סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שמיני: שר החקלאות, "פרשת לבון"

חלק שני

בדצמבר 1957 עוצרים אנשי הש"ב את אברי אלעד, המכונה "האדם השלישי", בחשד שהיה סוכן כפול וקיים קשרים אסורים עם הנספח הצבאי המצרי בבון. אלעד, קצין צה"ל לשעבר וסוכן חשאי ישראלי, הוא שנמצא ב-1954 במצרים, ובכינוייו "רוברט" ו"פאול פרנק" פוקד על פעולות החבלה שמבצעת הרשת היהודית, שנודעות לימים בשם ה"עסק ביש". הוא מצליח להימלט ממצרים בעוד מועד, מבלי שייתפס, ואילו חברי הרשת המקומיים נאסרים. בחקירות מתישות, שנמשכות שעות רבות מדי יום, דורשים עתה חוקרי הש"ב שאלעד יספר על קשריו עם סוכנים מצרים. הם חושדים בו בהסגרת פקודיו-לשעבר בתקופת ה"עסק ביש".

בחקירה חל מיפנה מפתיע כאשר מתחילים החוקרים להתעניין בתפקיד שמילא אלעד בהופעתו לפני ועדת אולשן-דורי, זו הוועדה שהתמנתה לחקור את האחריות ל"עסק ביש" – בתור עד שמחזק את גירסתו של אל"מ בנימין גיבלי ("הקצין הבכיר"), מפקד אגף המודיעין, כי לבון הוא שנתן את ההוראה לביצוע פעולות החבלה של הרשת היהודית במצרים.

בחקירה ובמשפט החשאי, שמתנהל בסודיות בפני השופט בנימין הלוי, במשך כשלוש שנים, מודה אלעד כי בפקודת גיבלי העיד עדות שקר בחקירת ה"עסק ביש", באומרו שפעולות החבלה החלו רק באמצע יולי 1954. גירסה זו תמכה את טענתו של גיבלי, כי קיבל מלבון את ההוראה ב-16 ביולי 1954. על סמך אותה עדות של אלעד קבעה ועדת החקירה של אולשן ודורי בינואר 1955, כי: "אין אנו משוכנעים מעל לחשד סביר, שאל"מ גיבלי לא קיבל פקודה מפנחס לבון. אבל גם אין אנו בטוחים, ששר הביטחון נתן את הפקודה."

במשפט החשאי נידון אלעד, בנובמבר 1960, למאסר מבודד של שתים-עשרה שנה. המוניטין של אל"מ גיבלי נהרס, ואילו לבון, שלידיו מתגלגלת העדות, רואה בה פתח לערעור הקביעות שקבעו ועדות החקירה הקודמות, אשר סירבו לאשר כי לא הוא נתן את ההוראה. זו ההזדמנות שחיכה לה. הוא מופיע בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומציג את טיעוניו בחריפות ובשנינות. הוא נחשב לנואם מבריק.

אך המאבק אינו נסוב רק על מה שהיה בעבר. כשם ש"פרשת לבון" אינה מתחילה ב-1960 אלא ב"עסק ביש" שהתרחש במצרים ב-1954, ואשר תוצאותיו חילחלו משלב לשלב עד להתפרצות הגדולה – כך גם ההתפתחויות הפוליטיות בעקבות הפרשה אינן מתחילות בשנת 1960, אלא שורשיהן נטועים עמוק במירקם הכוחות המתמודדים בתוך מפא"י, זה שנים, על הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון. לבון, ה"גוש", וחלק הארי של המנהיגות המפלגתית הוותיקה, שותפים למאבק ב"צעירי בן-גוריון", אבל המניעים והמטרות של הנאבקים שונים הם. לבון רוצה להוכיח, שהעלילו עליו עלילת שווא בפרשת ה"עסק ביש". אנשי ה"גוש" רואים בנאומיו החריפים והמבריקים, ובעוצמה שניתנה בידיו כמזכ"ל ההסתדרות, את הכוח שיסייע בידם להוליך את המפלגה בכיוון הנכון, ולחסום את ה"צעירים" מלרשת את בן-גוריון. לבון אומר לארן, לנמיר, לספיר, לגולדה ולאשכול: "היום זה אני – מחר זה אתם. זה חלק מהתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו."

