סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון"
חלק ראשון
לדברי יעל, לאחר שנעשה אביה אזרח, חדל ליהנות מההגנה מפני החשיפה לתקשורת, אשר הוענקה לו בזכות מעמדו הצבאי הרם. מעתה משמשות התבטאויות, פעילויות ופרשיות אהבה, שצונזרו וזכו לחיפוי – כותרות לעיתונים, בייחוד בשבועון "העולם הזה". מעתה הכתבים חופשיים לכתוב, לרכל, לתקוף ולבקר. משה מצידו אינו מוכן לשום ויתור, כדי ליפות את דמותו בעיני התקשורת, וגם מבהיר כי לעולם לא ייכנע לסחטנות. לדעתו, חייו הפרטיים והתנהגותו המוסרית אינם עניינו של איש. מעודו לא התיימר להיות מחנך או מטיף, ואין הוא מוכן שיטיפו לו. הוא מוכן להסביר או להתנצל רק כאשר מדובר בנושאים ציבוריים, שהם בתחום תפקידיו ואחריותו.
אחד מטייסיו הבכירים של חיל האוויר שומע פעם את משה אומר בחצי-חיוך: "אותי אי אפשר להשמיץ!" – "מדוע?" – "כל מה שמישהו יעלה בדעתו להגיד עלי, עשיתי דברים גרועים יותר!"
בשנת 1958 מקבל משה חופשת לימודים מהצבא ומתחיל ללמוד בחוגים למדע המדינה ולמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מחזיק דירת סטודנטים קטנה: "קיבלתי חדר במחנה הצבאי אלנבי וביליתי שנתיים בלימודים." רות עדיין גרה בביתם הגדול בצהלה, שם גם נמצאים האוסף והגן הארכיאולוגי, וחדר-המלאכה לעתיקות. היא מגדלת את הבנים הצעירים אודי ואסי ושומרת על מראית-עין של שלימות המשפחה, אך יודעת היטב שחייהם כבר אינם, וגם לא יהיו, כפי שהיו פעם.
על יחסיו עם נשים אומר משה ליעל בגילוי-לב: "אני חושב שאין זה עניינו של איש, ואינני מעמיד פנים של בעל למופת." אך מוסיף בדאגה כנה ואומר, שנתן לרות את הברירה להחליט אם לעזוב אותו, להתגרש או להיפרד ממנו אם רצונה בכך, וכי הוא מקווה בכל ליבו שלא תעשה כן.
כל זמן שלא התקשר קשר עמוק עם אישה אחרת, הוא מעדיף שרות תמשיך להחזיק את המסגרת המשפחתית ותתעלם מהרכילות המתפרסמת עליו. יש בכך לא מעט אגואיזם מצידו. כאילו הוא עדיין נער חופשי לנפשו, המתמודד עם חבריו על כיבוש בחורות צעירות מבית-הספר של חנה מייזל בנהלל. זוהי אותה דרך חיים אינדיווידואלית שמאפיינת אותו כל השנים, ובמידה מסוימת היא גם תורשה משפחתית: כל אחד מבני שבט דיין עושה את מה שנראה לו טוב בעיניו, ולא תמיד הוא מתחשב באחרים. בכך גם יעל דומה לו מאוד. ומתוך אותה גישה אין משה כופה על רות לחיות לצידו אם אינה חפצה בכך, ומעדיף להותיר בידיה את ההכרעה.
ערב חורף אחד, בירושלים, הוא מזמין את יעל לדירתו. יורד גשם כבד. היא עולה במדרגות ומוצאת את הדלת נעולה. בעודה עומדת שם ורוטנת, פותח משה את הדלת, מכניס אותה במהירות פנימה ואומר בחיוך מבויש: "יש כאן מישהי שאני רוצה שתכירי."
