סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"
חלק שלישי
 
ב-22 באוקטובר, קצת יותר משבוע לפני תחילת המלחמה, טסים בן-גוריון, משה ושמעון לפריס, לסידרה של פגישות מכריעות עם ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ פינו ושר הביטחון בורז'ס מונורי. מאוחר יותר מצטרף אליהם סלוין לויד, שר החוץ הבריטי בממשלתו של אנתוני אידן. הפגישות נערכות בחשאי בווילה בסֵבְר, ליד פריס, מעונה הפרטי של משפחה צרפתית אמידה, המיודדת עם בורז'ס מונורי.
סלוין לויד מתנה את הסכמתו בכך שישראל תפלוש לסיני, תוכרז כתוקפנית, ושתי המעצמות תגשנה לה ולמצרים אולטימטום, התובע מזו ומזו לסגת מסיני ולפנות את אזור התעלה.
בן-גוריון אומר שאם תוצג ישראל כתוקפנית, לא יתקיים המבצע.
נוצר משבר בשיחות, ומשה מציע תוכנית משלו: צה"ל יערוך פעולת תגמול נגד מצרים. לדוגמה: ביום ה-ע', יום הפתיחה, בשעה 17:00, יעבור כוח ישראלי את הגבול ויבצע פעולה מוגבלת. פעולה זו יכולה להתרחש בקרבת התעלה ולהיעשות בידי יחידת צנחנים, שתוצנח מעבר לקווי המצרים. בו-בערב תתכנסנה ממשלות צרפת ובריטניה ותתבענה ממצרים לפנות את כוחותיה הצבאיים מאזור התעלה, הואיל והם מסכנים את פעולתה התקינה. אשר לישראל – ממנה יתבעו שלא לקדם את כוחותיה לעבר התעלה. משה אינו מספר לנוכחים, שממילא אין בכוונת ישראל למלא אחר תביעה זו, ולכן לא תהיה לה משמעות מעשית. אם לא יקבלו המצרים את תביעת הפינוי, יתחילו הכוחות האוויריים של צרפת ובריטניה להפציץ את שדות התעופה המצריים בבוקר שלמחרת יום ה-ע'.
בן-גוריון עדיין מפקפק ואינו מסכים גם לתוכנית הזאת. האנגלים מבקשים להתחיל בפעולה הצבאית מאוחר יותר, כדי שלא ייחשדו בקנוניה.
 
רק לאחר יומיים, ב-24 באוקטובר, מצליח משה לשכנע את בן-גוריון, ותוכניתו עתידה להתקבל על דעת כל הצדדים. "את התיאור הכללי של תוכנית הפעולה רציתי ללוות בשרטוט גרפי," הוא מספר. "חיפשתי פיסת נייר. שמעון הושיט לי את קופסת הסיגריות שלו. זה הספיק. סימנתי את המשולש של חצי-האי סיני ואת שני המפרצים שבאגפיו – מפרץ סואץ במערבו ומפרץ אילת במזרחו – והראיתי בחיצים את כיוון התקדמות כוחותינו. השריון ינוע מערבה, לאורך שפת הים, הצנחנים יוטסו מעל למרכז סיני עד למעברי המיתלה, וכוח ממונע יתקדם בדרום אל שארם א-שייח'. בדיעבד שמחתי שלא היתה לנו מפת סיני. על גבי קופסת הסיגריות הלבנה – בלא הרים, דיונות וואדיות – התוכנית נראית לא רק ברורה אלא גם פשוטה וקלה לביצוע."
 
למשה אין ספק בכושרו של צה"ל, על לוחמיו וטייסיו, לבצע את חלקו. אולם בן-גוריון מתנה את האישור למבצע גם בהבטחה לפריסת מטרייה אווירית של חיל האוויר הצרפתי מעל ערי ישראל, להגנה מפני הפצצות מצריות. יש לזכור, כי לעומת כ-40 מטוסי הפצצה סילוניים חדישים מדגם "אליושין", מתוצרת סובייטית, שבידי המצרים, יש לישראל רק שני מפציצי בוכנה אמריקניים מיושנים מדגם "B-17", שהשתתפו במלחמת העולם השנייה.
במעמד נציגי צרפת ואנגליה נופלת באותו יום אחר-הצהריים ההחלטה הסופית לפתוח במבצע, וזאת כחמישה ימים בלבד לפני הצנחת הכוח הישראלי במעבר המיתלה!
 
