"רומאן במכתבים", הוצאת גוונים, 2010

נורית יובל מצאה אוצר של ממש בתחתית ארון שעל דלתו היתה קבועה מראה גדולה – היא מצאה חבילה של עשרות מכתבים ששלח אביה, קצין רפואה בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, לאימה, לאחיה הגדול ולה. בכל ימי חייה של האם היו מכתבים אלה כספר החתום – אסור היה בראיה, בנגיעה, ובוודאי שבקריאה, ורק אחרי שנפטרה ("בתשלומים" כדברי המחברת – עמ' 373) בבית אבות סיעודי – רק אז התאפשרה החדירה אל העולם הכמוס הזה של הזוג שחיו במשך שנים רבות "חיים של נייר".

את עשרות המכתבים נורית יובל מביאה בספר כלשונם, בתוספת קטעי זיכרונות של האב, שכאמור, היה קצין רפואה בצבא הבריטי. הקורא מוצא בכתבים אלה אוצר בלום באשר לאחת התקופות הסוערות והקשות ביותר לעם היהודי בכלל, וליישוב בארץ בפרט – ימי עליית הנאצים בגרמניה, ימי מלחמת העולם השנייה וימי מלחמת השחרור – וכל זה מתוך מבטו של מי שהיה עד למאורעות והביע לגביהם דעה של איש משכיל ונבון.

ואת כל האוצר החשוב הזה מגלה נורית יובל בנדיבות גדולה ובפרוטרוט גדול הנותנים אפשרות של הצצה גם לאירועים מביכים הקורים במשפחה המצומצמת שסביבה נסב בעצם כל עניין המכתבים. ורק כדי להדגים אזכיר אחד האירועים מן המין הזה: האב חוזר משירות צבאי ארוך בהודו, מדוכא וחסר פרנסה, למרות מקצועו היוקרתי – כירורג. הוא מכתת רגליו למען הפרנסה, חוזר ברגל הביתה כדי לחסוך את דמי האוטובוס, וכשהוא מגיע הביתה כדי להינפש מעט, ואולי גם לשתות כוס תה – הוא פוגש את זוגתו הנרגנת, ושומע שבנו בכורו ניפץ בכדור שמשת חלון. את כל הזעם והתסכול הוא מוכן לשפוך על בנו המוכשר והאהוב, ומניף ידו לסטור לו. זוגתו, יהודית, חוצצת בין השניים, והיא סופגת את הסטירה במקומו, ואז יוצאת מנהמת ליבה השאלה המתריסה: "אתה מכה אישה?" (עמ' 329-325). הסצינה הקשה הזאת מעומתת בספר בצורה מעניינת עם הגעגועים של האב במשך גלותו הארוכה, מעומתת בעשרות גילויי אהבה שלו כלפי אישתו וילדיו, ובגאוותו על בנו הבכור שלומד לטינית, וקורא בלי סיוע את האיליאדה בתרגום טשרניחובסקי (עמ' 366).

הקורא מתפעל, קודם כול, מהעברית הנהדרת של ד"ר ריכרד-ראובן מאיר, כותב המכתבים והזיכרונות, וזאת לדעת – הוא גדל במשפחה מתבוללת שראתה עצמה יותר גרמנית מאשר יהודית. אביו שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ואף זכה בעיטור על גבורתו. חלק ממשפחתו התפרש על פני כל היבשות, חלקם התנצרו, והיה אף קרוב משפחה שהציג עצמו כאוסטרי ושירת בוורמכט (עמ' 226 ואילך, 245 ואילך). ריכרד עולה ארצה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, והוא מתחיל ללמוד עברית על האונייה המובילה אותו לפלסטינה (עמ' 17). בימים ההם היה כבר בן עשרים וחמש! אנחנו עדים לעשרות אלפי עולים חדשים שהגיעו ארצה בגיל הזה, ונשארו "נכי עברית" לכל ימי חייהם, ובתוך ביתם הם מדברים בשפות הגלות. מסתבר שריכרד שלט גם בצרפתית, באנגלית ובלטינית, ומובן מאליו – בגרמנית – שפת ילדותו, שבה הוא ממש סירב לדבר. הוא איננו מסתפק בכך, ובשרתו בהודו – הוא לומד גם את שפת האורדו המקומית (עמ' 119)

למרות שהוא סיים לימודי רפואה בגרמניה, וכבר החל להתמחות בכירורגיה, האיש הפשיל שרוולים כשהגיע ארצה, ועבד בבניין ובפרדס (עמ' 22-21), וכשסוף סוף הציעו לו עבודה במקצועו – הוא עבד כמעט ללא משכורת בתל-אביב ובבאר-שבע, שהיתה באותם ימים כפר ערבי קטן (עמ' 27, 32).

