סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים

חלק ראשון

ב-2 ביוני 1967, יום לאחר שממשלת אשכול מחליטה למנות את משה לשר הביטחון, הוא אומר בראיון לעיתונאי האנגלי וינסטון צ'רצ'יל (הנכד): "דרושים היו שמונים אלף חיילים מצרים בסיני, כדי להחדיר אותי לתוך ממשלת ישראל!"

ההרעה הבולטת במצב הביטחוני, שמשה חשש מפניה בנובמבר 1956, מתרחשת כעשר שנים מאוחר יותר, בנובמבר 1966, אם כי בתחילתה אפילו משה אינו משער שהמלחמה כה קרובה.

שלושה חיילים ישראלים נהרגים בנובמבר 1966, בעלות פטרול על מוקש בגבול ירדן, מדרום להר חברון (הגדה המערבית עדיין נקראת ירדן, כי היא חלק מממלכת ירדן). למחרת נכנס כוח צה"ל לכפר סמוע בשעות היום ומפוצץ בו עשרות בתים. מטוס "האנטר" של חיל האוויר הירדני, שיוצא להגיש לעזרה, מופל על-ידי "מיראז'" ישראלי. עשרים ירדנים נהרגים בפעולה, מהם ארבעה-עשר חיילים.

בנובמבר חותמת מצרים על חוזה הגנה משותף עם סוריה.

באביב 1967 מתחיל המצב בגבול הסורי להידרדר. ב-7 באפריל מפגיזים הסורים בתותחים את הקיבוצים גדות, עין-גב ותל-קציר. חיל האוויר הישראלי יוצא לשתק את עמדות הירי. מטוסים סוריים יוצאים לקראתו. בקרב האווירי מופלים שישה "מיגים" סוריים, שניים מהם מעל דמשק, לעיני אלפים מתושביה. סוריה מבקשת משלוח דחוף של טילי קרקע-אוויר מרוסיה. מצרים מודיעה שהיא מוכנה לשלוח מטוסים לסוריה, ולהזיז כוחות לסיני, כדי לרתק את צה"ל בדרום.

כמו בסגירת מיצרי אילת ובהלאמת התעלה ב-1956, מתחיל נאצר גם עתה לאיים בנאומיו על ישראל. הסובייטים עושים כל שביכולתם כדי לשכנעו, שיש הכרח לצאת למלחמה בישראל. הם מעבירים לו דיווחים שקריים על ריכוזים צבאיים של ישראל, הערוכים לפלישה לשטח סוריה. הנספח הצבאי של שגרירות רוסיה בישראל מסרב לנסוע לצפון הארץ ולהיווכח במו עיניו שהמצב אינו כך.

ביום העצמאות, 15 במאי, מתקיים מצעד צה"ל המסורתי, הפעם בירושלים. לעיר יש מעמד מיוחד על-פי הסכמי שביתת הנשק, ולכן אין מביאים למצעד כמות גדולה של נשק כבד, ואף מוותרים על המטס המסורתי מעל בימת המצעד. הסורים והרוסים מסיקים מכך, שמרבית הצבא וכלי-הנשק הכבדים כבר הועברו להתקפה נגד סוריה.

באותו יום, 15 במאי, מכניס נאצר לסיני שתי דיביזיות, נוסף על זו שכבר מוצבת מול ישראל, כדי להקל את הלחץ הצבאי של ישראל על סוריה. בישראל מתפרסמים ראיונות עם הרמטכ"ל יצחק רבין, ובהם הוא חוזר על דברים שאמר חודשים אחדים קודם לכן: שהתגובה על הפעולות התוקפניות של סוריה צריכה לפגוע במבצעי החבלות ובשלטון התומך במעשיהם, והעוסק באופן פעיל בהטיית מי מקורות הירדן. מטרת הפעולות של צה"ל צריכה להיות שינוי החלטות המשטר בסוריה.

המשטר הסורי רואה בדברי הרמטכ"ל ובהפלת המטוסים איום על עצם קיומו.

ב-17 במאי דורש נאצר להוציא את כוח האו"ם מקו הגבול עם ישראל, מרצועת עזה ועד אילת. הכוח נמצא במקום כעשר שנים, מאז מבצע סיני. מזכיר האו"ם, או-תאנט, מסרב לפינוי חלקי, והתוצאה – בין 19 ל-21 במאי מתפנה כוח האו"ם מכל עמדותיו, לרבות שארם א-שייח', ונאצר מתפאר: "מפרץ עקבה נסגר בפני הישראלים."