*
ביום שני לפנות-ערב, ה-29 באוקטובר 1956, מוצנח על ציודו, בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, גדוד מחטיבת הצנחנים 202, בפיקודו של רפאל איתן. זו פתיחתו של "מבצע קדש", הנקרא גם בשם מערכת סיני, מבצע סיני ומלחמת סיני, 1956. המבצע מסתיים ב-5 בנובמבר, לאחר שצה"ל כובש בשישה ימים את רצועת עזה וחצי-האי סיני עד שארם א-שייח', ופורץ את המצור הימי המצרי במיצרי טיראן; נקודות המפתח בסיני נמצאות כולן בידי צה"ל כבר בארבעים ושמונה השעות הראשונות למלחמה.
 
בלילה הראשון, 29 באוקטובר, מתקדמת חטיבת הצנחנים 202, בפיקודו של אריק שרון, בציר הדרומי דרך ואדי פארן, וכובשת את כונתילה, א-תמד וא-נחל שבמרכז סיני. למחרת בערב היא חוברת אל הגדוד שצנח, ומקימה מתחם הגנה באזור המיתלה. חטיבות החי"ר 4 ו-10 וחטיבת השריון 7 תוקפות את מוצבי אל-קוציימה ואבו-עגילה, מול ניצנה.
 
בבוקר יום שלישי, 30 באוקטובר, מגיע משה לסביבות אל-קוציימה. אלוף פיקוד הדרום, אל"מ אסף שמחוני (שעתיד ליהרג ימים אחדים אחר-כך בתאונת מטוס קל) מודיע למשה, כי חטיבת השריון 7, השייכת לאוגדה, לא נעצרה לאחר כיבוש אל-קוציימה אלא היא שועטת דרומה וחודרת לעורף המערך הגדול של המצרים בכיוון אום-כתף ואבו-עגילה.
תוכניות המבצע, שהוכנו באג"ם על-פי תפיסתו של משה, משקפות את גישתו הנועזת מימי פשיטת הקומנדו של גדוד 89 בלוד: לחתוך בהפתעה, כמו בסכין חדה, עמוק בעורף האוייב, לערער את מערכיו, להימנע ככל האפשר מעימות חזיתי, ולהביא לכך שבכיבוש מתחמיו, בהיותם כבר מכותרים ומנותקים, ייחסכו קורבנות בצידנו. כיתור הוא מצב יחסי. בהיותך מצוי עמוק בעורף האוייב אתה עלול להיחשב לכוח מכותר, אבל אם אתה לוחם ופועל במהירות, כי אז אתה כוח מכתר. ואכן, רק מוצבי המצרים באום-כתף ואום-שיחאן עתידים להתגונן בכוח רב, חרף הכיתור, והתקפות צה"ל עליהם נכשלות. אך גם הם נעזבים לבסוף, כאשר החיילים המצרים מבינים שהחזית קרסה והם נותרו בודדים ומכותרים.
ואולם בבוקר זה, 30 באוקטובר, משה נדהם. הלא פקודותיו קבעו בפירוש, שחטיבת השריון 7 לא תתחיל לפעול לפני 31 בחודש, וזאת כדי לשמור, לפחות ביום הראשון למלחמה, על מראית-עין של פעולת תגמול גדולה, ולתת לצרפתים ולבריטים הזדמנות להקציב זמן סביר להגשת אולטימטום.
שמחוני טוען, שהשיקולים המדיניים אינם מעניינים אותו. כמשה בשעתו הוא סבור, שמפקד צריך לפעול לפי מה שהנסיבות בשטח מכתיבות – אסור לאבד את גורם ההפתעה; צריך להתקדם ולכבוש במהירות; אם התברר שיש אפשרות מיידית להפעיל את השלבים הבאים של תוכנית המבצע, למה לחכות?
משה רותח מכעס. המצרים יבינו עכשיו, שלא מדובר בפעולת תגמול גדולה אלא במלחמה ממש. הוא ממהר בג'יפ בעקבות חטיבת השריון, מתכוון לעקוף את כל שרשרת הפיקוד ולהורות לטנקים לסוב מייד על שרשראותיהם. ואולם בהגיעו אל מפקד החטיבה, אורי בן-ארי, מתברר לו שאף כי שמחוני הורה לבן-ארי לעצור לפני אום-כתף, החליט בן-ארי שהוא מבין טוב יותר משמחוני את התנאים בשטח, וכבר פקד על הצוות הגדודי המשוריין לתקוף את אום-כתף.
משה עושה הערכת מצב מהירה ומחליט שאם אי אפשר להסב את הגלגל לאחור, יש לנצל את מלוא תנופתו קדימה. כניסתה של חטיבת השריון להתקפה מחייבת לקדם את שאר הפעולות הקשורות בגזרת החזית. הוא פוקד ישירות על בן-ארי לעקוף את מיתחם אום-כתף מבלי לכובשו, ולהמשיך לחדור לתוך סיני בציר שתוכנן לשלב השלישי של המבצע: מעבר א-דיקה, אבו-עגילה, ביר-חסנה, ג'בל ליבני ובכיוון ביר-גפגפה (לימים רפידים) ותעלת סואץ.
על חטיבה 10 הוא פוקד להקדים את פעולתה ב-24 שעות, ובו-בלילה לכבוש את העמדות המצריות הקדומניות באזור ניצנה (אום-כתף ואום-שיחן), שנשארו כמובלעת. חטיבה 9 מחכה לאות שהושמד חיל האוויר המצרי, כדי לצאת למסעה הארוך לשארם א-שייח'. חטיבת הצנחנים 202 מתארגנת במקומה ועדיין אינה מתקדמת מערבה לכיבוש מעבר המיתלה. על עוצבה 77 מוטל לכבוש את מתחמי רפיח ולכתר את רצועת עזה, והחטיבה המשוריינת 27 תמשיך, לאחר כיבוש רפיח, לעבר אל-עריש, כדי לכבוש אותה בהקדם.
טבת: "בשלב זה נראה דיין כאילו הוא נוהג בגדוד 89 בלוד, אלא שבמקום ג'יפים וזחל"מים אחדים עמדו עתה לרשותו תשע חטיבות וחיל אוויר, ובמקום לוד – כל מרכז סיני."
משה נוסע בג'יפ עם נהג, מלווה רק ג'יפ נוסף אחד ובו מכשיר קשר למטכ"ל. טבעו אינו מאפשר לו לוותר על הקירבה להתרחשויות עצמן, על התחושה שהוא משתתף פיזית במלחמה. לדברי האלוף מאיר עמית, ראש אגף המבצעים, מוטל עליו כל עול ניהולה השוטף של המלחמה ממוצב הפיקוד. משה נמצא עימו בקשר אלחוטי מתמיד, אך מופיע רק כשלוש פעמים במשך ימי הקרבות.
 "אני מעדיף, כשרק ניתן הדבר, לראות את הדברים, ואם יש צורך בכך, אף להתערב בניהולם, מקרוב ובזמן, מאשר ללמוד עליהם למחרת ולגלות חוכמה שלאחר מעשה," אומר משה.
 
