא להיפך. אלה אנשים שנסוכה בהם עוצמת חיים אדירה, ועוצמת החיים היא אשר עושה אותם ללוחמים."

אלה המסכנים נפשם בקרב אינם נואשים ואינם מתאבדים. הם אוהבי חיים, תאבי חיים. מי שאין בו כוחות חיוניים כאלה, אינו יכול להיות לוחם. תופי הכאב ההולמים בראשו ללא הרף מאז איבד את עינו הם לדידו תזכורת מתמדת למוות, לחידלון, למקריות שבהישארות בחיים, אך גם לכך שצריך לחיות בעוצמה אדירה, במלוא החושים, למצות כל רגע ולא לפחד, לא כיחיד ולא כעם.

משה אינו מתיימר להיות דמות מוסרית בחייו הפרטיים, אבל הוא תובע סטנדרטים גבוהים מאוד מעצמו ומאחרים, בכל הקשור למוסר ולנורמה של צבא ולחימה. בלילה שבו מתנהלת פעולת תגמול אין דבר חשוב ממנה בכל צה"ל, ומשה נמצא על הגבול, מחכה ללוחמים השבים מהקרב. הצבא כולו הוא כגוף אחד של מרים משקולות, ומאימון לאימון הוא נבחן רק בשאלה אם ביכולתו להרים משקל גדול יותר.

*

ביולי 1952 מתחוללת במצרים הפיכה. המלך פארוק מגורש, וחבורה של קציני-צבא מצריים, המכונה בשם "קצינים חופשיים", תופסת את השלטון. הבולט שבהם, גמאל עבד אל-נאצר, ישב אך שנים ספורות לפני כן עם גדודו, והוא מכותר בידי צה"ל ב"כיס פלוג'ה" שבנגב (כיום האזור של צומת פלוגות). בפברואר 1954 מתמנה קולונל נאצר לראש ממשלת מצרים, וביוני 1956 הוא נבחר לנשיא. כשליט מצרים הוא רוצה להפוך אותה למנהיגת העולם המוסלמי, הערבי והאפריקני, ולמחוק את כשלון הצבא המצרי במלחמתו בישראל ב-1948.

בברכתה של רוסיה עושה נאצר, בספטמבר 1955, עסקת נשק גדולה עם צ'כיה, השייכת לגוש הקומוניסטי. רוסיה בוחשת באזור, כביכול בשם הקומוניזם, אך מטרתה לדחוק את השפעתן של ארה"ב, בריטניה וצרפת, ולבודד את ישראל. בריטניה עודה בעלת-ברית של מצרים, שולטת על תעלת סואץ ולוטשת עיניה, לקרוע את הנגב מעל ישראל. ארה"ב עומדת מן הצד ואוסרת על מכירת נשק לישראל. המצב הביטחוני קשה. הסכמי הפסקת-האש אינם נשמרים. מגבול מצרים, מסיני ובייחוד מרצועת עזה, חודרים הפ'דאיון לשם חבלה ורצח בתחומי ישראל. גם הגבול עם ירדן אינו שקט. במרס 1954 מותקף במעלה עקרבים אוטובוס של "אגד", שהיה בדרכו מאילת צפונה. אחד-עשר נוסעיו, ובהם נשים וילדים, נרצחים, ועימם שני חיילים.

המשך יבוא