בביקור אצל טייסיו בסיני מכריז נאצר מול מצלמות הטלוויזיה: "המים במיצרי טיראן הם המים הטריטוריאליים שלנו. אם מנהיגי ישראל וגנרל רבין רוצים מלחמה, אהלן וסהלן, חיילינו מחכים להם."

בישראל אין עדיין שידורי טלוויזייה, אך בעולם משודרים נאומיו המאיימים של נאצר, ועל מרקע הטלוויזיה חוצות יום אחר יום שיירות של הצבא המצרי את הסואץ ועוברות בגשריו מזרחה. נדמה שקרב סופה של ישראל, החוזרת בבת-אחת למצב שנמצאה בו בקיץ ובסתיו 1956, לפני מבצע סיני. ומה חטאה? היא אינה מחזיקה בשטחים כבושים; היא נמצאת בדיוק בגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב-1949; כל רצונה לחיות בשלום עם שכנותיה.

ואולם על-פי ריכוז הצבאות סביבה, והמידע המודיעיני, אם תפרוץ מלחמה ינסו המצרים לפלוש לנגב, לנתק את אילת, לכבוש את באר-שבע ולהתחבר אל צבא ירדן. הסורים מצידם ינסו לכבוש את חלקה הצפוני של ישראל, את "אצבע" הגליל, לתפוס את החוף הצפוני של הכינרת, ואם יצליחו למוטט את ההגנה הישראלית, ינסו לכבוש את כל הגליל המזרחי ולהתקדם אל לב מרכזי האוכלוסייה. אשר לירדנים – מטרתם לכבוש את הר הצופים וארמון הנציב, לעקוף את ירושלים הישראלית מאגפיה, ולחדור – בסיוע צבא עיראקי – לכיוון לוד ורמלה.

אם כך יקרה – או-אז עלול להתרחש חזון האימים של בן-גוריון, האומר שהערבים זקוקים לנצח רק פעם אחת, כדי להביא לחיסולה של ישראל, ואילו ישראל, ככל שתנצח, לא תוכל להביא לעולם לחיסולם של אוייביה ושל איומיהם עליה.

נאומו של נאצר מביא את הבדרן הפופולרי אורי זוהר לחבר מילים למנגינה יהודית עממית: "נאצר מחכה לרבין, אי, אי איי, / נאצר מחכה לרבין אי, אי איי, / מחכה לו שיבוא, אי, אי איי, / ויכניס לו עד העצם! – אי, אי, אי, אי אי אי, אי אי אי, אי אי אי..."

הפזמון הבוטה נקלט מייד ומושר בפי כל, גם בפי עשרות אלפי החיילים ואנשי המילואים הממתינים בבסיסים ובמחנות השדה הארעיים, בעיקר בדרום הארץ.

 "מהלכיו הצבאיים והתוקפניים של נאצר באים על ישראל כרעם ביום בהיר," אומר משה. "ייתכן שתחילתם באמת בתביעתה של סוריה, שתבוא מצרים לעזרתה נגד ישראל החזקה ממנה. אולם החל ב-15 במאי מתהפכים היוצרות. שוב לא מדובר בריכוזי כוחות ובאיום מלחמה של ישראל על סוריה, אלא באיום מצרים על ישראל. מצרים מעבירה לסיני יותר ממחצית כוחה, 120,000 חיילים, מסלקת את כוח האו"ם וסוגרת את המיצרים בפני שיט ישראלי. ישראל מזועזעת ונבוכה. לא הממשלה ולא העם שיערו שיקרה דבר כזה. ישראל אינה רוצה במלחמה, אולם היא אינה יכולה להשלים עם סגירת המיצרים ואף לא להתעלם מן האיום המוחשי שמאיים עליה הצבא המצרי, המתקדם במלוא עוצמתו אל גבולה."

*

במחצית השנייה של חודש מאי אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס", בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה."

המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.

ואכן, זמן לא רב לאחר שובי לתל-אביב אני מקבל קריאה להתייצב ביחידת המילואים שלי, מגייס בלילה את האנשים שברשימת הכתובות שלי, ובבוקר מתייצב בבסיס החטיבה בתור חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת אקליפטוסים בצריפין.

*

ראש הממשלה לוי אשכול, בן ה-72, הוא גם שר הביטחון, אבל אינו איש ביטחון במהותו. בצעירותו היה לאנס-קורפורל, טר"ש, בגדוד העברי; במלחמת העצמאות היה עוזרו של בן-גוריון במעמד שאפשר להגדירו "סגן שר הביטחון", אבל לראשות הממשלה צמח מתפקידיו הבכירים כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, וכשר האוצר במשך אחת-עשרה שנים.