ביום שלישי, 30 באוקטובר, בלילה, חוזר משה בשעה מאוחרת לתל-אביב וחוטף כהרגלו תנומה בדרך, כדי לחסוך זמן. הוא בא מייד לביתו של בן-גוריון, המרותק למיטה, חולה בשפעת קשה מלווה חום גבוה. כאן נודע לו, שהצרפתים והאנגלים דוחים את התקפתם האווירית, שנועדה ל-31 בחודש עם שחר. בן-גוריון חרד לכוחות שבמיתלה ורוצה להחזירם עוד באותו לילה. משה אינו חושש להם. הוא בטוח בכוחו של צה"ל להמשיך במערכה גם אם תתבטל הפלישה הצרפתית-אנגלית. בראותו את הדאגה של בן-גוריון לחיי הצנחנים, מספר משה: "לא העזתי לספר לו על השינויים שהתחוללו היום בחזית קוציימה. עם כל התרעומת שהיתה בליבי על הפרת המשמעת, מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעייה היא איך לבולמם, מאשר לדחוק בשוורים המסרבים לזוז." מאיר עמית מצטט קצת אחרת: "אני מעדיף סוסים דוהרים שצריך לעצור אותם מאשר פרדים עקשים, הזקוקים למלמד שידחוף אותם קדימה."
ואכן, את שמחוני הדוהר קדימה אין משה מדיח, אבל את מפקד חטיבה 10 הוא מדיח גם מדיח, באמצע המערכה, כאשר נדמה לו שהלה נכשל במשימת התקיפה על אום-כתף. יש סברה שהחטיבה הוכשלה במשימתה דווקא עקב הבלבול וההוראות הסותרות שנבעו מהשינויים בסדרי המערכה, בפקודת משה עצמו.
 