ישיבות ועדת החוץ והביטחון, שמתכנסת לשמיעת עדויות ולחקירה בנושא ה"עסק ביש", מתקיימות באוקטובר 1960. בישיבה השנייה, בבניין משרד הביטחון בתל-אביב, מופיע לבון מצויד במסמכים, ונקודה מרכזית בהרצאתו, הנמשכת שלוש שעות, היא פרשת הפעולות שבוצעו במצרים לפני 16 ביולי 1954, זה התאריך שנקב אל"מ בנימין גיבלי כתאריך מתן ההוראות לפעולה על-ידי לבון. מדבריו מסתבר, כי דיין ופרס תיארוהו בפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן, ועצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת ובעונה אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, כי אינו טוען שדיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר נגדו, אלא שכאשר ראו ש"נוסעת עגלת הזיופים", והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות על עגלה זו מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות-אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל"עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.

לבון תובע מבן-גוריון, שיכריז בפירוש שהוא, לבון, חף מפשע ולא נתן את ההוראה ל"עסק ביש". בן-גוריון מסרב וטוען כי אם יזכה את לבון, ירשיע את "הקצין הבכיר", גיבלי, ללא משפט. אין שום תוקף מחייב לקביעה כזאת מפיו, שהרי אין הוא חוקר ולא שופט, ואיש אינו חייב לקבל את דבריו כקביעת עובדות לאשורן.

לא רק בקשת האמת והצדק בוערת בעצמותיהן של הדמויות הקשורות ל"עסק ביש" ול"פרשה", אלא התסכול העמוק המפעפע כל השנים בלבון, ואחריו גם בשרת, על הסתלקותם הכפויה מהממשלה. זו נגרמה לא במעט ביוזמת "הצמד" פרס ודיין, בגיבויו של בן-גוריון, שעשו מה שעשו לא רק מתוך מניעים פוליטיים ואישיים, אלא בדאגתם הכנה לכך שביטחון ישראל ומדיניותה יתנהלו על-פי דרכם.

צמרת מפא"י מנסה למצוא פשרה, כדי לכבות את התבערה שמסעירה את הציבור ומאיימת על שלימות המפלגה. הדמות המרכזית עתה היא לוי אשכול, זאת מאחר שבן-גוריון, בתביעתו לחקירה משפטית, נעשה צד ב"פרשה". הבעיה שעומדת בפני אשכול היא כיצד לצמצם את הדיונים, בעלי ההד הציבורי העז, שנערכים בוועדת החוץ והביטחון, וכיצד להעניק ריהביליטציה כלשהי ללבון, כלומר טיהור שמו וקביעה שלא היה אשם. נעשים מאמצים לשכנע את לבון, שיסתפק בקבלת ריהביליטציה מאת שרת, שהיה ראש הממשלה בתקופת ה"עסק ביש", ומנסים לשכנע את בן-גוריון שיחזור בו מהצעתו להקים ועדת חקירה משפטית. בן-גוריון מתעקש שאינו לזכות צד אחד, מאחר שבזאת הוא קובע את אשמתו של הצד השני. לכן, רק ועדת חקירה משפטית תוכל לרדת לחקר האמת.

המאמצים לאתר את השריפה מתמקדים בהצעתו של אשכול, להקים ועדת שרים שתוציא מסקנות לגבי ה"עסק ביש" ו"הפרשה". הוועדה, שמשה אינו חבר בה, מתכנה בשם "ועדת השבעה". לאחר ישיבות וחקירות רבות היא באה פה אחד למסקנה, כי: "לבון לא נתן את ההוראה שעליה מסתמך הבכיר [אל"מ גיבלי] וכי מעשה ה'עסק ביש' בוצע שלא בידיעתו [של לבון]."

הוועדה אינה קובעת מי כן נתן את ההוראה, ואולם מסקנתה היא כי לבון לא היטיב לנהל את הצבא והיו בתקופתו ליקויים, ששימשו הצדקה לסילוקו ממשרד הביטחון, וזאת גם ללא קשר ל"עסק ביש".

בישיבתה ב-25 בדצמבר 1960 מאשרת הממשלה את מסקנות "ועדת השבעה" ברוב של עשרה שרים. משה ועוד שני שרים נמנעים. בן-גוריון אינו משתתף בהצבעה. רק לאחר אישור המסקנות נוטל בן-גוריון את רשות הדיבור, ויוצא בנאום מוכן מראש וחריף ללא-תקדים נגד פנחס לבון, אותו הוא מכתיר בביטויים שהרכים בהם הם: "שקרים", "נרגנות", "גסות רוח", "זיוף", "סיפורי בדים" ו"עלילות". הוא תוקף את הופעתו של לבון בוועדת החוץ והביטחון וטוען, ש"האיש הזה" נתן בשעתו לשני רמטכ"לים (מקלף ודיין) שתי הוראות מסוכנות ביותר לביטחון המדינה אולם אלה סירבו לבצען, כי שקלו את הדברים במידת האחריות הפוליטית והביטחונית שהתחנכו עליה בצה"ל. לאחר שהוא מודיע, כי לא יעמוד עוד במחיצה פיזית וחברתית אחת עם "האיש הזה", הוא תוקף את עיוות הדין של ועדת השרים, מטיח לעברם – "וכך לא אוכל לשבת עוד אתכם," אוסף את ניירותיו, מקפל את משקפיו, מודיע כי הוא יוצא לחופשה החל מאותו רגע, ועוזב את חדר הישיבות.