יצחק רבין בן ה-45 הוא הרמטכ"ל. האלוף עזר וייצמן בן ה-43 עומד בראש אגף המבצעים, לאחר ששנים ארוכות שימש כמפקד חיל האוויר וביסס את מעמד החיל ככוח האווירי החזק ביותר במזרח-התיכון. וייצמן הוא גיסו של משה. נשותיהם, ראומה ורות לבית שוורץ הירושלמי, הן אחיות. נישואיהם של ראומה ועזר נערכו בשעתם בחצר בית אבקריוס, מקום מגוריה של משפחת דיין בירושלים, בתקופה שמשה שימש מפקד העיר.

חרף הגיוס הנרחב, אשכול עדיין מקווה שיהיה אפשר בלי מלחמה. אולי רק פעולה מוגבלת לכיבוש רצועת עזה, כדי ללחוץ על מצרים לפתוח את המיצרים בתמורה לפינויה. אשכול "הופך עולמות" כדי להוציא את הצבא המצרי מסיני ולפתוח את מיצרי טיראן באמצעים מדיניים. מדובר בפעילות בין-לאומית ואמריקנית, שתביא לפריצת ההסגר על-ידי הקמת כוח ימי בין-לאומי. עד מהרה מתברר שאין לישראל על מי לסמוך, לא על האו"ם וגם לא על האמריקנים, שאינם מוצאים אפילו את המסמך המקורי, המבטיח חופש שיט לישראל לאחר נסיגתה מסיני ב-1956.

לאחר מעשה עתיד להתברר, שאולי בזכות ה"הססנות" של ממשלת אשכול, שמיצתה את כל המהלכים המדיניים קודם המלחמה, לא נדרשה ישראל להסיג את כוחותיה אחרי המלחמה. בגבולות החדשים לא חל כל שינוי עד מלחמת יום הכיפורים ועד להסכמים הראשונים בין ממשלת רבין של 1974 לנשיא סאדאת. זאת ועוד, תקופת ההמתנה בת שלושת השבועות איפשרה לצה"ל להתארגן, להתפרס כהלכה ולהתאמן למלחמה, ולא לצאת אליה בחיפזון כפי שעתיד לקרות באוקטובר 1973.

בימים האחרונים של חודש מאי נקבע בישראל, יותר מפעם אחת, מועד לפתיחת הקרבות במתכונת מצומצמת, ונדחה. רבין, שכל האחריות מוטלת על כתפיו, חרד לבאות. הוא נקלע למצב שבו הוא מתפקד לא רק כרמטכ"ל אלא גם כשר ביטחון בפועל. מעיקה עליו העובדה שאולי הוא אשם בהחרפת המצב. עם זאת הוא סבור, שאם היתה מונחתת על סוריה מכה חזקה יותר, אולי היתה ההסלמה נמנעת. ב-22 במאי הוא בא ביוזמתו לשיחה עם משה בביתו שבצהלה.

משה מודה שגם הוא-עצמו טעה ולא העריך נכונה עד כמה מוכן נאצר להתעמת עם ישראל. לדעתו, בימי שלום לא היה אפשר להנחית על סוריה ומצרים מכה צבאית חזקה יותר, כדי להרתיען. הרתעה חזקה מבעבר פירושה – פעולה מלחמתית יזומה על-ידי ישראל. נאצר מצידו עלה על מסלול ההסתכנות במלחמה, שעדיפה בעיניו על אובדן מנהיגותו בעיני שאר מדינות ערב.

משה מתרשם שרבין עייף. הוא מעשן בלי-הרף ומתאונן שבמקום שיתנו לו להקדיש את כל זמנו לצבא, מריצים אותו מדי יום לישיבות בירושלים, וכי אין הוא מקבל מאשכול הוראות וקו מדיני-צבאי ברור. למחרת לוקה רבין בהרעלת ניקוטין וחולה למשך יממה.

למחרת, 23 במאי – על-פי יוזמתו שהתעוררה יומיים קודם לכן, בעזרתו של ראש המוסד מאיר עמית, ובאישורו של אשכול – מתחיל משה לסייר ביחידות צה"ל שבחזית הדרום. ברור לו שתהיה מלחמה, והוא אינו רוצה לעמוד מהצד אלא למלא בה תפקיד. הוא מבקש שיגייסו אותו לשירות פעיל.