ומדוע אני מזכיר פרטים אלה? ובכן, משום שיש לא מעט מתלוננים על הקליטה הקשה שלהם בארץ, על כך שלא קיבלו אותם כאן כאחים רצויים, ונאלצו לחיות במעברה ולעבוד בעבודות דחק (לדוגמה תלונתו של סמי מיכאל בספרו "ויקטוריה"  על כך שהיישוב בארץ לא קיבל את גיבורו, רפאל, בפרחים; וראו רשימתי בנדון בספרי "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1996, עמ' 189-185).

כשהגיעו מים עד נפש, והפרנסה לא הושגה בארץ, למרות כל המאמצים – נאלץ ד"ר ריכרד מאיר להתגייס לצבא הבריטי בתור קצין רפואה. השירות שלו נועד לסייע לחברה העיקרית שבין בעלות הברית – בריטניה –  לגבור על שתי מעצמות הציר – גרמניה ויפן. הוא שירת תקופה קצרה בלבנון, סוריה ומצרים, אך רוב זמן שירותו הצבאי כסגן, ואחר כך כסרן, הוא מבלה בהודו. מכאן מתחילות קרוב לארבע שנים של "חיים של נייר" – ריכרד "מפגיז" את משפחתו במכתבים, וזוכה מצידה להיענות מעטה בעליל. ברוב המכתבים הוא מתלונן על מיעוט הכתיבה מצד אישתו ומצד בנו בכורו. בבית יש כיסא ריק, המחכה לאבא, ואיש איננו רשאי להתיישב עליו, אך האישה והאם, יהודית, היא מלאת מרירות על הבעל שהשאיר אותה עם ילד בן ארבע, ותינוקת בת שישה שבועות. בעיקר היא כועסת על כך שהחליט על דעת עצמו להתנדב לשרת בהודו, מבלי שהתייעץ עימה (עמ'  69, 74, 82). למרות שאת רוב משכורתו שלח האב הביתה – המשפחה בארץ חיה בעוני מחפיר: אין גרביים לילדה (עמ' 143-141), ומעיל לילד צריך לתפור ממעיל ישן ומחורר של מבוגר (עמ' 115).

ריכרד הוא ציוני מובהק, עם נטייה ברורה לכיוון "האזרחי", כלומר, בעל השקפת עולם המנוגדת לקו השליט בשנות השלושים, הארבעים והחמישים בארץ – הקו הציוני-סוציאליסטי. אף-על-פי-כן, יש בו אהדה בלתי מסותרת למשטר, לביורוקרטיה ולנימוסים האנגליים, שעולים לדעתו עשרת מונים על אלה של היהודים בארץ (עמ' 64, 81, 102, 104), על כן, כאשר ב"שבת השחורה" האנגלים נוהגים בברבריות כלפי ראשי היישוב וכלפי קיבוצים ומושבים – הוא ממש נדהם, ואפילו מתוסכל (עמ' 320). לריכרד מחכה תסכול נוסף כאשר לאחר כיבוש עכו על ידי חיילינו הוא נוכח לדעת לאיזו רמה של ונדליזם יכולים להגיע גם "יהודים טובים" (עמ' 337).

זאת אף זאת, למרות היותו אוהב ציון ושפתה, קורא הרבה בתנ"ך, קורא ספרים על יהדות ומקפיד לחוג את חגי ישראל בבתים יהודיים (עמ' 219, 222, 225) – הוא מביע יותר מפעם אחת הרהורים על ירידה מן הארץ לצורך פרנסה. הוא חושב על התיישבות בהודו למשך עשר שנים, הוא אף מפנטז על אוסטרליה ועל ניו זילנד (עמ' 84, 126, 138, 186).

המכתבים חושפים אדם תאב דעת, הקורא ספרים בתחומים רבים ובשפות שונות, איש מסור מאוד למשפחתו, ואוהב אהבה ענקית את אישתו שהיא בעיניו היפה בנשים. מרוב געגועים אליה, הוא איננו מרשה לעצמו להשתתף בנשפים שמארגן הצבא, ואף מעדיף לשמש קצין תורן כשאלה מתקיימים (עמ' 122, 124).