בן-גוריון אכן זועם. לשרגא נצר הוא אומר על לבון: "הוא פשוט שקרן! אינני מאמין למילה היוצאת מפיו. הוא פגע בציפור הנפש של המדינה – בביטחון! איש זה הרים גרזן על כולם. לא נחיה בפחד. לא אשתוק. אגיב על התנהגות זו!"

אשכול נדהם. הוא, ידידו ואיש אמונו של בן-גוריון עשרות שנים, סבר לתומו כי בן-גוריון מסכים לעבודת הוועדה כדרך של פתרון למשבר.

חופשתו המתמשכת של בן-גוריון, ואיומו להתפטר, מביאים את מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, ליזום "מסע התעוררות", כדי לשכנע את בן-גוריון שלא יפרוש. אלמוגי רואה בפרישת בן-גוריון "צעד לקראת התפוררות המדינה" ו"חורבן בית שלישי". אבל את תביעת בן-גוריון, להקים ועדת חקירה משפטית, אין מקבלים במפלגה.

הרוחות סוערות. המצב הביטחוני שקט יחסית מאז מבצע סיני ופתיחת מיצרי טיראן לשיט ישראלי. נשכחות אזהרותיו של משה על כך שההסדר עם המצרים לא יאריך ימים. נשכח גם חלקו המכריע בניצחון. התקשורת והציבור עוסקים רק בפרשה ובספיחיה. ב"עסק ביש" רואים קנוניה של בן-גוריון כדי לחזור לשלטון ב-1955. בפעולות התגמול – פרובוקציות ישראליות, שנועדו לחזק את שלטונו. כותבים על "החצר הביזנטינית", כלומר המלאה חנפים ותככנים, שסובבת את בן-גוריון בן ה-74. [סיסמת הבחירות ב-1959 היתה: "הגידו כן לזקן!"]. משה, כתומכו המובהק, הוא עתה על צד "הרעים", וכמוהו גם פרס.

בראשית ינואר 1961 מתארגנת קבוצת פרופסורים ומרצים באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנהגת חבר מרכז מפא"י, פרופ' נתן רוטנשטרייך, כנגד התמיכה המאורגנת בבן-גוריון. הם חוששים שאם יישאר, בתנאיו, פירוש הדבר הדחת לבון מתפקידיו הציבוריים, למרות זיכויו. הם מתנגדים לאווירה שמנסים ליצור תומכי בן-גוריון, כאילו קיום המדינה תלוי בהנהגתו של אדם אחד, ולשם כך על הכל לבטל דעתם מפני דעתו.

הקבוצה מתכנסת, ויוצאת בגילוי דעת, שלאחריו מארגנים הסטודנטים באוניברסיטה בירושלים, שהיא הגדולה וכמעט היחידה בארץ, את "התנועה למען הדמוקרטיה". סופרים, משוררים, עיתונאים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי ההתיישבות העובדת מצטרפים למחאה ומזהירים את הציבור, בגילוי דעת משותף, מפני הסכנות החמורות המאיימות על החופש ועל הדמוקרטיה בישראל. בין החותמים והפעילים נמצאו שמות הפרופסורים מרטין בובר, ש"ה ברגמן, דן פטנקין, יעקב כץ, ש"נ אייזנשטדט ורבים אחרים. המחאה אינה על בסיס מפלגתי. לא רק מרבית הכותבים ב"דבר" ההסתדרותי (אך לא נתן אלתרמן) תומכים בלבון, אלא גם "מעריב"; וכן סופרים ואנשי רוח ממחנה תנועת העבודה כחיים גורי, מרדכי טביב ושלמה גרודזנסקי. לעומתם מנסה נתן אלתרמן לארגן תמיכה בבן-גוריון, ואילו המשורר א"צ גרינברג, איש ימין קיצוני בדיעותיו, מפרסם בעיתון מקומי בעירו, רמת-גן, מאמר הקורא לבן-גוריון להקים "ממשלת בחירים במקום ממשלת נבחרים", כלומר – לבטל את הדמוקרטיה הישראלית ולתפוס בכוח את השלטון במדינה.