לדברי האלוף מרדכי (מוטי) הוד, המכהן ממרס 1966 כמפקד חיל האוויר, "ב-1966 חיל האוויר עוד נלחם על המוניטין שלו. כוחות היבשה והמטכ"ל עוד לא האמינו שהוא מסוגל להילחם, חרף הקרב הגדול מעל הכינרת, שבו הופלו שישה 'מיגים' סוריים למים לעיני הרמטכ"ל רבין באפריל 67'. זה חלק מהטרגדיה של שלושת השבועות של ההמתנה. חוסר האמון הזה עבר מהמטכ"ל לממשלה."

עשרות אלפי המגויסים למילואים, הממתינים על נשקם ביחידותיהם יום אחר יום, רובם בתנאי שדה ומידבר, ומאות אלפי האזרחים המודאגים בכל רחבי הארץ, מבקשים לדעת מה יהיה. הם מצפים שראש הממשלה יגלה מנהיגות וייטע בעם ביטחון, שהוא וממשלתו יודעים לאן פניהם מועדות.

ב-28 במאי, לפנות-ערב, משדר אשכול נאום לאומה ב"קול ישראל", שבו הוא אמור להסביר את המצב. למרבה הצער מתבלבלים לו דפי הנאום בעת השידור החי, ודבריו נשמעים מגומגמים. מול איומיו היהירים של נאצר, יש ל"נאום הגמגום" של אשכול השפעה קשה ומדכדכת. מתחזק מאוד חוסר האמון ביכולתו להנהיג את המדינה בשעות קשות אלה. מתרבות הקריאות בציבור, בעיתונות ובכנסת להקים ממשלת חירום, ממשלת איחוד לאומי, ולקחת מאשכול את תיק הביטחון. המועמד הטבעי ששמו עולה הוא גיבור מלחמת סיני, משה דיין, שכבר היכה פעם את המצרים, ובוודאי יעשה זאת שוב, ובאותה הצלחה.

אני מקבל חופשה של שעות אחדות מהמחנה בחורשה בצריפין. בטרם אני יורד לים, להיפרד מחוף גורדון שכמעט נטוש בגלל מצב-הרוח המדוכדך בעיר, אני כותב מכתב חריף למערכת "הארץ", שמתפרסם כיומיים אחר-כך. במכתבי אני מביע אמון מלא באשכול ובממשלתו, וביכולתם לשלוט במצב, ומזהיר מפני ההזדקקות לגנרלים מן העבר. גם אני שותף לפחד מפני מסירת ההכרעה לדיין, שוודאי ידחוף למלחמה במקום לנסות ולפתור את המשבר בדרכי שלום.

חרף סכנת הקיום שישראל נתונה בה, גועשים היצרים הפוליטיים, ובעיקר החששות בקרב הנהגת מפא"י. בן-גוריון הוצא מהמפלגה בעקבות הקמת רפ"י ואף נתבע לעמוד למשפט בפני בית-הדין של מפא"י. כאשר פרש עם פרס ודיין, איבדה מפא"י את הצמרת הביטחונית שהנהיגה את המדינה במערכת סיני ב-1956. הברית שכרתו אשכול וחבריו עם "אחדות העבודה" הביאה לשולחן הממשלה את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות. כדי לחסום את משה, מציעה עתה גולדה שאלון יהיה שר הביטחון.

ככל שמחמיר המצב, והציבור מאבד אמון בהנהגה, מתחזקות היוזמות להרחבת הממשלה. מנחם בגין, מנהיג מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, גח"ל, גוש חירות-ליברלים, מבקש מאשכול למסור את ראשות הממשלה ליריבו ההיסטורי המר והקשה, עוד מימי ה"סזון" ו"אלטלנה" – בן-גוריון בן ה-81.

התסריט של שיבת בן-גוריון ודיין לשלטון, כשהם נישאים על גלי המצב הביטחוני המתערער, מזכיר לאשכול ולחבריו-להנהגה את שיבת בן-גוריון לממשלה זמן לא רב לפני מערכת סיני, שיבה שסיבתה או גם תוצאותיה היו סילוקם של לבון ושרת. הביקורת הארסית ששופך בן-גוריון בשנים האחרונות, מעל במת הכנסת ובעיתונות, על אשכול כראש הממשלה ועל הנהגת מפא"י, רק מגבירה את החששות מפני המהפך הנדרש, שפירושו גם כניסתן לממשלה של שתי מפלגות האופוזיציה, גח"ל ורפ"י.