"לחצנו ידיים," מספרת יעל, "והיא המשיכה לערוך את השולחן לשלושה, חשה ללא ספק אי-נוחות תחת מבטי הבוחן. אבי הפך פטפטן מאוד, התחמק משתיקות מביכות וטרח מסביב לסלט גרוע וחביתה שרופה. לא הסתגרתי בשתיקה זועפת, ואפשר לומר שנהגתי בנימוס. האישה היתה גבוהה מאוד, לא נאה במיוחד, ועצבנית. היא הרגישה בדירתו כבביתה, ויכולתי להבחין בכמה רמזים אינטימיים שהחליפו ביניהם – דבר שלא הציק לי באופן מיוחד. הוא ניהל איתה רומן, היא לא היחידה, לא הראשונה, ומה שהטריד אותי לא היתה נוכחותה שם אלא נוכחותי. מדוע הזמין אותי? לא ייתכן שהתייחס אליה ברצינות, שהרי לא היה ידיד המציג בפני את כלתו לעתיד כדי שאחווה את דעתי. מעולם לא שאלתי אותו על הנשים שלו ולא גיליתי סקרנות לגביהן. מה היתה מטרתו של הערב המעיק והבלתי משעשע והמאולץ הזה?
"אכלתי בחיפזון, אמרתי שיש לי פגישה יותר מאוחר, וחיכיתי שהגשם ייפסק. השיחה התנהלה באדישות, ושלושתנו הרבינו לחייך ללא כל סיבה. כאשר הפך הגשם לטפטוף, לבשתי את מעיל-הצמר הרטוב שלי, נפרדתי ב'נעים היה להכיר אותך' מנומס לעברה, ונשיקה לו, ופניתי ללכת.
"הוא אמר לה שישוב עוד מעט, הציע להסיע אותי או לפחות ללוות אותי לתחנת האוטובוס. הלכנו בצעדים גדלים ונחושים, ידיים בכיסים, מתעלמים מן הגשם ומן השלוליות. לא שאלתי, אך הוא ענה. 'זה היה רעיון שלה, היא כל-כך רצתה לפגוש אותך. היא אמרה שזה בגלל החמימות שבה דיברתי עלייך... אשה חכמה, מעניינת.'
"לא אמרתי דבר. לא היה לי מה לומר. 'זה לא רציני, זאת אומרת: בינינו,' – חש חובה להוסיף.
"כמעט הכנתי נאום קטן, שלא היה בכוונתי לשאת ממילא. כאשר הגענו לתחנה, בא האוטובוס, ואני מיהרתי פנימה. 'תודה על הארוחה!' – צעקתי לפני שנסגרה הדלת. הוא נפנה לאחור והלך חזרה לדירתו, שבה המתינה לו המאהבת שלו. התבוננתי בו רגע קט ולא חשתי כעס. אבא שלי, בעלה של אימי, גבר בן ארבעים וחמש, עדיין צעיר ובריא, מבריק ומפורסם, אמיץ ונבון, הולך לבדו ברחוב הירושלמי חזרה לדירתו העלובה לשכב עם אישה שדופה. הוא קורא לה שירי אלתרמן, היא יודעת להכין את הסלט האהוב עליו, והשאר – אני מניחה – קורה במיטה. האם היה לי איכפת? האם חשתי עלבון בשם אימי? האם קינאתי? הרגשתי רוגז ובדידות. הנה משהו שאיני יכולה לשתף בו איש, סוד שנכפה עליי, אמון שהפך אותי לשותפה. בגידותיו הטרידו אותי פחות מאשר הצורך שלו בהן, ובחירת בנות הזוג שלו למיטה היתה עלובת טעם. הדבר כולו נראה פתטי, מבזה, ונעדר התרגשות או כבוד עצמי.
"הלכתי מרחק של כמה קילומטרים כבתוך ערפל. אימי בצהלה, מתמידה בריפוד הקן, מקריבה עצמה מדי יום ביומו, היא כפרתו – שלו ושלי. היא ודאי יודעת הכויל. היא אוהבת אותו, דואגת לכל מחסורו ויודעת על כולן. האם סובלנותה אמיתית וכנה, הייתכן שבאמת לא איכפת לה, שהיא רואה בכך 'צורך פיזי' מצידו, או משבר גיל העמידה, חוסר-ביטחון המסתתר מאחורי חומה של גברתנות? האם היא נהרסת על-ידו בהדרגה, נואשת ונזקקת? האם יש בה הכוח להתמודד, לראות את הדברים כמו שהם, או לעזוב?