בוויכוח הרעיוני שמתנהל מזוהים הממלכתיות והאקטיביזם הביטחוני של בן-גוריון ושל "צעיריו" דיין ופרס עם עמדתו של בן-גוריון הטוענת שישנה "קפיצה" של אלפיים שנים בהיסטוריה הישראלית – מגיבורי התנ"ך ונביאיו היישר אל מייסדי פתח-תקווה ודגניה, ואל הקמתה של מדינת ישראל. בן-גוריון מעריץ את הדור הצעיר, ה"צברי", החזק, הבריא והחדש, שלחם ב-1948 וב-1956, דור שאין בו דבר מהעקמומיות והחולניות והחולשה של היהודי הגלותי. משה הוא נציגו הבולט של הדור, אף כי בן-גוריון, כפוליטיקאי מנוסה שטרם נס ליחו, לא מסמן אותו עדיין כיורשו אלא מניח לו להתמודד בעבודה היום-יומית כשר החקלאות, הרחק מצמרת הממשלה.

האידיאולוגיה של בן-גוריון זוכה לביקורת חריפה בטענה שהיא "כנענית", ועתה, לאחר פרוץ "הפרשה", רואים בה גם גישה אטאטיסטית, כלומר – ממלכתית-לגנאי, שלפיה המדינה והביטחון הם ערך לעצמו, ערך עליון, ולא מכשיר או כלי בלבד. ויש החוששים אפילו, שזוהי גישה פשיסטית ודיקטטורית.

באותה תקופה אני משתתף בהפגנות הסטודנטים בירושלים ומאמין בלב שלם שבן-גוריון, דיין ופרס הם סכנה לדמוקרטיה, וכי מצווה היא להיאבק בהם, כדי להציל את הדמוקרטיה משרירות ליבו של שליט מזדקן ושל יורשיו, חסרי המעצורים. רוב חבריי באוניברסיטה בירושלים סבורים כך.

*

הדרמה מגיעה לשיאה בישיבת מרכז מפא"י, שמתכנס בינואר 1961. בן-גוריון מאשים את לבון: "שר הביטחון של שנת 1954 חילל קדושת הביטחון. דרייפוס של ימינו יושב לא באי-השדים אלא בבניין המפואר של הוועד הפועל של ההסתדרות."

באמצע נאומו נכנס במפתיע לבון ומבקש את רשות הדיבור אחרי בן-גוריון. הוא חוזר ומתאר בלשון ציורית את עניין הזיופים ועדויות השקר, את נטייתו של ראש הממשלה להגן דווקא על "הקצין הבכיר", וטוען כי התביעה לוועדת חקירה משפטית, לאחר כל הוועדות והעדויות שנבדקו והוכחו, היא "תביעה טרדנית, מחוסרת כל בסיס מוסרי וציבורי, תביעה נקמנית שאין בה יושר ואין בה אמת." לבון מסיים את נאומו במלים נרגשות: "אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות או מרכז המפלגה בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר..."

*

בסוף ינואר 1961 שב בן-גוריון לירושלים במצב-רוח מרומם מחופשתו בטבריה, מכנס את הממשלה ומודיע לחבריה בו-בערב על התפטרותו. "הכרתי הממלכתית אוסרת עליי לשאת באחריות להחלטה שהממשלה קיבלה ב-25.12.60, באשר החלטה זו נוגדת את אושיות הצדק וחוקי היסוד של המדינה. אם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת ב-1954, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך ולא על-ידי גוף פוליטי."

ב-4 בפברואר 1961 מתקיימת בבניין תיאטרון "אוהל" בתל-אביב ישיבה של מרכז מפא"י, שבמהלכה מדיחים את לבון, ברוב של שישים אחוז נגד ארבעים, מתפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. בחוץ – הפגנה, מהומות, מכות ומעצרים.

עוד באותו ערב מפרסם "ועד הסטודנטים למען הדמוקרטיה" גילוי דעת: "הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דמוקרטי, שאינו ניתן לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח שהוא שליט יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים. זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המשטר הדמוקרטי בישראל."

אשכול אינו מאושר מהצעת ההדחה שהוא מביא למרכז, אבל הוא סבור שבזאת יסיים את "הפרשה". די, שיילך לבון, והנושא יירד מסדר יומנו. הוא אינו מעלה על דעתו מה צופן לו העתיד, וכיצד יורעלו היחסים בינו לבין בן-גוריון.

