בראיון לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל", הסביר נשיא סוריה בשאר אל אסד שאינו חושש ממהפכה בסוריה, דוגמת המהפכה במצרים, כיוון שמצבו טוב ממצבו של מובראק. בניגוד למובראק, אמר אסד, הוא אינו מנותק מן העם, הוא קשוב לו. בניגוד למובראק, העם תומך באסד, בשל עמדותיו האנטי אמריקאיות ובשל העימות עם ישראל.
דבריו אלה של אסד מעניינים מאוד. מצרים קיבלה מישראל את כל סיני. לעומת זאת, הסורים לא הצליחו להוציא מישראל את הגולן. מצרים לא קיימה את רוח הסכם השלום עם ישראל, שאמור היה להיות שלום חם וידידותי, לא כיבדה את הסכמי הנורמליזציה, אך הקפידה לקיים את הנספח הצבאי בהסכם. עם סוריה אין הסכם שלום, אך סוריה מקפידה לקיים את הסדר הפרדת הכוחות עם ישראל (1974), שהינו הסכם ביטחוני. ואף על פי כן, אסד מסביר שבעצם העובדה שמצרים חתומה על הסכם שלום עם ישראל, אף שתמורתו קיבלה את כל סיני, היא הסיבה למצבו של מובראק. לעומת זאת, מצבו טוב בשל עצם העימות עם ישראל, אף שלא השיג את הגולן.
האם אבחנתו של אסד נכונה? סביר להניח שהדברים הרבה יותר מורכבים. למשל, שהדיקטטורה בסוריה הרבה יותר עמוקה ואכזרית מאשר במצרים ולכן הפחד להתקומם נגדו עמוק יותר. הסורים זוכרים היטב כיצד חיסל אביו של בשאר, חאפז אסד, התקוממות עממית של האחים המוסלמים בעיר חמאת, לפני כשלושים שנה, בטבח של לפחות 20,000 איש.
אבל אין ספק שזה המסר שאסד רוצה להעביר וסביר להניח שזה המסר שבו הוא מאמין. ומה משמעות המסר? שעצם העימות עם ישראל חשוב, והוא חשוב יותר מהשגת טריטוריה זו או אחרת. יתר על כן, הציפייה מההנהגה הערבית הוא לעימות עם ישראל גם לאחר קבלת כל הטריטוריה.
 
2. תגובה לאהוד
כמוך, גם אני צפיתי בראיון עם האלוף גלנט וכמוך אף אני התרשמתי מאוד לטובה. עם זאת, הבעת התקווה מצדך שהאיש יהיה ראש הממשלה תמוהה: אתה יודע מהן עמדותיו, מה השקפת עולמו, מהי גישתו המדינית, הכלכלית, החברתית? אולי השקפותיו הפוכות משלך בכל הנושאים?
 
 
הסיבה לכך היא שהסכסוך אינו טריטוריאלי, אינו על שטח זה או אחר, אלא קיומי – על עצם קיומה של מדינת ישראל. האם אוזנינו תהיינה כרויות לקולות האמיתיים מעבר לגבול, או שנמשיך לרמות את עצמנו?
 
 
אהוד: האם אתה יודע בדיוק מה היו גישותיו של יצחק רבין מימי "אלטלנה" דרך "תשברו להם את העצמות!" ועד הסכמי אוסלו? גדולתו של גלנט שלא פטפט פוליטיקה כמו המתועבים שבעיתונאים ובפוליטיקאים שלנו, אלא הציג עמדה של יושר וקור-רוח שבה ניחן מנהיג בעל עוצמה, וההוכחה לכך, מפי גדי סוקניק, שבהפסקה שבאמצע הראיון עימו קיבל גלנט שיחת טלפון מאהוד ברק המודיע לו על ביטול מועמדותו, והוא המשיך בראיון ולא אמר על כך מילה וגם לא מיהר לגלות זאת לסוקניק. אכן, עצבים של ברזל יש לאיש, וגם לכן הוא היה ראוי בעיניי להיות רמטכ"ל ובבוא היום ראש ממשלה. טירפוד מועמדותו הוא הפסד של כולנו.
 