"היו לי כל השאלות, ולא רציתי לדעת את התשובות. הייתי מרוכזת בעצמי ושקועה במה שעובר עלי. בחירתו בי כבת-ברית לא החמיאה לי. לא התכוונתי לשמש לו אליבי או שותפה, לא חשתי קנאה או סקרנות, וכאשר הגעתי הביתה הקאתי את הסלט ואת החביתה בפליטה חזקה אחת ונפטרתי מן הבחילה הקלה, שליוותה אותי במשך הערב."
לאחר שמסתיים הקשר של משה עם אותה אישה, הדסה מור שמה, היא מפרסמת רומן ושמו "דרכים לוהטות", ובו היא מספרת, בשמות בדויים, על פרשת היחסים ביניהם. משה מופיע בספר בדמות אלוף מפורסם, קטוע זרוע. הספר הופך מיד לשיחת היום. גם מי שלא קרא בו יודע היטב את תוכנו.
"תמורת כמה לירות שעלה הספר," כותבת יעל, "היה ניתן לקנות את גופו של אבי, את ביצועיו במיטה, את שיחות חדר-מישכבו ואת מחשבותיו האינטימיות. אימי היתה המומה וחסרת אונים. אני הייתי מזועזעת מן הוולגאריות של העניין כולו, ואבי התרחק עוד יותר והסתתר מאחורי השיריון העבה של אדישות מתנשאת. בעלה-בנפרד של המחברת פנה לבן-גוריון, אך הזקן עשה הבחנה חדה בין חייו האינטימיים של האדם לבין חובותיו הציבוריות. הוא הסתמך על התנ"ך, שבו מצויות הקבלות לכל עניין, וציטט את הסיפור של דוד ובת-שבע. גם אימי פנתה לבן-גוריון, שהבין את כאבה אך התייחס לנושא במונחים רציונליים, קרים ומרוחקים. גם אם אינו רואה את התנהגותו של משה בעין יפה, לא יסיק מכך שאינו ראוי למלא תפקיד ציבורי. משה נועד להיות מנהיג לאומי, ועלילותיו במיטה לא יעמדו בדרכו."
משה מכיר את הדסה בתקופה שהוא עוזר לבעלה, חברו מילדות בנהלל, סא"ל דב ירמיה, להתגרש מאשתו ולהינשא לה. הדסה צעירה מאוד משניהם. לאחר שנודעים יחסיהם לדב ירמיה, הוא נפרד ממנה ושולח מכתב חריף לבן-גוריון ובו הוא שואל כיצד יכול ראש הממשלה לתמוך בדיין "הצבוע"?
בן-גוריון עונה לו, שאישה אינה קניין פרטי אלא אדם חופשי בעל רצון משלו, ולכן עליו לבוא בטענות גם אל אשתו. אשר למשה, הוא אינו צבוע, כי מעודו לא הטיף לאחרים לנהוג בדרך מוסרית בחיי המשפחה שלהם, ואולם בכל עבודתו למען העם פעל "לא רק בכושר רב אלא במסירות נפש, ומה שדרש מאחרים, דרש תחילה מעצמו, ובקרב הלך ראשון לפני פקודיו."
דוד בן-גוריון אף הוא לא התנזר בשעתו מיחסי אישות מחוץ לנישואים. תועדה לפחות פרשייה אחת של אהבה שהיתה לו בעת שהותו בלונדון, עוד לפני קום המדינה. כמוהו נהגו לא מעט מן המנהיגים בדור המייסדים, שכלל לא היה דור פוריטני. זה לא עשה אותם טובים או רעים יותר, מוסריים או בלתי מוסריים, אלא אנושיים יותר. ההבדל נעוץ בכך שבתקופתם התרחשו הבגידות והאהבות מהצד, בדרך-כלל, בחשאיות, וגם כאשר נודעו, לא דווח עליהן בתקשורת ולא נכתב בספרים.
"בן-גוריון כמובן צדק," מסיימת יעל. "הקהל בלע את הרכילות בשקיקה, והיא הוסיפה לדימויו הצבעוני של אבי כגיבור עממי. גברים קינאו, נשים היו מסוקרנות, ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות."