*
כבר בליל 29 באוקטובר מציבות ממשלות צרפת ובריטניה, כמתוכנן, אולטימטום לישראל ולמצרים ולפיו עליהן להפסיק את פעולות המלחמה ולהרחיק את כוחותיהן עשרה מילין מתעלת סואץ. ישראל נענית, אך מצרים דוחה את הדרישה. ואולם רק ביום רביעי בערב, 31 באוקטובר, מתחילים הצרפתים והאנגלים להפציץ את שדות התעופה במצרים, ובתוך פחות מיממה הם משמידים את חיל האוויר המצרי.
 
בפרוץ הקרבות נתונה ארה"ב במערכת בחירות לנשיאות, הפוגעת ביכולתה להגיב, ואילו רוסיה שקועה בדיכוי אכזרי של מרד העם ההונגרי, שפרץ בבודפשט. טנקים של "הצבא האדום" יורים ברחובות מתותחיהם וממקלעיהם באזרחי העיר, הנלחמים על חירותם בכלי-נשק פשוטים ומעטים. אם לא ידוכא, מאיים המרד ההונגרי לקעקע את שליטתה של רוסיה בכל הגוש הקומוניסטי שבמזרח-אירופה.
 
שם המבצע הצרפתי-הבריטי הוא "מוסקטיר". הוא נמשך חמישה ימים. משתתפים בו כ-80 אלף חיילים, ובתוכם יחידות עילית רבות של צנחנים, נחתים וקומנדו, כוח משימה ימי של 130 אוניות מלחמה, ובהן שבע נושאות מטוסים, מאות נחתות מסוגים שונים, כ-80 אוניות משא אזרחיות ומאות מפציצים ומטוסי קרב. הכוחות מתרכזים בקפריסין ובמלטה.
חרף הכוח העצום, והפתיחה שמסירה את איום חיל האוויר המצרי, משתהה כוח המשימה ימים יקרי ערך. פעולות הצניחה והנחיתה לכיבוש פורט-סעיד, ובפורט-פואד, מתחילות רק ב-5 בנובמבר. וכך, בגלל ההתמהמהות – הנובעת מהערכת-היתר לכוח הצבא המצרי, מהתכנסות העצרת הכללית של האו"ם, ומהתערבות מעצמות העל, ארה"ב ורוסיה – נעצר המבצע ללא השתלטות על התעלה כולה. מעט הישגיו הצבאיים והמדיניים מתמסמסים לגמרי. המצרים עתידים לראות בו את מיתוס הגבורה של פורט-סעיד. ישראל מפיקה ממנו תועלת ודאית אחת: בראשית נובמבר מועלים ארצה יהודי פורט-סעיד במבצע "תושייה".
 
