איך אני מצליח לנצל כך את הזמן? חלק ניכר מעבודות העריכה של המכתב העיתי הוא טכני בעיקרו, על גבי המחשב – ובו אני עוסק בשעות של עייפות, רפיון חושים ועירנות פחותה.
במקביל, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, עד שאני מנמנם על המקלדת – אני עובד שנים רבות על שני רומאנים. האחד, "אחרי הרעש", רומאן היסטורי ארצישראלי שתחילתו במחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנות ה-30 של המאה ה-19, ואני נמצא בו כעת בפרק המתרחש בירושלים במחצית השנייה של אותה מאה, וצריך להגיע ליסוד פתח תקווה, וכל הזמן יש שם עניינים סקסואליים ובלי שום מטאפיסיקה וסימבוליקה.
הספר השני, "ג'ני מלכת הנגב", רומאן כאילו-אוטוביוגראפי שתחילתו בשנותיו הראשונות של קיבוץ עין גדי, והמשכו מי ישורנו. לגיבור-המספר קוראים זרובבל במלעיל, אולי בזכות זרבוביתו, ובלי שום מטאפיסיקה וסימבוליקה.
לשני הרומאנים אין סיכוי רב להידפס כי שום הוצאת ספרים ושום רשימות רבי-מכר אינן מחכות לי שאסיים את הכתיבה ואביאם אליהן. מבחינת הספרות העברית, החוגים לספרות באוניברסיטאות, קהל הקוראות, שוק הספר העברי והמו"לות העברית – אני לא קיים, ואני לא מתלוצץ. הקשר הספרותי היחיד שיש לי הוא אל נמעני המכתב העיתי (שאולי הוא יצירה לעצמה) ובאמצעותו אני עוקף את הוצאות הספרים וחנויות הספרים גם יחד, יכול לפרסם בהמשכים את ספריי הישנים והחדשים, וחוסך עשרות אלפי שקלים שסופרים לא-חשובים אחרים משלמים למו"לים על הדפסת ספריהם.