סיוריו של משה ביחידות הממתינות לפעולה בחזית הדרום והמרכז, ושיחותיו עם עזר וייצמן, מביאים אותו לכמה מסקנות:

הצבא מוכן היטב למלחמה, לרבות הנחתת מכת פתיחה אדירה של חיל האוויר על שדות-התעופה של האוייב, אבל מטרותיה של המערכה והיקפה טרם הוגדרו כהלכה מבחינה צבאית וגם מדינית. לפיקוד הבכיר של הצבא אין אמון בהנהגה הנוכחית ובמהלכיה.

עליו, על משה, להתעדכן בזמן קצר ככל האפשר בנעשה בצבא, שהיה מנותק ממנו בשנים האחרונות. חיוני שימלא תפקיד מרכזי במלחמה העומדת לפרוץ, אבל ההכרעה על כך אינה מסורה בידיו, אלא בידי אשכול וממשלתו.

בשום מקרה אין הוא מתכוון להחליף את רבין בתפקיד הרמטכ"ל, אלא לשרת תחתיו כאלוף פיקוד הדרום, או מעליו – כשר הביטחון. בכל הקשור לתפקיד צבאי, דינו ככל איש מילואים. אם ידובר בתפקיד מדיני, יתייעץ עם הנהגת רפ"י, ובעיקר עם בן-גוריון ופרס, אך שום שיקול מפלגתי לא ימנע ממנו לקבל עליו תפקיד מדיני בכיר, אפילו כאזרח פרטי, אם רפ"י בראשות בן-גוריון תתעקש להישאר באופוזיציה.

ב-30 במאי נחתם חוזה הגנה בין מצרים לירדן, ואחריו בין מצרים לעיראק. ב-5 ביוני עומד להיחתם חוזה הגנה בין עיראק לירדן. כוחות מצריים נוספים זורמים כל הזמן לסיני. כווית ועיראק שולחות אף הן עזרה צבאית.

ב-31 במאי מציע אשכול, שמשה ישמש סגן ראש הממשלה, ויגאל אלון – שר הביטחון. משה מסרב, ומציע לקבל עליו את תפקיד אלוף פיקוד הדרום, כלומר מפקד הזירה המצרית של צה"ל, תחת הרמטכ"ל רבין. משה נאמן לדרכו, שלא להיות סגן ולא לקחת חלק באחריות, ביודעו שלא יוכל לפעול על-פי דרכו. הוא מעדיף תפקיד מוגדר בשטח על פני שותפות חלקית לאחריות הכוללת.

ובינתיים: הפגנת נשים ליד מרכז מפא"י ברחוב הירקון – אשכול מכנה אותן בהומור שלו: "נשות וינדזור העליזות" – המביעות את חרדתן של אלפי הנשים, שבעליהן ובניהן כבר גויסו למילואים; פעילות נחרצת של מזכיר רפ"י, ח"כ שמעון פרס; התנגדות המפד"ל, היושבת בתוך הממשלה, להמשיך בחברות בה אם לא תוקם ממשלת אחדות לאומית; שינוי הלך הרוחות בתוך מפא"י עצמה – כל אלה מביאים לכך שביום חמישי, 1 ביוני, מסיר אלון את מועמדותו לתפקיד שר הביטחון, ומזכירות מפא"י מחליטה על הקמת ממשלת ליכוד לאומי עם גח"ל ורפ"י, ועל מינוי דיין לשר הביטחון.

הידיעה על המינוי מתקבלת בהקלה בציבור ובצבא, שרובו מורכב מאנשי מילואים; היא מעלה בבת-אחת את המורל הלאומי אך גם מחזקת את הוודאות שהמלחמה קרובה לפרוץ וייפלו בה קורבנות רבים. שוב הוכח כי בדמוקרטיה הישראלית יש בשעת משבר משקל עצום לדעת הקהל, הרבה מעבר ליחסי הכוחות בכנסת. כך היה בימי "פרשת לבון", וכך עתיד להיות בשעות משבר נוספות בעתיד, שאחת מהן תשפיע על גורלו של משה עצמו.

*

זו פעם שלישית בחייו נקרא משה למלא תפקיד ממלכתי מרכזי. בדצמבר 1953 מונה לרמטכ"ל, וב-1959 – לשר החקלאות. עכשיו, במשך ימים ספורים, בעיקר בסוף השבוע הראשון של חודש יוני, עליו לשכנע את הממשלה בנחיצות פתיחתה של מלחמה מיד, בטרם ירכזו הערבים כוחות נוספים על גבולות ישראל; ועליו גם להוליך שולל את הערבים, כדי שיחשבו כי חרף התמנותו לשר הביטחון אין המלחמה עומדת לפרוץ בימים הקרובים, וכך יישמר גורם ההפתעה בידי ישראל.