*
ואולם המעניין הוא, שכבר באותה תקופה נמצא משה בקשר רגשי עם אישה אחרת, שעתידה להיות האהבה הגדולה השנייה של חייו, לאחר רות. הקשר מתחיל באופן מקרי עוד בתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר הוא נקרא על-ידי בן-גוריון לחזור בדחיפות ארצה מחופשה באירופה, בגלל הצורך להחליט על פעולת תגמול. רחל רבינוביץ, ישראלית יפה, בלונדית ודקת-גו, נשואה ואם לשתי בנות, שוהה בטיול ברומא ומחליטה אף היא להקדים לפתע את שובה לארץ. המטוס מלא, ורחל מקבלת את המושב האחרון, הגרוע ביותר. עורך-הדין אשר לויצקי, ידיד של משה המכיר גם את רחל, מציע לה את מושבו בקדמת המטוס, ליד משה.
"לויצקי כמובן הציג את רחל לפניי. מכאן התקדמנו בכוחות עצמנו," מספר משה. "אינני יודע אם זו 'אהבה ממבט ראשון'. אולם מזמן שהכרתי את רחל לא היה עוד אדם שרציתי כל-כך להימצא איתו ולחלוק עימו שמחה וצער."
רחל מתגרשת מבעלה ב-1958. משה מתגרש רק ב-1971, וזאת לבקשתה של רות, ולאחר 35 שנות נישואים, שמחציתם השנייה כבר עמדה בסימן זרות וריחוק ושמירת המסגרת החיצונית בלבד. משה מותיר בידי רות את הברירה: לשלם לו את מחצית ערך הבית בצהלה ולהישאר בו, או לקבל ממנו את מחצית ערכו ולעבור לגור במקום אחר. רות בוחרת באפשרות השנייה.
*
בשנת 1959, לאחר עין-גדי והדרכת נוער בדימונה, אני מגיע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בקמפוס שבגבעת רם, בהחלטה שאהיה סופר; ואכן באותן שנים אני כותב את הרומן הראשון שלי, "המחצבה".
דמותו העגלגלה-מעט של הסטודנט משה דיין בן ה-44, תמיד במכנסיים רחבים, חולפת לא פעם לנגד עיני במסדרונות ובמעברים שבין בנייני מייזר, לאוטרמן וקפלן. הוא מעורר תשומת לב ויראת כבוד, ובולט בפשטות הליכותיו. הוא נוהג לשבת ב"מסעדה של אדון שטארק" שבבניין המנהלה – לא בחלק ההומה של הסטודנטים אלא באגף המוגבה מעט, של הסגל, שקוע לא פעם בשיחה עם אחד המרצים, שרואה לעצמו כבוד רב להיות מורו של הרמטכ"ל-לשעבר, גיבור מערכת סיני. לעיתים הוא משוחח עם מישהו מתחום העיתונות והפוליטיקה, ששומע גם הוא הרצאות באוניברסיטה. באותם ימים באים מבוגרים רבים ומפורסמים לשמוע הרצאות מפי גדולי הפרופסורים – טלמון, הלקין, שירמן, לאה גולדברג, פטנקין, רוטנשטרייך, בר-הלל ועוד. בהרצאותיו של פרופ' גרשם שלום בתולדות הקבלה יושבים לצידי ח"כ אליעזר שוסטק, חתן חידון התנ"ך עמוס חכם, פרופ' הוגו ברגמן, הסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף, המשוררת ש. שפרה, תלמידיו של שלום – רבקה ש"ץ, אפריים גוטליב ויוסף בן-שלמה, ועימם העיתונאית רבקה כצנלסון, הנזיר ההולנדי יוחנן ואן-הובן, הרב הראשי לשעבר של דרום-אפריקה, משה חיים ויילר, ועוד אנשים ידועי-שם. עם משה לומדים בתקופה זו לובה אליאב, אברהם עופר ומאיר אביזוהר, הקרויים "צעירי מפא"י". כמעט כל צמרת הספרות העברית לעתיד לומדת אז בירושלים: א.ב. יהושע, עמוס עוז, דליה רביקוביץ, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, ורבים אחרים. דיין הוא כמובן האישיות הבולטת ביותר בקמפוס. לי עצמי אין קשר אליו. מעולם לא פגשתי בו אישית ולא הזדמן לי לשוחח איתו. מבחינה פוליטית אני נמצא רוב השנים, עד להסכם השלום עם מצרים, בין מתנגדיו החריפים בכתב ובעל-פה.