בגלל התפטרותו של בן-גוריון מתקיימות בחירות מוקדמות לכנסת. מפא"י מפסידה חמישה מנדטים. בן-גוריון מתקשה להקים ממשלה חדשה, כי ארבע המפלגות הבאות בחשבון לקואליציה תובעות ממפא"י להקים ממשלה שלא בראשותו. לבסוף מצליח אשכול להרכיב קואליציה בעבור בן-גוריון; אבל את בן-גוריון בן ה-77 מעסיק עתה בעיקר נושא אחד – להביא להקמתה של ועדת חקירה משפטית, שתחקור את ה"עסק ביש" ותבטל את מסקנותיה של "ועדת השבעה". הוא חש בהתנגדות הולכת וגוברת כלפיו מצד חבריו למפלגה ולממשלה, וכן בחלקים ניכרים בציבור ובתקשורת, שרואים בתביעתו רק ניסיון להצדיק את הדחת לבון.

ביוני 1963 הוא מודיע על התפטרותו, בשלישית, מתפקידו כראש הממשלה, וכפי שיתברר הפעם, על מנת שלא לחזור עוד לעולם. עשרה ימים לאחר התפטרותו מציג אשכול לכנסת ממשלה חדשה בראשותו, והוא ממלא בה גם את תפקיד שר הביטחון. בן-גוריון המתפטר אינו ממליץ על משה לתפקיד שר הביטחון. מדוע? אולי אינו שוכח לו את העובדה, שלא הסתיר את דעתו כי לבון לא נתן את ההוראה, אלא אולי רק אישור לפעולה, שבה החל קודם לכן אברי אלעד.

משה גם אינו מסתיר את דעתו שאם יתפטר בן-גוריון, והוא – משה – יחשוב שטובת המדינה מחייבת הקמת ממשלה של מפא"י בלי בן-גוריון, ויציעו לו להיות בה שר החקלאות – יקבל את התפקיד בלא היסוס, ובלא להתנות זאת בשובו של בן-גוריון. חרף הערצתו לבן-גוריון, אין משה מוכן לקשור עצמו להחלטותיו של אדם אחר, מה גם שאין אלה החלטות שעליו למלא בתוקף תפקידו כרמטכ"ל בצבא וכשר חקלאות בממשלה, אלא גחמות של איש זקן, שמתחיל אולי לאבד את כושרו לקרוא נכונה את המציאות.

*

ויש גורם נוסף. משה חש מחוייבות לתפקידו כשר החקלאות. החל מדצמבר 1959 הוא שר חקלאות במאה אחוזים ואפילו יותר, יותר מדי. הוא מבקש להוכיח, שמטרתו אינה לצמצם את החקלאות בשם הייעול המשקי, אלא להיפך: לזרז את ההשלמה של מפעל המוביל הארצי של מי הכינרת לנגב, לעודד את רווחיות החקלאות ולשפר את מצבו הכלכלי של החקלאי, בראש ובראשונה על-ידי הגדלה של הייצוא החקלאי כפי שאיש לא חלם קודם.

כמו בצבא, שאותו עזב פחות משנתיים לפני כן, מכריז משה על מבצע, שבעקבותיו עתיד לדבוק בו כינוי של לגלוג: "גנרל מנימייקר". העגבנייה הגדלה בישראל בשנים אלה היא המרמנד, שדומה לעגבנייה הערבית המקומית הקרוייה בלאדי. היא כרסתנית, גדולה ורכה, ותוכה מלא עסיס. כשהיא מבשילה אפשר לקלפה. היא הכוכב הראשי בסלט הארצישראלי. כמעט כל מרכיב אחר אפשר להחסיר בו, אבל בלי העגבנייה הסלט אינו סלט.

ואולם המרמנד אינה מתאימה לייצוא. היא טעימה רק בהיותה בשלה, ואז היא רכה מדי ונוטה להימעך בנקל. עקרות הבית באנגליה אינן אוהבות אותה. מה עושים? מתברר שזן חדש של עגבניות, המנימייקר – קטנות יותר, ארוכות כמו תמרים, מעוטות-מיץ וקשות מבפנים – מתאים לייצוא. מה עושה משה? – מעביר החלטה האוסרת גידול עגבניות שאינן מהזן מנימייקר, כדי שכל העודפים יופנו לייצוא, ונוחל כישלון חרוץ. היבולים קטנים. הישראלים מתעבים את המנימייקר, אך גם הכמות לייצוא קטנה מאוד. רק החקלאים, שהתחכמו והמשיכו לגדל את המרמנד, מקבלים מחירי שיא בשוק המקומי.

משה נכשל, אבל דווקא הוא, ה"צבר", שוודאי אינו יכול לתאר לעצמו סלט בלי עגבנייה עסיסית וכרסתנית, עתיד לסמן את ראשית גוויעתה. בשנים האחרונות כובשים את השוק זנים חדשים של עגבניות, קשות ועמידות לצורך ייצוא, אך חסרות טעם לחלוטין. את המרמנד אין למצוא. קם דור חדש של ישראלים, שאינו מכיר כלל טעמה של עגבנייה אמיתית. רק עגבניות השרי הקטנות, הגדלות גם על מים מלוחים, שומרות במקצת את הטעם המופלא שהיה לעגבנייה הארצישראלית זכרונה לברכה.