*
בצוהרי יום רביעי, 31 באוקטובר, יוצא צוות-קרב גדודי, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, לסייר במעבר המיתלה. הצוות מונה שתי פלוגות נח"ל מוצנח על זחל"מים, שלושה טנקים, יחידת סיור על משאיות וסוללת מרגמות כבדות. עם כניסתו למעבר נפתחת על הסיור אש מהרכסים, משני צידיו. ככל שהוא מעמיק גוברת האש, וחיילים נפצעים ונהרגים. מטוסי "מטאור" מצריים משמידים מכוניות של דלק ותחמושת, ומרגמות, בחלק העורפי של הסיור. כדי לחלץ את כוח החוד, המרותק בלב המעבר, מוטלים לקרב סיירת החטיבה וכוחות נוספים. הקרב הקשה נמשך שעות רבות, גם בלילה. הצנחנים עוקפים את עמדות המצרים, עולים על הרכסים ויורדים אל הכוכים, המסתתרים בצלעות ההרים, וכובשים אותם עמדה אחר עמדה.
בקרב נהרגים כ-260 מצרים. אבידות הצנחנים הן 38 הרוגים ו-120 פצועים. שמונה מחיילי החטיבה עתידים לקבל צל"ש מהרמטכ"ל על חלקם בקרב, אך בעקבותיו מתעורר ויכוח קשה בצמרת צה"ל. הוא לא היה מתעורר, כמובן, אילו היו החיילים המצרים במיתלה בורחים ללא קרב, כמו במקומות רבים אחרים, ונודדים ברחבי המדבר ללא מים ומזון, בחיפוש דרך לחזור למצרים או להסגיר עצמם בשבי.
משה מאשים את מח"ט 202, אריק שרון, בהפרת פקודה. אריק קיבל אישור לסיור בלבד, ולמעשה ביצע התקפה. משה סבור, שחרף אומץ הלב וההעזה של מפקדי הצנחנים, לא היה צורך לתקוף את היחידה המצרית, שנערכה בפתחו המערבי של מעבר המיתלה, כדי להגן על המבוא הדרומי של התעלה והעיר סואץ. תפקידה של החטיבה לא היה לפנות מערבה לכיוון העיר, אלא לעוקפה ולהמשיך דרומה, לאורך החוף המזרחי של מפרץ סואץ, לכבוש את עיירות החוף ראס-סודר, אבו-זנימה וא-טור, ולחבור בשארם א-שייח' לחטיבה 9, היורדת מאילת דרך נואיבה ודהב.
משה: "התרעומת הכבדה שיש בליבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא על שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטכ"ל כינו את פעולתם בשם 'סיור'. חורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה, שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי."
נאמן לגישתו, "שמוטב להיאבק עם סוסים אבירים כדי לבולמם," אין משה מדיח ואף אינו מעמיד לדין את שרון, בעל המנהיגות הלוחמנית, אלא קובע: "החלטתם של מפקדי הצנחנים להתקיף את מעבר המיתלה בניגוד להוראה אמנם מכעיסה אותי, אבל אני יכול להבין כי מפקד יניח בתום-לב, כי קציני המטכ"ל לא היו בשטח ואינם יודעים את התנאים, ורק הוא, המפקד שבמקום, מסוגל להעריך את המצב ולקבל החלטה נכונה. אך המישגה העיקרי היה טקטי. מפקדת היחידה שיערה, שבמיתלה אין כוח מצרי גדול, ולכן הרשתה לעצמה להתקדם בשטח טופוגרפי נחות – בוואדי – כשהאנשים מרוכזים ברכב בטור עורפי. הצנחנים חשבו, כי גם אם ייתקלו בכוחות אוייב, יצליחו להתפרס ולהיערך בעוד מועד להתקפה.
 "על השיקולים המוטעים ועל המישגים שילמה יחידת הצנחנים מחיר כבד בדמה. אשר להפרת הוראותיי, האמת היא שאני רואה בעייה חמורה לצבא ביחידות, שאינן ממלאות את משימותיהן הקרביות, ולא ביחידות החורגות ופועלות מעבר למה שהוטל עליהן."
 
*
במשך יומיים רצופים, עד צוהרי יום שישי, 2 בנובמבר, נמצא משה עם הכוחות הלוחמים בגזרת רפיח, מיצר הג'ירדי ואל-עריש, כשהוא ואנשיו נלווים לחטיבת השריון 27 בשני קומנדקרים, שהאחד מיועד למכשירי הקשר. לפי הצורך הוא משנה תוכניות התקפה בשטח, ובלילה ישן עם יחידת החוד בחולות שבדרך לאל-עריש. הלוחמים מתפלאים לראות את הרמטכ"ל נרדם לידם, עטוף בשמיכה. הפגזה ארטילרית מעירה אותו משנתו: "קולות הנפץ לא הפריעו לישון, אבל החול שניתז על פנינו מהפגזים המתפוצצים שיכנע אותנו, כי יש להחליף מקום ולעבור למדרון מוגן של הגבעה." לדברי רחבעם זאבי, שנלווה אליו, נפל הפגז ליד משה, והוא ראה אותו מגיח מתוך ענן עשן שחור, מחייך, ומחפש לו מקום שינה חדש, נוח יותר.
 
בבוקר יום שישי, 2 בנובמבר, מסייר משה באל-עריש, שזה עתה עזב אותה הצבא המצרי הנסוג, ודוחה הצעה לנסוע בזחל"ם. בהמשך הוא מקבל משלחת כניעה של נכבדים ליד בניין העירייה. העיר מלאה דגלים לבנים. בעומדו בתוך אחד הבניינים, מול חלון פתוח, נורה לעברו צרור ממקלע של צלף מצרי, המסתתר מאחורי גדר. הקשר של משה נפגע בגבו ונופל הרוג לידו.
בשעה 11:00 כבר ממריא משה בפייפר משדה-התעופה של אל-עריש בחזרה למוצב הפיקוד. כאשר הוא מבקש מן הטייס להנמיך טוס מעל העיירה, נשמעים הדים של יריות ממקלעים ומרובים, המופנות לעבר המטוס הקל. המטוס נוסק לגובה ועובר מעל הטור המשוריין של חטיבה 27, הנע ללא תקלות מערבה.
 