במסיבת עיתונאים ראשונה שהוא מקיים, ובראיונות לעיתונות העולמית, חוזר משה על האמירה: "כרגע המועד מאוחר מדי או מוקדם מדי שישראל תפתח באש, וזאת משום שטרם מוצתה הפעילות הדיפלומטית."

ואכן, מתברר שארה"ב פועלת להקמת כוח ימי בין-לאומי, שיפגין שיט במיצרים, ואליו תצורף אונייה ישראלית. לדעת משה, וזאת אין הוא אומר לעיתונות, לא זו בלבד שאין סיכוי שהיוזמה תצליח, אלא גם תועלת אין בה. מעבר אונייה ישראלית אחת במיצרים לא יסיר את האיום של צבאות ערב, החונים על גבולות ישראל והם מוכנים לפתוח במלחמה כל רגע, שעה שהמשק הישראלי משותק למחצה בגלל גיוסם של כל כוחות המילואים. כך אי אפשר להמשיך לאורך זמן. רק מלחמה תשחרר את ישראל מטבעת החנק הסוגרת עליה, ומוטב מוקדם ככל האפשר.

הגנרל המצרי מורטאג'י, מפקד הכוחות המצריים בסיני, מפרסם ב-3 ביוני פקודת-יום לחייליו: "עיני העולם מופנות אליכם במלחמתכם המפוארת נגד תוקפנות האימפריאליסטים הישראלים על אדמת מולדתכם. תוצאות רגע מיוחד זה הן בעלות חשיבות היסטורית לאומתנו הערבית ולמלחמת הקודש, שבה תחזירו את זכויות הערבים שנגזלו בפלסטינה ותכבשו מחדש את אדמתה השדודה, וזאת בחסדי האל ובזכות הצדק, בכוח הנשק ובאחדות אמונתכם."

בישיבות ממושכות של ועדת השרים לענייני ביטחון ושל הממשלה כולה ביום ראשון, 4 ביוני, שמשה משתתף בהן לראשונה כשר הביטחון, נופלת ההכרעה לפתוח במלחמה במועד שייראה לנכון לצבא; זאת לנוכח הזרימה הגוברת והולכת של כוחות צבא ערביים לגבולות ישראל, והמסקנה שאפסו הסיכויים לפתרון המשבר באמצעים מדיניים.

 "ארה"ב לא תעשה דבר לפתיחת המיצרים," זו ההתרשמות שמביא עימו לישיבה ראש "המוסד" מאיר עמית, ששב מביקור קצר בוואשינגטון, שכלל פגישה עם רוברט מק-נאמארה, שר ההגנה של ארה"ב, "ואולם לא תפריע לישראל אם תתקוף את הצבא המצרי, ואולי אף תתמוך בה במועצת הביטחון ובאו"ם."

רשמית מודיעה ארה"ב, שתקבע את עמדתה רק כאשר יתברר מי מהצדדים ירה ראשון. שום מעצמה אחרת אינה תומכת בישראל, אפילו לא ברמז. שארל דה-גול נשיא צרפת, ושר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו, מזהירים את ישראל כי אם תפתח ראשונה באש, תיפול כל האחריות למלחמה עליה.

ערב המלחמה משחררים מספר לא רב של אנשי מילואים, כדי ליצור רושם שהסבירות לפתיחתה נמוכה.

*

בעיתונות החוץ פורסם, כי בתקופת ההמתנה ביצע חיל האוויר המצרי שתי טיסות צילום מעל הכור הגרעיני בדימונה, וכי בישראל חששו, שאחת המטרות המרכזיות שרוצה נאצר להשיג במלחמה היא השמדת הכור וחיסול "האופציה הגרעינית", שלדעתו הקנתה לישראל עליונות וחסינות בלתי נסבלות מבחינתו. הערבים הבינו, שכל עוד מחזיקה ישראל באופציה הזאת לא יוכלו להשמידה. לדברי המקורות הזרים, החשש מפגיעה בכור היה אחד השיקולים העיקריים בהחלטתה של ישראל לצאת למלחמה. פורסם גם, כי לאחר שמונה משה לשר הביטחון הציע לו פרס "הצעה שהיתה עשויה למנוע את המלחמה." על-פי מחקרים שפורסמו בחוץ-לארץ, החליטו אשכול – וכנראה גם משה – שלא לחרוג מהמדיניות הקיימת ולא לקבל את ההצעה.