3. תגובה למרק הסנר
א. דברי מרק הסנר [גיליון 614] לפיהם מיכאל איתן מתנגד למינוי גלנט מהסיבה שגלנט היה מזכירו הצבאי של שרון בתקופת ההתנתקות מופרכים וחסרי שחר. מיכאל איתן תמך בהתנתקות (נכון, שעל אף התנגדותו הוא נאבק למען זכויותיהם של המפגינים נגד ההתנתקות, שלטענתו המדינה פעלה נגדם בתקיפות ושלא על פי חוק).
 ב. מרק הסנר מאשים האשמה חמורה ביותר את המשטרה, כאילו תפרה תיק לבניו של שרון, בגלל ההתנתקות. האם הימין הקיצוני השתלט, לדעתו, על המשטרה? מגוחך.
ג. הסנר מצטט מאמר של אמונה אלון, על פיו גלנט נפגע בשל ההתנתקות. לא קראתי את המאמר. אולם אם כך הדבר, איך היא והסנר מסבירים את מינויו של נווה למ"מ הרמטכ"ל, הרי הוא זה שביצע את ההתנתקות בצפון השומרון. בקיצור – כל הטענות הללו הן גיבוב של שטיויות ובדותות.
 
4. לא מתנצל
בשנות ילדותי, כמעט בכל שבת, נסעתי עם משפחתי לבקר את סבתי באזור. סבתא שלי קראה למקום יאזור. כילד, חשבתי שזה שיבוש של המבטא היידישיסטי, שהיה רווי ביו"דים. אך, לא. יאזור הוא שם הכפר הערבי ששכן במקום עד 1948. הבית בו גדלה אימי, בית הוריה, היה בית ערבי נטוש.
מנקודת מוצא זו, אני יכול לצאת למסע שורשים משפחתי, כמסע היטהרות והכאה על חטא, ברוח הנראטיב האנטי ציוני והטרנד הפוסט היסטוריוני.
עליי להכות על חטא, על שסבי וסבתי וילדיהם, והדודות והדודים של אימי וילדיהם, הינם קולוניאליסטים אירופיים שפלשו לפלשתין, ביצעו בה טיהור אתני אכזרי ב-1948, רצחו וגם ירשו ופלשו לבית לא להם על חורבות הכפר יאזור, שתושביו גורשו באכזריות במלחמה התוקפנית. עליי להכות על חטא ולהתנצל על הנכבה שמשפחתי ביצעה בפלשתינאים. נכבה = שואה.
בין סוכני הנראטיב האנטי ציוני בישראל בולט ארגון "זוכרות". באתר שלו, מוגדרת אזור כהתנחלות ציונית שהוקמה אחרי 1948 על אדמות יאזור. אבל מסתבר שאין היא ההתנחלות הראשונה שהוקמה על אדמות יאזור. יש גם התנחלות שהוקמה לפני 1948 על אדמות יאזור – "מקווה ישראל". מסתבר שהנישול הקולוניאליסטי הציוני החל כבר ב-1870, עוד לפני הקמת פתח-תקווה [1878], למעלה מעשור לפני העלייה הראשונה, למעלה מעשור וחצי לפני הקונגרס הציוני הראשון.
אבל  מול הנראטיב האנטי ציוני, יש גם אמת. והאמת שונה במקצת. השקר הראשון הוא הצגת הציונות כקולוניאליזם. כך מוגדר הקולוניאליזם ב"ויקיפדיה": "קוֹלוֹניאליזם הוא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה".
מהי המעצמה הציונית באירופה שהשתלטה על הטריטוריה במזה"ת ונישלה את תושביה?
אימי הקולוניאליסטית היתה ניצולת שואה. עד מותה, אחיי ואני לא ידענו דבר וחצי דבר על ילדותה הקשה בשואה. רק אחרי מותה התחלנו להרכיב את הפאזל וללמוד את שהיא ניסתה לחסוך מאיתנו. המעצמה האירופית שלה היתה ילדות של רדיפות, של מנוסה, של הפצצות כבדות, של ניתוק ממשפחתה, של הסתתרות בבית יתומים נוצרי. אחרי השואה, המעצמה האירופית שלה, היתה מחנות העקורים בגרמניה. משם, ב-1949 עלתה משפחתה לישראל והתיישבה באזור.
המעצמה האירופית הציונית, היתה הגלות בה היה מפוזר העם היהודי לאורך דורות, חסר עצמאות, חסר ריבונות, נרדף ולבסוף כמעט מושמד. הציונות גאלה את העם היהודי מהסבל והעוול האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית, ולכן הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית. ההתנגדות לציונות והמלחמה בה, היא מלחמה בהתגלמות הטוב והצודק.
מיד מתעורר הנראטיב האנטי ציוני בשאלה – מה אשמים ערביי יאזור? האם הם חוללו את השואה? למה הם צריכים לשלם את מחירה?