מבצע אחר של משה, "חקלאות לחקלאים", מעורר גם הוא התנגדות רבה בתחילתו. משה פועל לחיסול הרפתות, שעדיין מצויות במשקים פרטיים בערים, על-ידי ביטול הסובסידיה לחלב הניתנת לבעליהן. לדעתו, מקומן של רפתות באזורי ההתיישבות. היום קשה לתאר שרחוב "שביל החלב" בשכונת נחלת-יצחק בתל-אביב היה רחוב של רפתות, וריח זבל הפרות נישא שם באוויר. גם הפעם קמה צעקה. הרפתנים הפרטיים רואים בכך מזימה נגדם. ואולם הם מקבלים פיצויים נאותים, ובסופו של דבר מתברר, שמשה רק הקדים בשנים אחדות את תהליך העיור המזורז שעובר על ישראל. לא רק הרפתות, גם מרבית ענפי החקלאות הולכים ונעלמים לטובת הבנייה העירונית. אפילו ענף הפרדסים, שפארו הוא תפוז השמוטי, שנתגלה לראשונה במאה ה-19 בפרדס ביפו, נודד מבית-גידולו במושבות השרון אל מרחבי הנגב.

*

בסופו של דבר, מספר טבת, מוכתרת מדיניותו של משה – "חקלאות מתוכננת", בהצלחה, והתוצאה היא הגדלת הייצוא ובעקבותיה גם הגדלת הכנסות החקלאי. כאשר הוא מתפטר מתפקידו, בנובמבר 1964, מצטערים על כך החקלאים מכל הסקטורים, במושבים, בקיבוצים וגם בהתאחדות האיכרים, השייכת לסקטור הפרטי של איכרי המושבות הוותיקות.

מדוע הוא מתפטר?

בממשלה הוא נמצא כמעט תמיד במיעוט. מקצצים בסמכויותיו. אשכול מלגלג עליו וקורא לו בשם "אבו-ג'ילדה" או "הערבי". שר האוצר הכל-יכול, פנחס ספיר, קורא לו: "פלדמארשל", בצירופים כגון: "הפלדמארשל גידל עגבניות מנימייקר, וראיתם מה יצא!"

ההנהגה הוותיקה של מפא"י עדיין חוששת ממשה, הנאמן לבן-גוריון, וחוששת שבן-גוריון עצמו, המחריף יותר ויותר את מאבקו להקמת הוועדה המשפטית ונהפך יריב מר לאשכול, עדיין זומם לחזור לשלטון. כדי לחזק את כוחה הפוליטי היא כורתת ברית עם "אחדות העבודה", המפלגה של "הקיבוץ המאוחד", שבראשה עומדים אנשי ביטחון מובהקים כיגאל אלון וישראל גלילי. תוצאת הברית היא הקמת "המערך", וב-1968 – מפלגת העבודה. יגאל אלון רב-התהילה, מפקד הפלמ"ח, אלוף פיקוד הדרום במלחמת העצמאות, שפרש בימי בן-גוריון ולא הגיע מעודו להיות רמטכ"ל – הוא עתה מתמודד שווה-כוחות למשה על תפקיד שר הביטחון, ונראה שאשכול, ספיר וגולדה סומכים עליו יותר מאשר על משה. אלון אינו מפחיד אותם.

משה מצידו אינו שותק. הוא מבקר את אשכול בפומבי. היחסים ביניהם מגיעים למשבר, ובעקבותיו להתפטרות. מספר משה: "בעייתי לא היתה העדרו של בן-גוריון מראשות הממשלה, אלא האווירה הדחוסה והעויינת שבה נמצאתי בממשלתו של אשכול. חשתי כגיבורו של סיפור אחד: בעת מסע האסירים בשורות, מבית-החרושת אל מחנה המגורים, חבריו דוחפים אותו, בזה אחר זה, אל קצה השורה, כדי שבסופו של דבר האסיר הקיצוני יהדוף אותו אל דופן הסוללה החלקה והתלולה, והשומרים יירו בו משום שניסה, כביכול, לברוח. ידעתי שלא יינתן לי לצעוד בשורה אחת עם האחרים בממשלה זו. אידחף ואיהדף, עד שאמעד. לכן מוטב להקדים ולפרוש – בעודי עומד על רגליי."