*
עם השתחררו סופית מהצבא, בסוף שנת 1958, סבור משה כי ראש הממשלה בן-גוריון, המשמש גם שר הביטחון, יקרא לו להיות שר בממשלתו. אך לא כך קורה. בן-גוריון קורא למשה לפגישה ומאחל לו הצלחה בלימודים.
1959 היא שנת בחירות לכנסת הרביעית, לרשויות המקומיות ולהסתדרות, לראשונה מאז מערכת סיני. בן-גוריון נמצא בשיא כוחו, ומתוך מבט לעתיד הוא מבקש לקדם לשלטון את חבורת הצעירים, ובראשה דיין ופרס, המשמש מנכ"ל משרד הביטחון.
יוזמתו של בן-גוריון מעוררת חרדה בקרב מנהיגי מפא"י הוותיקים: גולדה מאיר, פנחס ספיר, לוי אשכול, זלמן ארן, וכן אצל פנחס לבון. מנגנון מפא"י נשלט בידי חבורת עסקנים ותיקים, הנקראת בשם "הגוש". הרוח החיה בה הוא שרגא נצר, יד ימינו של בן-גוריון בכל העבודה המפלגתית. ל"גוש" יש השפעה מכרעת על המפלגה בכנסת ובהסתדרות, בייחוד בקביעת רשימות המועמדים לבחירות. כאשר פותח דיין בסדרת נאומים והרצאות על השינויים הנחוצים לדעתו במדינה, גובר החשש ב"גוש" פן אצה לו הדרך להגיע לשלטון. בעצם, זו תחילתה של "מלחמת הירושה" על הנהגת המפלגה והמדינה, בהנחה שבן-גוריון יצטרך לפרוש, במוקדם או במאוחר, מטעמי גיל. אך שני הצדדים, "צעירי מפא"י" וה"גוש", עודם נאמנים לחלוטין לבן-גוריון, השואב אולי כוח מן היריבות ביניהם.
משה אינו נוצר את פיו, אלא מרבה להופיע ולדבר על פיטורי ייעול ועל צמצום וקיצוצים במשרדי הממשלה, על יתר דמוקרטיה במפלגה, על התגייסות לאומית במתכונת צבאית לקליטת העלייה, ועל הצורך ברפורמה בהסתדרות, כדי לתת ביטוי לנוער הישראלי שלחם בשתי מלחמות והוכיח את כושרו. הוא מסרב לחיות מפי העסקנים, היושבים עשרים שנה בבית הוועד הפועל. משה אינו מסתיר את הבוז והלגלוג ה"צבריים" שהוא חש כלפי העסקנים המפלגתיים בני הדור הקודם, יחס הנובע ללא ספק גם מאותה רתיעה שלו מילדות מפני עסקנותו של אביו שמואל, שעדיין משמש חבר כנסת של מפא"י מטעם תנועת המושבים.
בעקבות נאום של משה נגד הנהגת ההסתדרות, היושבת בקומה החמישית של בית הוועד הפועל בתל-אביב ומנותקת מן הנוער הישראלי, מתפרסמת קריקטורה המתארת אותו עומד ומשליך אבנים לעבר חלונות בית הוועד הפועל. טבת: "כך הוצג דיין לא כאיש רציני, המתייחס לבעיות ישראל בכובד ראש, אלא כילד מופרע. במשך תקופה ארוכה דובר בו כמי שמיידה אבנים בחלונות, עד כי היו בציבור שסברו שבאמת עשה כך." מעשייה כזאת לא היתה נדבקת לבן-גוריון, לאשכול או לגולדה.
הרעש התקשורתי שהוא יוצר בנקל, והופעתו המחשמלת תמיד, והמושכת קהל רב, נועדים גם להזכיר לבן-גוריון, כי יש למשה נוכחות בולטת בזירה הפוליטית וקהל רב של מצביעים-בכוח בבחירות הקרובות. דבריו מעוררים תרעומת כה גדולה בקרב ותיקי המפלגה עד שבן-גוריון, התומך בו, מבקשו להפסיק את נאומיו (בתקופה זו עוד שוהה משה בחופשת לימודים מהצבא) ואומר: "כשנכנס משה לפוליטיקה ב-1958 עשה שטויות. ראיתי שלא יודע. אמרתי לו, חכה. והוא נשמע לי. היה לו שכל ולמד."
