"האמנות בזבל" הוא סרט דוקומנטארי אמריקאי של הבמאית לוסי ווקר (ושני שותפיה לבימוי: ג'וואוו ג'רדים וקרן הארלי) את הסרט ערך פדרו קוס, עורך ברזילאי-אמריקאי.
ברגע שעוד משאית אשפה מגיעה אל המזבלה הגדולה בעולם, ג'ארדים גראמאשו אשר בפאתי ריו דה-ז'נירו, עטים עליה הקאטאדורס. "אנחנו לא אוספי אשפה, אנחנו אוספי חומרים למיחזור," מסביר מנהיגם הסימפאטי את משמעות המילה, וככל שהוא מרבה לחזור על כך, כן זה פחות משכנע – למראה העוני ועבודת הפרך של אוספי האשפה, ששום רעיונות נעלים אינם מפעילים אותם אלא רק מצוקת העוני והקיום הפרימיטיבי. אלא מה, כל תל אביב הצדקנית מדברת על הסרט. חייבים לראות! בסינימטק.
הגיבור המרכזי של הסרט, ויק מוניז, צייר יליד ברזיל, אשר לפי הנאמר בסרט הוא אחד האמנים המצליחים בעולם כיום, חוזר לארץ מולדתו, כדי לצלם פורטרטים של הקאטאדורס הברזילאים. במהלך הסרט מלווה הבמאית האמריקאית ווקר את תהליך היצירה הטכני ברובו של מוניז ואת האנשים המדהימים והמרגשים שאותם הוא פוגש במסעו. מוניז, אדם לא מעניין ולא משכנע במיוחד, קצת פטפטן – מצלם את מלקטי האשפה, מקרין אותם בסטודיו הענק על גיליונות נייר, מצייר לפי הצילום, מוסיף רקע של חפצים מהמזבלה ומזמין לעבוד איתו בסטודיו שלוש נשים וגבר, מהמרשימים ביותר, שאותם צילם, ומנסה לשכנע את הארבעה כי הם שותפים למלאכת הציור שלו. מאוחר יותר נמכרות היצירות האלה במכירות פומביות בעשרות אלפי דולרים, והוא משכנע את הארבעה שהכול בזכותם! שהם היו שותפים לתהליך היצירה! יעני, עשה אותם ציירים.
רישומי הדמויות על פי הצילומים אמנם יפים, אבל קטה קולביץ כבר עשתה זאת לפני שנים רבות ובאמצעים הרבה יותר פשוטים. כאן אמנם נוספו הקישוטים הצבעוניים של הזבל מסביב לדמויות, מה שהועיל כנראה בעיקר ליחסי הציבור ולמכירות הפומביות.
איזה קשקוש, איזו סכריניות, איזו פבריקציה של "דוקומנטציה"! איזו יומרה לומר שבכספים שהניבו התמונות, מוניז לא רק ישפר את מצב המלקטים אלא כל המיזבלה עומדת לשנות את צורתה ולהשתפר! – יעני, צייר חברתי! – אכן, הסרט השמאלצי הסנטימנטאלי הזה כל כך מצליח לתעתע בקהל עד שיש צופים שבוכים במהלכו. עליי זה לא עבד. האם זה סרט קידום מכירות לצייר ויק מוניז, העוקב-כביכול אחר תהליך יצירתו? או שזוהי זעקה חברתית אמיתית? אז מדוע ההצגה הכמעט אידילית של מלקטי האשפה, וההתעלמות מהמצב הנורא של החיים ב"פאבלות" של עניי ברזיל, עם סמים, זנות וכנופיות רצח? הם אכן גרים בסרט בפחונים, טלאי על גבי טלאי, אבל כולם מחייכים ומרוצים. וכמובן ששום דבר לא אלים, לא מסריח, גם לא המשתתפים בצילומים הנערכים בלב הסירחון.
ואל נא יגידו לי שליבי גס במצוקה החברתית הנוראה. מי שעוקב אחר הנעשה בעולם יודע גם מה הולך ב"פאבלות" העניות של ריו דה ז'נירו, יודע כמה אלפי ילדים ללא הורים מסתובבים וגם פושעים שם. אבל לנושא הזה מועילה יותר סדרת כתבות זועקת ומשכנעת בטלוויזיה, ואין צורך בסרט סכריני ארוך ומלאכותי-בחלקו שדווקא משום שהוא "אמיתי" – אמינותו בעיניי מפוקפקת, אפילו הרקע של המזבלה הוא אמיתי.
איך שנגמר הסרט חטפתי התקפת פיהוק נורא שבקושי התגברתי עליו עד שחזרתי הביתה.