לימים הופיעו בעיתונות-חוץ ידיעות שרמזו כי אחת הסיבות לפרישת משה ולביקורתו הקשה על אשכול, לה היה שותף גם בן-גוריון, היתה שאשכול נכנע ללחץ אמריקני, ובעקיפין גם סובייטי, בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח על מה שכונה בשם "האופציה הגרעינית" של ישראל. לפי אותם מקורות-חוץ היו אלה טילים ארוכי-טווח שעשויים להגיע לא רק למדינות ערב אלא גם לדרומה של רוסיה. מאחר שעל הנושא הגרעיני ועל קיומו של הכור בדימונה הוטלה בארץ צנזורה חמורה, לא ידע רוב הציבור הישראלי על מה נסב הוויכוח ומדוע הואשם אשכול ב"מחדל חמור".

*

לבחירות שמתקיימות בסתיו 1965 הולכת מפא"י בראשות אשכול, במסגרת המערך עם "אחדות העבודה". זאת לאחר שמרכז מפא"י תומך ברוב של שישים נגד ארבעים אחוזים בלוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה. בן-גוריון הנרגז, הנמצא הפעם במיעוט, תוקף את אשכול על סירובו לכונן את ועדת החקירה המשפטית, וטוען שאשכול אינו דובר אמת ואינו ראוי להיות ראש ממשלה. בגלל החרפת היחסים בין השניים נאלץ גם סגן שר הביטחון שמעון פרס, שאינו מוכן להסתייג מדברי בן-גוריון, להתפטר מממשלת אשכול. עקשנותו של בן-גוריון מפלגת את מפא"י. הוא מתואר כמי שמנפץ במו ידיו את דמותו ההיסטורית, ואילו אשכול מצטייר כדמות עממית, פשרנית ואהודה, מנהיג שמשכיל לגשר על פני שנאת אחים, כמו בהחלטתו להעלות לישראל את עצמותיו של מנהיג התנועה הרביזיוניסטית – זאב ז'בוטינסקי.

זמן לא רב לפני הבחירות נוסדת מפלגה חדשה בראשות בן-גוריון, רפ"י שמה, רשימת פועלי ישראל. את עיקר העבודה לקראת הבחירות עושה פרס. משה מהסס להצטרף. מתחילים להאשים אותו, מכל צד, ש"הוא יושב על הגדר". חסידיו מחכים למנהיג, והוא אינו בא.

רתיעתו נובעת מכך שאישיותו של בן-גוריון בן ה-79 היא הקובעת במפלגה החדשה, ואת "הזקן" מעניינים שני דברים: הקמת ועדת החקירה המשפטית, כדי למוטט את מסקנות "ועדת השבעה" הממשלתית, והדחת אשכול מראשות הממשלה. משה מצטרף לבסוף לרפ"י, רק לאחר שמובטח לו, בפגישה עם בן-גוריון, שהמפלגה לא תופיע בבחירות כ"מפלגת פרשת לבון" אלא כבעלת מסרים חיוביים כגון: ייעול וביצוע טובים יותר בתחומי המשק, החברה והמחקר המדעי, וכן שינוי שיטת הבחירות לאזוריות, כדי למנוע סחטנות מצד המפלגות הקטנות.

טבת מצטט את שר החינוך, זלמן ארן, שאומר על הצטרפותו של משה לרפ"י: "ליבו לא היה בזה, לא רצה פילוג, לא רצה להקים מפלגה, עמד בחריקת שיניים לימין בן-גוריון, ושיניו לא היו תותבות." לדברי טבת, חש דיין כמי שצריך לבחור ב"מידבר" פוליטי אחד מבין שלושה: להמשיך בעמדת מיעוט במפא"י, להיגרר אחר בן-גוריון, כאשר ברור שזה לא יצליח לחזור לשלטון, או לפרוש מהחיים הפוליטיים.

משה שם עצמו במקום השביעי ברשימת רפ"י לכנסת. בניגוד לתחזיות האופטימיות של בן-גוריון ופרס, זוכה רפ"י "רק" בעשרה ח"כים בכנסת השישית. אשכול מקים בנקל קואליציה בלעדיה, ורפ"י נעשית מפלגת אופוזיציה קטנה, ממש כפי שניבא משה.

*

חרף היותו חבר ועדת החוץ והביטחון, משתעמם משה בכנסת. הוא מסרב להיות תמיד נגד מדיניות הממשלה, אלא משתדל לשפוט כל עניין לגופו. הוא מביע דיעות עצמאיות, ואינו נגרר אחר ההתקפות החריפות של בן-גוריון על ממשלת אשכול. גם הפעילות ברפ"י אינה מעניינת אותו. הוא מואיל בטובו להשתתף בישיבות המפלגה, ולרוב אין לו סבלנות להישאר עד סופן.