*

ביום ראשון בלילה, שעות אחדות לפני פרוץ הקרבות – שעת ה-ש' נקבעה למוחרת בבוקר, ה-5 ביוני, ב-7.45, נשאר משה לישון בחדר שהוקצה לו ב"בור". ה"בור" הוא לב-ליבו של צה"ל, חדר המלחמה המרכזי של פיקוד הצבא. הוא טמון קומות אחדות מתחת לאדמה ובנוי כמערכת בונקרים משוכללת ומוגנת ביותר, אי שם בקריה בתל-אביב. בעבר נקראה הקריה בשם שרונה והיתה כפר חקלאי משגשג של מתיישבים גרמנים נוצרים מכת הטמפלרים. לקראת מלחמת העולם השנייה הפכו רובם לנאצים וגורשו מהארץ. שנים אחדות שימשה שרונה מרכז לשלטון הבריטי, ואחר-כך עברה לרשותה של ממשלת ישראל ובעיקר לרשות צה"ל ומשרד הביטחון, שנותרו במרכז האוכלוסייה הגדול ביותר של ישראל, תל-אביב רבתי, ולא עברו לירושלים.

משה בן 52. בשוכבו לבד על מיטת שדה בחדר הקטן, האטום לחלוטין, ארבעה ימים בלבד לאחר התמנותו לשר הביטחון, הוא עורך חשבון נפש בנושא שבעיניו הוא החשוב ביותר – האחריות המוסרית להכרעות צבאיות שנוגעות לחיי אדם, לזולת, לאלה שתחת פיקודך ולאלה שביטחונם הופקד בידיך. בכך מקצועו העיקרי, רק עליו יישפט ובו יעמוד לביקורת הציבור וההיסטוריה אם ייכשל. כל שאר התוכחות נגדו – פתפותי ביצים.

 "המלחמה ואחריותי לה, ולא כהונת השר והחברות בממשלה, היו לי העיקר," הוא מספר על אותן שעות בזיכרונותיו. "באורח חיי חלה מהפכה. חבר כנסת שאינו מעורה בעבודת הכנסת, שנמצא ב'מידבר הפוליטי' של רפ"י, מפלגה קטנה באופוזיציה, ואינו יודע בדיוק מה לעשות בעצמו, מסייר בווייטנאם ועוסק בחברת דיג (יונה) – נעשה אחד מבעלי התפקידים המרכזיים, ומקובעי דרכה של ישראל. אך מהפכה אישית זו נבלעה בעננה שהתחוללה בחיי המדינה כולה – המלחמה.

 "ה'להיות בחדשות', לשמוע את שמי, את קולי, לראות את תמונתי ואת דבריי יום-יום בעיתונות וברדיו – נתנו בלי ספק סגנון חדש לחיי. אבל כל אלה באו במסגרת המלחמה, מסגרת שהכול שונה בה מן העבר. אני, אישית, אמנם נישאתי בראש הגלים. אבל אלה היו גלי סערה שאפפה את ישראל כולה. הייתי גאה על שבחר בי העם לשאת באחריות לכבדה בשעותיו – למלחמה. שמחתי על האהדה שקרנה אלי מכל עבר, מחיילים ומאזרחים. האמנתי שאדע מה יש לעשות וממה להימנע במהלכים הצבאיים והמדיניים הקשורים במלחמה.

 "אף-על-פי כן לא משה ממני הרגשה כבדה. זו הפעם הראשונה היה עליי לפעול בלי שתהיה סמכות מעליי. אמנם הייתי כפוף לממשלה, ולראש הממשלה, לאשכול, אבל למעשה, ובייחוד מבחינה מוסרית, היה הבדל קוטבי בין תפקידי במערכת 'קדש', שאז הייתי רמטכ"ל כפוף לבן-גוריון, לבין מצבי עכשיו.

 "בן-גוריון היה מקובל עליי. גם כשחלקתי עליו וחשבתי שהוא טועה, קיימתי את הוראותיו בלב קל, בהנחה שיתברר, בסופו של דבר, שעמדתו נכונה. לא כן עכשיו. בהיותי שר בממשלתו של אשכול, לא ראיתי עצמי פטור מלשקול את הדברים כאילו אין איש מעליי. אמנם בן-גוריון, שלפי הערכתי תבונתו המדינית עולה על שלי, נמצא בקרבת מקום, במרחק חמש דקות נסיעה ממשרד הביטחון, אבל נמנעתי מלהיוועץ בו. לאחר שיחותינו האחרונות הייתי סבור שאינו רואה את מצבנו נכונה, שהוא חי בעולם שחלף. הוא מעריץ את דה-גול, מגזים בכוחו של נאצר ואינו יודע להעריך את מלוא העוצמה העצורה בצה"ל.