*
ביום שני, 5 בנובמבר, נוחת משה במטוס "דקוטה" בעיירה א-טור שלחוף מפרץ סואץ. הוא מחכה למטוס פייפר, האמור לקחתו לשארם א-שייח', שנכבשה בשעה 09:00 בידי חטיבה 9, לאחר שעשתה אליה מסע מפרך לאורך החוף המזרחי של מפרץ אילת.
המטוס מאחר להגיע. משה פוקד לארגן לו שיירה ויוצא לכיוון שארם א-שייח' בחוף המזרחי של מפרץ סואץ. הוא נוסע בקומנדקר צבאי, מלווה שני טנדרים מצריים אזרחיים שנפלו שלל, ובהם חיילי מילואים אחדים. בידיו הוא מחזיק כד עתיק שקנה מידי תושב מקומי בא-טור לאחר שעמד על המיקח.
ככל שהם קרבים לשארם א-שייח' זורמים לקראתם יותר ויותר חיילים מצרים, חמושים עדיין, הנסוגים ברגל ממוצביהם בשארם א-שייח', ועלולים לתקוף את משה ואת מלוויו המעטים. לדברי טבת, משה נוטל לידיו את הפיקוד "כאילו שב להיות מפקד מחלקה," ומורה למלוויו שלא ישיבו אש ליריות בודדות.
 "פחות מכל רציתי להיתקע היום בין א-טור ושארם א-שייח' ולהסתבך בקרב עם חיילים מצרים בורחים," אומר משה. "אין ספק, שהבחינו כי אנו חיילים ישראלים, אך הם לא ירו בנו וגם לא הסתתרו מפנינו, אלא פשוט עברו על-ידינו כשהבעה של עייפות וחוסר אונים נסוכה על פניהם. הפצועים שביניהם גררו בקושי את רגליהם ואף לא ירדו מן הכביש כדי לפנות דרך למכוניותינו."
 
ספק אם היה או יהיה בצה"ל, או בצבאות אחרים, רמטכ"ל שכך יתרוצץ בשדות הקרב בעת ניהולה של מערכה צבאית מסועפת; רמטכ"ל שיסמוך על ראשי האגפים, הפיקודים והחילות, הנמצאים במוצבי הפיקוד, שינהלו את המלחמה על-פי התוכנית המקורית שאושרה על ידיו, ובהתאם לשינויים שהוא קובע ומודיע עליהם מהשטח.
 
סיני ורצועת עזה בידינו. 181 חיילי צה"ל נהרגו, מהם 38 במיתלה. מהמצרים נפלו 1,500, ובידי ישראל אלפי שבויים. את סיום המבצע מציינים ביום רביעי, 6 בנובמבר, במסדר חגיגי בשארם א-שייח', שבמהלכו קורא משה מכתב מאת בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.
אלו מחשבות חולפות במוחו של משה בעת הטקס? – אולי צר לו על שאימו לא זכתה לראות בניצחונו הגדול. אולי הוא חש שביכולתו להישיר מבטו אל מול כל קרוב ובן-משפחה של הנופלים בקרב, שהרי לא דרש מזולתו יותר משדרש מעצמו, והיה קרוב יותר מפעם אחת ליהרג במערכה. ואולי, ובעצם ודאי, מנקר בו החשש שמא לא יהיה בכוחה של ישראל לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה, לאחר הניצחון הצבאי.
 
