"הם משׂתרכים, מעמידים פנים כנחפזים אל האשה העייפה,
אל הבית המחמיר... אה! ידידי, האם ידעת מה הוא היצור הבודד,
המשׂתרך בכרכים הגדולים?..."
(אלבּר קאמי: "הנפילה")
 
יֵש אַיִן שֶהוּא יֵש יוֹתֵר מִיֵּש, אַתָּה שוֹמֵעַ?
יֵש חֶסֶר, יֵש חֲסָךְ שֶהוּא לֹא רִיק, הוּא נוֹכְחוּת
מוּחֶשֶת, מַמָּשִית מְאֹד כְּמוֹ אוּלְקוּס דֶאוֹדֶנוּם
הַשָּב וְהַנִּנְעָץ בְּךָ כִּסְפַּזְמָה סַכִּינִית  
וְהָאַיִן הַזֶּה, גְלוּי-הָעַיִן הַזֶּה, מְסַתֵּת בְּלִי רַחֵם אֶת חַיֶּיךָ
בְּמַפְסֶלֶת תּוּגָה, בְּאִזְמֵלַ גַּעֲגוּעַ, בְּאַרְגַּז-כֵּלִים שָלֵם שֶל מַכְשִירֵי הָעִנּוּיִים
הַסְּמוּיִים שֶל אִינְקְוִיזִצְיָה לֹא נִרְאֵית אֲבָל סָדִיסְטִית
הַטּוֹמֶנֶת לְךָ אַמְבּוּש תַּחְמָנִי בִּשְעוֹת הָאוֹר
אַךְ עוֹרֶכֶת לְךָ לַיְלָה בְּלֵילוֹ, בִּרְשוּת הַחֹשֶךְ
הוֹרָדַת-זָקִיף בִּמְחִי סַכִּין-קוֹמַנְדּוֹ שֶל מַכְאוֹב
הַחוֹרֵט בְּךָ, צוֹנֵן וְחַד, כְּמוֹ בִּבְשָׂרוֹ שֶל גֶּזַע
אֶת חִתּוּךְ-הָעֵץ שֶל שְטַיְנְהַרְדְט בּוֹ שוֹלֵחַ עֵץ גָּדוּם
אֶת זְרוֹעוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה הַקְּטוּעוֹת שֶלּוֹ לְעֵבֶר
חֵרְשוּתָם שֶל הַשָּמַיִם
שֶאֵינָם שָׂמִים קָצוּץ.
 
מִי שֶאָמַר שֶכַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה
וְצַפַּחַת הַשֶּמֶן לֹא תֶחְסָר הָיָה נָאִיבִי
עַד רַחֲמִים, לֹא כָּל אֶחָד הוּא אֵלִיָּהוּ
שֶהָעוֹרְבִים בְּנַחַל כְּרִית מְכַלְכְּלִים
אוֹתוֹ בְּלֶחֶם וּבָשָׂר, יֵש עוֹרְבֵי טֶרֶף
הַמַּצְרִיחִים קְצוּבוֹת כְּמֶטְרוֹנוֹם אָדִיש
אֶת הִתְרוֹקְנוּת שְעוֹן הַחוֹל שֶל סִכּוּיֵינוּ
לִרְאוֹת סוֹפְסוֹף בַּטֶּרְמִינָל הַמִּתְקַצֵּר
מִיּוֹם לְיוֹם, פְּרוּסָה קְטַנָּה אַחַת שֶל אֹשֶר
בְּבֵית-תַּמְחוּי זֶה שֶל שְדוּדֵי הָאַשְלָיוֹת.
 
כִּי הִנֵּה לֵילוֹת בָּאִים נְאֻם אֲדֹנַי מַרְעִיל הַדָּם
בְּרָעָב אַךְ לֹא לְלֶחֶם וְצָמָא אַךְ לֹא לְמַיִם
וַאֲפִלּוּ לֹא לִשְמֹעַ אֶת דְּבָרָיו כִּי אִם לִרְאוֹת
פַּעַם אַחַת, שֶהַבְּלוֹפֶר הַזֶּה
מְקַיֵּם גַּם
וְלֹא רַק מַבְטִיחַ.