מאורעות כבירים שאירעו בימי מלחמת העולם השנייה, ובימי מלחמת השחרור, מקבלים זווית ראיה מיוחדת מתוך עיניו של ריכרד מאיר המשכיל והנבון. הוא מביע דעה על אירועים כגון הרג השוטרים היהודים בידי חבורת שטרן, מותו של וינגייט "הידיד", בריחת הגרמנים מפלוישטי, מעוז הנפט האחרון שלהם, שחרור פאריז, רצח הלורד מוין, כיבוש הפיליפינים על ידי האמריקאים ועוד.

בשפע המידע הזה שהמכתבים חושפים בפני הקורא יש גם בעייה: נורית יובל הביאה אותם בהיקפם ובלשונם, ולכן בדרך הטבע יש בהם המון חזרות, כגון הטענות למשפחתו על כך שאין כותבים לו, התלונות שלו בעניין המשכורת והדירוג שאיננו מתקדם (קיבל דרגת סרן, אך המשיך לקבל משכורת של סגן במשך חודשים), הבעות הגעגועים והאהבה וכו'. נדמה לי שמדובר בקורבן קטן לעומת הרווח הגדול שבהבאת המכתבים ככתבם וכלשונם.

אין בכל הספר אפילו מכתב אחד של האם אל בעלה, והקורא יכול רק לשער על מהותם של מכתביה על פי התגובות שלו: קודם כול היא ממעטת לכתוב, וגם הבן כותב לעיתים רחוקות, ושנית תוכנם תמיד נרגן וכועס על מיעוט הכסף שמגיע אליה, על חיי העוני שלה ביחס לכל אישה אחרת, על כך שהיא חיה למעשה כמו אישה עגונה, ויש לה בעל "על הנייר".

המחברת נאחזת כל פעם בשורה ממכתביו של האב, והופכת אותה לראש פרק של כתיבת ביניים המתארת את הנעשה בביתם בארץ: האם, הבן אמציה, והבת רחל (זהו שמה השני של נורית יובל) גרים בשכירות בירושלים בביתו של בעל בית ערבי בשם האזו. הם חיים כאמור בעוני מחפיר. האם קפדנית מאוד ונרגנת, משוגעת לניקיון עד לכמעט מופרעות (עמ' 282), ומאמינה אדוקה באמונות טפלות. האם מצפה מהילדים להתנהג כמו מבוגרים, מונעת מהם פינוק כגון ממתקים (עמ' 278), וברור שאסור להם להתחבר לילדים שאינם בני רופאים או עורכי דין (עמ' 353). לילד ולילדה אין כמעט ילדות, הילדה כמהה לאהבה, שאיננה מקבלת אותה מאימה, ולכן היא מייחלת לה בפטפוטיה עם בובתה ועם תמונות סביה שעל הקיר. במקום לענות על שאלות הבחינה בבית הספר, היא מציירת קבצנים (נורית יובל היא הרי לא רק סופרת אלא גם ציירת מובהקת שאיירה את כל ספריה וספריהם של סופרים רבים אחרים), להם היתה צריכה לתת נדבה כדי שתצליח בבחינה. הילדה מחפשת מפלט מהחיים הנוקשים אל הדמיון, והאם מחזירה אותה בעל כורחה כל פעם אל המציאות המרה. (עמ' 135-134, 145, 250).

מסתבר שיחס אמביוולנטי כלפי האנגלים היה לא רק נחלת האב, אלא גם נחלתה של רחל הילדה: אימה שולחת אותה למשפחת כרמלי, ועליה לעבור מחסום של בריטים, והנה, היא רואה שם זקיף אנגלי יפהפה, שעיניו כחולות כמו השמיים, המדבר אליה באדיבות, והיא שואלת את עצמה אם אפשר לשנוא את "האויב" הזה (עמ' 238).

התיאור של המצור על ירושלים בימי מלחמת השחרור הוא כל כך חי ומרתק, שאילו נכתב הספר רק למען הפרק הזה – הוא כבר היה מבטיח את מקומו בספרות היפה. הספר מתאר את הרעב הגדול, את התורים למים, ההפגזות (גם האח נפצע מרסיס של מוקש, וניצל בזכות מטבע של שני מיל שחצץ בין הרסיס לגוף הילד), טבח שיירת האחיות ורופאים שנסעו להר הצופים, כשהאנגלים מונעים סיוע למותקפים (עמ' 344-339, 347, 351, 354).