וגם כאן, האמת שונה במקצת מהנראטיב האנטי ציוני. האמת היא שהציונות אינה תשובה לשואה ולא השואה היא הצדקתה. צדקת הציונות היא זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לריבונות במדינה עצמאית במולדתו ההיסטורית. זכות זאת קדמה לשואה, הציונות קדמה לשואה, בניין היישוב היהודי בארץ-ישראל – המדינה שבדרך, קדם לשואה. זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל היא מהות קיומו. אין זה מקרה, שמרכיב מרכזי בנראטיב האנטי ציוני הוא הכחשת עצם קיומו של העם היהודי. הרי אם כל עם זכאי להגדרה עצמית ולמדינת לאום, גם העם היהודי זכאי לו. לכן, כדי לשלול מן העם היהודי את זכותו זו, נאמר שהיהדות היא רק דת ולא לאום, או "אומת דת" כהגדרת הפוסט היסטוריון יגאל עילם, או בכלל לאום פיקטיבי מומצא כהגדרת הפוסט היסטוריון שלמה זנד. אולם האמת שונה מהנראטיב. יש לאום יהודי, הוא זכאי לריבונות במולדתו, ואין מולדת ליהודים זולת ארץ ישראל. כאשר אימי ומשפחתה עלו לארץ אחרי השואה, הם קודם כל שבו למולדתם ההיסטורית, לארץ אבותיהם, לארץ שבה קם העם היהודי ובו עוצבה תרבותו ושפתו. הם חזרו למולדת שבה כתבו אבותיהם את התנ"ך, באותה שפה אליה הם נקלטו, והפכו אותה לשפת הדיבור שלהם ולשפת האם של ילדיהם.
הציונות קדמה לשואה, אך השואה היא העדות למהות החיים היהודיים בגולה, ללא עצמאות וריבונות במדינה חזקה בארץ ישראל. השואה אינה ההצדקה לציונות, אך היא הוכחה לצדקת הציונות. אימי ומשפחתה חוו את המשמעות של הגולה במלוא עוצמתה והמסקנה האחת והיחידה מהחווייה הנוראה הזאת הייתה עלייה לארץ ישראל.
לא משכנע, יאמר הנראטיב האנטי ציוני. במה אשם הערבי מיאזור שסבך וסבתך פלשו לביתו? – הוא יקשה עליי.
מה שלא כתוב, כמובן, באתר של "זוכרות", הוא שיאזור היה כפר של פורעים ערבים, שממנו יצאו מרצחים לפגוע ביהודים ולשבש את ציר התנועה ליפו עליו שלטו, הן בפרעות תרצ"ו-תרצ"ט והן במלחמת השחרור. פורעי יאזור רצחו יהודים רבים בחודשי המאורעות אחרי החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בא"י, בכ"ט בנובמבר 1949. למחרת אותה החלטה התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שלוש שנים אחרי השואה, ובכך למנוע את ביצוע החלטת האו"ם. ההתנפלות הזו היתה מעשה תוקפנות נורא, ומי שביצע אותו אחראי לכל תוצאותיו. התוצאות היו קשות לתוקפנים. הצד הצודק והמותקף ניצח. הניצחון הזה הוא התגלמות הצדק. יאזור נכבשה כבר במבצע "חמץ" עוד טרם הקמת המדינה, וננטשה בידי תושביה הקודמים.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מטרתה המרכזית, עם הקמתה, היתה קליטת מיליוני היהודים, ניצולי השואה באירופה ויהודי ארצות ערב. חובתה העליונה של המדינה הצעירה והעניה היה לתת קורת גג לעולים החדשים. אך טבעי היה שהעולים החדשים ייושבו בכפרים שננטשו במלחמת העצמאות. זוהי התגלמות הצדק ההיסטורי.
לא, איני מתנצל על כך שמשפחתי, משפחת ניצולי השואה, התיישבה בבתי הפורעים באזור; בתיהם של מי שניסו להמשיך את מלאכתו של היטלר, ושילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית.
סמוך לביתה של סבתי, היה תל. בחפירות הארכיאולוגיות נמצא במקום בית כנסת יהודי מן התקופה הביזנטית. סבתי וסבי, אימי ודודי, בסך הכל חזרו הביתה.
אימי עלתה ארצה בגיל 12. בנעוריה התחנכה בתנועת "השומר הצעיר". הסיסמה עליה גדלה הייתה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אין כל סתירה בין ציונות לאחוות עמים ולא היתה סתירה כזאת מעולם. הציונות חתרה תמיד לשלום ולאחוות עמים והחתירה הזאת קיימת גם היום. היום שבו יקבלו הערבים את זכותו של העם היהודי למדינת לאום עצמאית בארץ-ישראל, יהיה יום השלום.