טבת: "מבצע 'קדש' התנהל ממש כפי שחזה אותו דיין – תודות לתיכנון מזהיר, לאימון שקדני, לזריזות, לתוקפנות, להכנות מדוייקות אף כי חפוזות, ולביצוע הנאמן והגמיש של המפקדים והחיילים. הכרה טובה של האוייב היתה בבחינת כלל-מפתח לתורת המלחמה שלו. היא שעשתה את העזתו לסיכון כדאי. הבנת המנטליות של האוייב המצרי איפשרה לדיין לחדור מבעד למחלצותיו – הנשק החדיש, ההדרכה הסובייטית, הטנקים והמטוסים – ולאמוד נכונה את כוחו האמיתי. כך לא ירא דיין מחיל האוויר המצרי וידע שהוא נופל בהרבה מכמותו על הנייר ועל הקרקע בבסיסיו. הכרת האוייב איפשרה לדיין להתרכז רק בהכרחי ביותר, ולהימנע מפיזור מאמציו על מה שמיותר או קודם זמנו. אך אילו טעה בהערכת האוייב, ואילו צדקו מבקריו – ייתכן שאולי במקום ניצחון מזהיר היה צה"ל נוחל שואה מחפירה."
 
*
ביום חמישי, 7 בחודש, שב משה מפגישה עם בן-גוריון בירושלים. יש ידיעות על מארבי פ'דאיון בדרך. ביציאה מהעיר מעכבים את המכוניות לשיירה. משה ממהר לחזור לתל-אביב ויוצא בליווי טנדר של המשטרה הצבאית. ליד קבר השייח' בשער הגיא נזרקים שלושה רימונים על הליווי. המכוניות מאיצות וחולפות במהירות על פני המארב. אחרי מיסעף נחשון שוב נתקל הליווי במארב. זורקים עליו רימונים ויורים לעברו מטחי-אש ממקלע. הטנדר נפגע בגלגליו, אך מצליח לחמוק ולעבור. מכוניתו של משה נעצרת לפני המארב, ומשה ומלוויו קופצים לתעלה. יריות מהדהדות מכיוונים שונים, אולם התוקפים אינם מעזים להתקרב. לאחר כחצי שעה באים שני משוריינים, ובליוויים ממשיך משה לתל-אביב.
 
*
נרגש מגודל הניצחון מצהיר בן-גוריון בנאום היסטורי ב"קול ישראל", כי "קמה מלכות ישראל השלישית", אולם לא כך חושבים שני מנהיגי העולם, נשיא ארצות-הברית דיוויד אייזנהאואר, ונשיא ברית-המועצות ניקולאי בולגנין. בסיוע העצרת הכללית של האו"ם ומזכירו הכללי, דאג האמרשלד, הם מנחיתים על בן-גוריון, שיוצא לנוח בטבריה לאחר מחלתו, הוראת נסיגה מיידית מסיני.
הרוסים שואפים להציל את בעל-בריתם נאצר ולהפוך את תבוסתו לניצחון מדיני. אם תסרב ישראל לסגת, הם מאיימים לשלוח טילי קרקע-קרקע ומטוסי הפצצה ולפגוע בעריה. ארה"ב חרדה מכניסת צבאה של ברית-המועצות למזרח-התיכון, שפירושה מלחמת-עולם שלישית אם תנסה ארה"ב למנוע זאת בכוח צבאי, או חדירה סובייטית מלאה למזרח-התיכון. לכן גם ארה"ב לוחצת ומאיימת על ישראל בסנקציות, כדי שתיסוג ותמנע מרוסיה עילה להתערבות.
 
הכנסת מאשרת את החלטת הנסיגה ב-14 בנובמבר, פחות משבועיים לאחר תום המבצע. משה מתנגד. הוא אינו מאמין שכוח החירום של האו"ם, שנועד לבוא במקום צה"ל לאחר הפינוי, יעצור בעד הצבא המצרי לחזור לסיני ולרצועת עזה, לשמש מחדש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל, ולהתכונן למלחמה נוספת, אבל הוא מקבל ללא ערעור את החלטת הדרג המדיני. "אני כאזרח וכחייל הייתי רואה את זה כדבר שלילי ביותר לוא הרמטכ"ל היה מנסה להשפיע על החלטות הממשלה," הוא אומר בשיחה עם אלופי צה"ל.
 
1957 היא השנה האחרונה לרמטכ"לותו. משה מרבה בנסיעות בעולם. מקבל את אות לגיון הכבוד בצרפת. בדרום-אפריקה מנסה מנתח פלסטי נודע להתקין לו עין מלאכותית, ושוב נכשל הדבר. נראה כי אף שהרטייה השחורה נעשתה תווית ההיכר שלו בעולם כולו, ביטוי לפופולריות, וגם להתנגדות לדרכו, במאות ובאלפי תצלומים וקריקטורות – הוא עצמו מעדיף להיפטר ממנה ומאי-הנוחות הפיזית שהיא גורמת לו.
 