האירועים, המסופרים דרך זיכרונותיו ומכתביו של ריכרד-ראובן מאיר ודרך עיניה של רחל הקטנה, משובצים באנקדוטות מרתקות, הרי דוגמאות אחדות: בשרתו כרופא בבאר-שבע, מסופר איך פנו אליו הבדווים זקנים בבקשה להחזיר להם את כוח הגברא, ואיך נאלץ לבדוק את הנשים כשהן לבושות ורעולות, וכשהבעל נוכח בזמן הבדיקה (עמ' 27). בהיותו בהודו, היה חייב הרופא לבדוק אם אין לחיילים מחלות מין, ולשם כך הוא נאלץ לבקשם ... למשוך לאחור את הערלה (עמ' 260). לפני השחרור חויב ראובן לעבור דרך לונדון. הוא פוגש שם את אחותו, גיסו ואחייניתו. האחיינית נדהמת כאשר הזקיף שלפני ארמון המלך מצדיע כל פעם שדודה, סרן ריכרד מאיר, עובר על פניו. זה מצא חן בעיניה, והיא מבקשת ממנו פעם אחר פעם לעבור על פני הזקיף כדי שיחזור ויצדיע  (עמ' 295).

סוף דבר, ספר מן המין הזה, שיש בו גם זיכרונות ומכתבים ככתבם וכלשונם, גם זיכרונות של ילדה קטנה, שחלקם אולי דמיון טהור – מזמין הרבה תקלות, ואף על פי כן, נדמה לי שנורית יובל הצליחה לצאת מהתסבוכת בשלום – הספר מעניין ובפרקים רבים אפילו מרתק.

2. על ספר התנ"ך, על המוסר ועל ליבוביץ'

תגובה למאמרו של עמוס גלבוע – "שלושה הדגשיו של אהוד ברק", גיליון 612

התנ"ך איננו ספר מוסרי (הגם שיש בו כללים מוסריים), וליבוביץ' במוצהר איננו מחשיב עצמו אדם מוסרי. מבין שלושת היעדים אליהם יכול לשאוף האדם: המוסר (בגירסה של אלינור רוזוולט), המדינה (הקיסר – בגרסה של גנרל טוג'ו), קרבת האל (על פי גירסתו של מחבר מזמור ע"ג) – בוחר ליבוביץ' באחרון, ומביט בשאט נפש אל שתי הדרכים האחרות. לדעתו להיות יהודי, אין פירושו להיות מוסרי, פציפיסט, מצפוניסט וכדומה – להיות יהודי פירושו להיבדל משאר העמים על ידי שמירת שבת, הימנעות ממאכלות אסורים ושמירת נידה. "יהדות מוסרית" היא בעיניו ייבוא משכילי מן החוץ כדי למצוא חן בעיני עמי אירופה.

התנ"ך בוודאי איננו ספר מוסרי. כאמור, יש בו חוקים מוסריים, ונביאים כמו עמוס הטיפו למוסר, אבל הגישה הדתית שלו היא בלתי מוסרית בעליל: הסמל המרכזי בדת הישראלית הוא העקידה – האל דורש מהאדם לכלוא בתוכו את כל רחשי המוסר בהקרבה מלאה כלפי אלוהיו – צו האל נעלה על הצו המוסרי. בשם טוהר הדת מצווה הישראלי להשמיד אוכלוסיות שלימות מזקן ועד יונק ("לא תחיה כל נשמה" – דברים כ' 16), וכדי שלא יהיה ספק באשר לדירוג המצוות בהן חייב המאמין – מוזכרות בעשרת הדיברות קודם הדיברות שבין אדם למקום, ורק בסוף הדיברות שבין אדם לחברו.

המקרא דורש בעיקר דרישות דתיות (המוסריות – במיעוט מזהיר!), והן רבות, סותרות זו את זו, ובלתי ניתנות לביצוע, כך שהמאמין יהיה תמיד חייב כלפי האל, תמיד אשם, וכל עונש שיוטל עליו משמיים יהיה מוצדק.

נכון שבן-גוריון סמך על התנ"ך כשטען את טענותיו המוסריות. לעומתו אפשר להגיד על ליבוביץ' שהביט על המוסר כמעט כמו על עבודה זרה. מה שבטוח הן על התנ"ך והן על ליבוביץ' לא כדאי להסתמך כשמבקשים להטיף למוסר במדינת ישראל. ועוד דבר, מעולם לא הוכחה חפיפה בין שחיתות מוסרית ובין שרידות מדינית – האימפריה הרומית שקעה עד צוואר בשחיתות, ושרדה מאות שנים כאימפריה והשאירה חותם תרבותי אדיר על כל העולם המערבי. אל המוסר צריך לשאוף משום עצמו, ואין בו שום ערובה לגבי תחומים אחרים*).

*) המבקש להרחיב – יעיין בספריי "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986, "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'", מודן 1993, "שיחות עם חוזר בתשובה", עם חופשי, 1999