בקיץ 1966, והוא בן 51, מקבל דיין את הצעתם של "מעריב", ושל עיתונים אחרים בעולם, לנסוע לסקר את מלחמתם של האמריקנים בלוחמי הגרילה של הווייטקונג בוויטנאם. המלחמה הזאת נחשבת ל"מלוכלכת", למיותרת, שנויה במחלוקת, והיא מעוררת פולמוס חריף בארה"ב, שעקבותיו טבועים, בין היתר, במחזמר "שיער", שנכתב על אותה תקופה. נסיעתו של משה מתפרשת כתמיכה בעמדה האמריקנית, ומתקבלת בביקורת אפילו על-ידי סיעתו, סיעת רפ"י בכנסת.

טבת מספר כי ח"כ שמואל תמיר, מסיעה אופוזיציונית אחרת, ניגש למשה ואמר לו: "אני במקומך לא הייתי נוסע." ומשה ענה לו: "תתפלא, גם אני במקומך לא הייתי נוסע. אבל אני נוסע במקומי ואתה נשאר במקומך."

להצדקת נסיעתו אומר משה: "זו המלחמה היחידה המתנהלת עכשיו בעולם. כמעט אף אחד מאיתנו לא ראה ולא השתתף במלחמה בהיקף כזה, תוך ניצול הטכניקות המודרניות ביותר. המומחיות העיקרית שלי היא ביטחון. כמו שמומחה למחלות צמחים נוסע לראות מחלות צמחים ואיך מטפלים בהן, כך אני רוצה לראות וללמוד את המלחמה בוויטנאם, ומה עלולה להיות ההשלכה שלה על המלחמה באזורנו."

רשמיו של משה מתפרסמים בעיתונות בליוויית תמונותיו מאזורי הקרבות. הנסיעה מזכה אותו בפרסום עולמי בזכות מומחיותו הצבאית. הוא מצולם פוסע בג'ונגלים, חוצה ביצות, צועד בטור חיילים, בגשם, בבוץ, לבוש מדי שדה וחובש כובע דומה ל"היטלמאעכר" המפורסם מתקופת מלחמת העצמאות, המשמש גם את הצבא האמריקני, או חבוש קסדה; פה הוא יורד ממסוק, שם הוא משוחח עם חיילים אמריקנים ועם מקומיים, דואג לנקיונו בתנאי שדה, כחייל חי"ר מן השורה. הוא מנהל יומן מסע מפורט, המתפרסם גם כספר, יומן וייטנאם.

משה מנסה לקבל רשות להיות קרוב ככל האפשר להתרחשויות, להשתתף בפטרולים ובמארבים, באש חיה. האמריקנים חוששים לחייו ומשתדלים שלא לסכנו. בעיניים מקצועיות הוא בוחן כל פרט שנגלה לו. עוקב אחר החידושים הצבאיים של האמריקנים, מתפעל מעוצמת הלוגיסטיקה, אבל פסימי מאוד במסקנותיו. לדעתו, האמריקנים שולטים רק במקומות שהם נמצאים בהם, כלומר במחנותיהם. כל מקום אחר שהם פועלים בו, ואפילו הם משמידים את לוחמי הווייטקונג, שב לחסותם של אלה מרגע שהאמריקנים חוזרים למחנותיהם המשוכללים והמוגנים. הוא סבור כי המפקדים האמריקנים נהנים מן המלחמה אך ורק משום שהיא מהווה שדה ניסוי ענקי לכלי-הנשק החדשים. מכל שאר הבחינות אין שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית במערכה. הווייטקונג אינו יכול לגרש צבא אדיר כצבא ארה"ב, והאמריקנים לעומתם אינם מסוגלים להכניע את הוויטקונג ולכונן משטר פרו-אמריקני יציב בוויטנאם.

*

באותם ימים אני משתתף קבוע בדו-שבועון השמאלני-"כנעני" "אתגר", בעריכת נתן ילין מור ובועז עברון. הרשימה החריפה ביותר שכתבתי מעודי נגד דיין מתפרסמת ב"אתגר" בעקבות ביקורו בוויטנאם. אני מניח, שעיתון אחר לא היה מוכן לפרסמה. כה חריפה, שלא נעים לי לחפש אחריה בגנזי הארכיון שלי ולצטט ממנה. היא מתפרסמת בלוויית אחת מתמונותיו המפורסמות, כשהוא יושב במדי שדה על הקרקע, בין שיחים, ומחליף גרביים.

אינני יודע אם קרא אותה מעודו. מכל מקום, לא הוא ולא אני משערים אז שיום אחד אכתוב ספר על חייו, ספר שיש בו מידה לא מעטה של אהדה כלפיו, והיא באה לאחר הפגישה עם מכלול חייו, שמעטים כמותו בהיסטוריה הישראלית החדשה.

המשך יבוא