*
היחסים בין בן-גוריון למשה מורכבים מאוד. חלקם אף לא תואר בכתב, אלא התקיים בין השניים רק ברמז. במידה מסוימת הם כיחסים שבין מורה לתלמיד, אבל לא תלמיד סתם אלא כזה שמופקד על ביטחונו של המורה ושל הכיתה כולה. מספר טבת מפי משה:
 "בתקופה הראשונה לעבודתי איתו, כשהייתי נכנס למשרדו, היה בן-גוריון שואל אותי, לפעמים, 'מה אתה עושה פה?' – אמרתי לו, 'בן-גוריון, אני הרמטכ"ל.' – ובן-גוריון היה שואל, 'מה, לא יגאל ידין?' – והייתי משיב, 'לא, הוא עזב. אני הרמטכ"ל.' – אז הבנתי כי עדיין אינני ברמה של יגאל ידין בעיניו, וכי יש לי למה לשאוף. ולאחר תקופה (שלהי 1957), התחיל לשאול אותי שוב, 'מה אתה עושה פה?' – כשהשיבותי שאני הרמטכ"ל, שאל הוא, 'מה, לא חיים לסקוב?' – ואז הבנתי שהעניין גמור, שעלי ללכת."
 
משה עומד על כך שישתחרר בדרגת אלוף, וזאת כדי שאם ייווצר מצב חירום בעתיד, יוכל לחזור לשירות פעיל תחת רמטכ"ל אחר. במכתב הפרידה ממשה בינואר 1958, בסיימו את תפקידו ובצאתו לחופשת לימודים, כותב לו בן-גוריון:
 "גילית שתי התכונות היסודיות – הסותרות כאילו זו את זו – שעשו אותך לאחד החיילים המעולים ביותר בצבא ההגנה לישראל: העזה כמעט מטורפת, מאוזנת בשיקול טקטי ואסטרטגי מעמיק."
 
*
 "העזה כמעט מטורפת" לא רק באסטרטגיה. המקרים הרבים שבהם נמצא משה בסכנת חיים מחשלים אותו ומביאים למחשבה, שאולי אומץ ליבו נובע גם מפטליזם. הוא יודע היטב באיזו תקופה ובאיזה אזור הוא חי: צריך אמנם להתכונן לעתיד, אך לכל אדם יש תחליף. כל יום שעובר בשלום הוא מתנה, ויש לנצל כל רגע. לכן לא איכפת לו לנהוג במהירות מופרזת, וכשהוא נתפס הוא טוען להגנתו שבעין אחת הוא יכול להסתכל או על הדרך או על מד-המהירות. הוא לא נרתע גם לאחר תאונת דרכים.
לילה אחד אני חוזר במונית לתל-אביב מהרצאה בעמק יזרעאל. לפתע משיגה אותנו במהירות הבזק ובחוסר זהירות משווע מכונית ובה משה, כבר אזרח, רוכן על ההגה, יחידי, כפרש בודד המדרבן את סוסו בשדות ליליים, ונעלם.
בהיותו כבר שר החקלאות הוא נוסע יום אחד בדרך לירושלים, והנה קטע ממנה חסום בחביות בגלל עבודות תיקון בכביש. אין לו סבלנות לחכות בטור הארוך והוא יורד, מזיז את החביות ועובר בנתיב הסגור לכל אורכו. כאשר הסיפור מתפרסם, נדבק בו הכינוי "מזיז החביות", כסמל למי שבז לחוק ולסדר, וסבור שהכל מותר לו.
 
*
מבצע סיני אינו מרחיב את גבולות ישראל אך משמש באמת מבצע תגמול רחב-ממדים, שתפקידו להשמיד את ריכוזי הצבא המצרי בסיני, המאיימים לפתוח במלחמה על ישראל; להציב את צה"ל כגורם הרתעה רציני לעומת מצרים, ואת ישראל כמעצמה צבאית באזור; להבטיח גבול שקט בסיני וברצועת עזה, ולפתוח את המיצרים לשיט ישראלי. המטרות האלה מחזיקות מעמד, במידה מסוימת, למשך כאחת-עשרה שנים, וההישג כולו נזקף לזכותו של משה, שנעשה – אחרי בן-גוריון – לישראלי המפורסם ביותר בעולם.
 
המשך יבוא