כמו בהבקעה לעומק במערכה צבאית, כדי ליצור בהלה באוייב, מזעזע משה את המנהיגות הוותיקה ומעורר בה פחד מפניו. רואים בו סכנה לדמוקרטיה. לבון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, מזהיר: "האימרה על הניגוד בין החייל שזחל בין הקוצים לבין המנהיגים האזרחיים, לאימרה זו יש צלילים מוזרים ומדאיגים ביותר."
ושר החינוך זלמן ארן: "קראתי על אסקימוסים שכאשר זקנו ונשרו שיניהם, מוציאים אותם הרחק לשלג עם קצת אוכל, שיגוועו. אבל אנחנו – הוותיקים – לנו יש שיניים!"
משה מתמנה למרכז מטה הבחירות של הדור הצעיר במפא"י. תחילה מתייחסים אליו החברים בחשש רב ואף בפחד, והסופר ס. יזהר, שעתיד להיות מעריצו הגדול, מתרשם: "חשבו עליו שהוא קשוח, לא מתחשב, פורץ, החלטי, ברוטלי ואכזרי."
הכללתו של משה ברשימת מועמדי מפא"י לכנסת, מטעם תנועת המושבים, מביאה להוצאת אביו שמואל ממקום ריאלי ברשימה. לדברי גד יעקובי, המבשר לו זאת, מגיב משה במלה אחת: "חבל."
בבחירות 1959 מגיעה מפא"י בהנהגת בן-גוריון להישג גדול – 47 חברי כנסת. בן-גוריון ממשיך לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון. הוא ממנה את פרס לסגן שר הביטחון. משה, חרף ניסיונו הרב בנושאי צבא וביטחון, ובמדיניות החוץ בתקופת הסכמי שביתת-הנשק וערב מבצע סואץ – מקבל את משרד החקלאות. המשמרת הוותיקה של מנהיגי מפא"י מסרבת לאפשר לו למלא תפקיד מדיני מרכזי כשר החוץ או הביטחון, תפקיד שעלול לתת בידיו עמדה של כוח ולסמנו בצורה ברורה כיורשו של בן-גוריון. גם מינויו לשר החקלאות מעורר תנועת התנגדות כלפיו בקרב חברי מפא"י בקיבוצים, הרואים במשה סכנה לנח"ל, וליחס המועדף שלו זוכה התנועה הקיבוצית.
לדברי שרגא נצר, מראשי "הגוש", בן-גוריון אינו מצטיין בחוש הומור. יום אחד הוא מזמין את שרגא לשיחה על הרכב הממשלה.
"אתה יודע מה אני רוצה? להכניס ערבי בתור שר בממשלת ישראל."
עונה לו שרגא: "למה לך ערבי? הלא כבר יושב ערבי אחד בממשלה."
"מי?" שואל בן-גוריון.
"משה דיין. לפי דעתי הוא מייצג בממשלה את הערבים."
בן-גוריון מרים קול: "אתה חושב שאקבל הדיעה הזאת?"
אומר שרגא: "אל תקבל."
כשמבחין שרגא, כי בן-גוריון טרם הבין את ההומור שבדבריו, הוא מוסיף: "למה אתה רוגז על זה? – ערבית הוא יודע? יודע. את מנהגי הערבים יודע? יודע. את בעיות הערבים מכיר? מכיר. אז מה חסר לו ליצג את הערבים? רק בגלל זה שהוא יהודי?"
האימרה: "דיין מכיר את הערבים!" – כלומר, יודע את חולשותיהם ואת השגיאות שהם עושים ואיך לנצח אותם – נעשית לחלק מהילת הגבורה שלו. ואולם חמש שנים, עד נובמבר 1964, הוא משמש רק שר החקלאות בשלוש ממשלות, שתיים בראשות בן-גוריון והאחרונה בראשות אשכול; והסיבה לחילופי הממשלות, ובעקיפין גם להתפטרותו של משה, היא "פרשת לבון", הפורצת כתוצאה מגילוי זיופים ועדויות שקר ב-1960, ומחוללת רעידת אדמה במפא"י, מפלגת השלטון.