 "לטוב ולרע, כך התגלגלו הדברים. במלחמה זו עלי לסמוך על כוח כנפיי שלי."

*

משה מתעורר מוקדם בבוקר. פחות משעתיים נותרו עד פרוץ המלחמה. הוא מטלפן לרחל ומבקש ממנה לבוא לאכול איתו ארוחת-בוקר. בשש וחצי הם נפגשים בבית-קפה קטן ליד הקריה, מאלה שאנשי הצבא המשרתים בקריה ממלאים אותם בימים רגילים. מזמינים קפה ולחמניות טריות, ומשוחחים. רחל גרושה כבר כתשע שנים, משה עדיין נשוי. הוא מתנצל לפניה על הפגישה הקצרה. בשבע וחצי עליו להיות במשרד. הוא אינו מספר לה, אפילו ברמז, שמדובר ברבע שעה לפני המלחמה.

עוברי אורח משכימי קום עשויים להתרשם, ששר הביטחון החדש ממשיך בעסקי הנשים שלו כאילו דבר לא קרה; שבמקום לדאוג לביטחון ישראל, הוא מבלה בלילות. איש אינו מתאר לעצמו שכך מתנהג שר ביטחון חצי שעה לפני המלחמה.

מנקודת מבטו של משה, ההפרדה הכמעט-מוחלטת בין התחומים השונים בחייו היא ההיגיינה הנפשית שלו: נשיאה באחריות מלאה לביטחון בצד יכולת למצוא התרגעות גם בשעות משבר ומתח. כך, בהיותו מפקד הקרב על כרתיה, במלחמת העצמאות, הוא שוכב לישון בוואדי, מבקש שיעירו אותו לאחר שיסיימו להעביר את כלי-הרכב לגדה שממול, וכמעט מוצא עצמו לבד בהתעוררו. הוא נהנה להתרכז בחפירה ארכיאולוגית פרטית בתל החביב עליו באזור, ליד בית-דגן, או באיחוי חרסים בחדר העבודה בביתו שבצהלה, כשהוא לש באצבעותיו הכפריות, פשוטות המראה, את חומר האיחוי הבוצי, ומתלכלך כמו קדר.

בעיניו, אלה הן השעות הטובות ביותר לחשוב ולהרהר, שוב ושוב, בטרם יקבל החלטה חשובה.

אבל משהחליט – שום דבר אינו מזיז אותו מדעתו.

לבד מקשרים אנושיים הנחוצים לו, כדי למלא את תפקידו הביטחוני והמדיני, או שיחות עם אנשים שהוא מעריך אותם ואת תבונתם, משה הוא אינדיווידואליסט, זאב בודד. הוא חש שאינו חייב דבר לאיש וגם אינו רוצה שאחרים יהיו חייבים לו. מרבית בני-האדם הם לטורח עליו. לא איכפת לו שהוא מעורר בקירבם חשש מפניו ואפילו פחד. הדבר החשוב ביותר בעיניו לאחר ביטחון ישראל הוא שיניחו לו לנפשו ולהנאותיו. הוא אינו זקוק לאחרים. הוא שמח לבלות לפחות חלק מהיום או מהשבוע עם עצמו, או בחברת האשה שהוא אוהב. אין בו צורך לעשות רושם בפעלתנות מיותרת. כלוחם ותיק הוא מודע תמיד לתבונה שבאגירת כוחות בכל הפוגה מזדמנת, כדי לשמור על העירנות וכדי שהעייפות לא תגבר עליו בשעה המכרעת.

רבים בישראל חוששים ממשה. הם משוכנעים, שהוא חותר לשלוט במדינה ורואים בכך אסון, משום שלדעתם אינו מתאים להיות ראש הממשלה. משה עצמו אינו פועל לכך. אין זאת אומרת שאילו היה נוצר מצב, שבו היו מבקשים ממנו להיות ראש הממשלה, היה מסרב. אבל, "על אחריותכם!" – הוא אינו מוכן להשתנות, להטיף מוסר לאחרים, ושהם יטיפו לו. הוא ייעתר לבקשה רק אם יקבלו אותו כמות שהוא. ההיסטוריה, שיש בה לא פעם צירוף של מקרים והזדמנויות, קבעה לבסוף שלא יהיה, אבל דמותו השנויה במחלוקת תיחקק בתולדות העם יותר משל הרבה ראשי ממשלה.

המשך יבוא