הטקסט הבא לקוח מתוך מאמר המערכת של עלון השבת "מעיינות הישועה", גיליון פרשת "שמות", לפני שבועות אחדים.
תחת כותרת המשנה "רבני הקריירה" נכתב כך: "נכון יש גם כאלה. פקידים. שלא רוצים להפריע. שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' וגם ש'זה רק פן אחד' וגם ש'יש עוד הרבה רבנים שלא חושבים כך' ושבקיצור הפוליטיקלי-קורקט הוא לחם חוקם. ספק אם בזמנו הם הזדהו עם הקריאה הלא אסטטית: 'מי לה' אליי'. ספק אם לקחו חלק בהיסטוריית מאבקי התרבות שלנו. ספק אם יקחו אי פעם. מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות השמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו."
היום שבו יהודים מפנטזים על מחנות השמדה, הוא יום שבו יש לקרוע קריעה. ניתן לפרש את הטקסט הזה ביותר מדרך אחת, אולם בכל פירוש שהוא, מדובר בתועבה, בזוועה.
פירוש אחד לדברים הוא שהכותבים רומזים לערבים או לפחות לפלשתינאים, כאשר הם מדברים על העמלקים. גם אם אין זה הפירוש הנכון של כוונת הדברים, ולהערכתי אין זה הפירוש הנכון, אין ספק שיש מי שכך יפרשו את הדברים, ומי שכותב כך לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.
ומדוע אני כותב בנחרצות כזו – "אין ספק"? – כיוון שכבר שמעתי במו אוזני את ההשוואה הנואלת פלשתינאים = עמלקים, על כל המשתמע מכך. וכאשר עלון רבני כמהָ למחנות השמדה, אין הוא יכול לפטור עצמו מאחריות לכך שלפחות חלק מקוראיו יבינו את דבריו כאמירה שהשמדת הפלשתינאים היא צו אלוהי.
אולם הטקסט הזה מזוויע גם על פי הפירוש שנראה לי נכון יותר בהקשר שבו הוא נכתב – שאין כאן התייחסות קונקרטית לאוייב מסויים, אלא בוז לרבנים שיצאו נגד מכתב הרבנים הקורא לא להשכיר דירות לערבים, ובכלל נגד הרבנים שאינם מתיישרים עם הקו הפנאטי, הלאומני הגזעני של כותבי מאמר המערכת. "רבני הקריירה" הם מכנים אותם בבוז, ולועגים להם על בחירתם בתורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כאילו בחרו להתיפייף כדי להגן על ה"קריירה" שלהם. נייר הלקמוס לבחינת הקרייריזם של אותם רבנים "פיינשמקרים" הוא מחיית עמלק. רוצים הכותבים לומר – שאילו עמדה בפני אותם רבנים האפשרות לממש את הצו האלוהי המוחלט של השמדת עמלק, הם היו משתמטים ממנו מסיבות תדמיתיות או קרייריסטיות.
בטרם אחזור לטקסט ולעמלקים – התייחסות קצרה לקרייריזם. מיהו הקרייריסט? האם מי שאוחז בקרנות המזבח ודבק בקריירה של רב ברבנות השייכת למדינת ישראל ומקבל את שכרו ממדינת ישראל, תוך שהוא בז לה, למוסדותיה ולחוקיה, ואף רואה עצמו כחסין מפני חוקיה ומוסדותיה וכמי שעומד מעליהם, כפי שאנו שומעים ורואים בשבועות האחרונים – יכול להטיף מוסר על קרייריזם? הרי אילו היה אדם ישר ונאמן לעצמו, היה מתפטר ועוזב את משרתו. אבל הקריירה קורצת יותר, וקל יותר לרפד את המרידה במלכות במשכורות לא רעות מכיסו של משלם המסים הישראלי.
אחזור לטקסט עצמו – דורות של גדולי ישראל ניסו להתמודד עם הציווי להשמיד את עמלק, בדרכים שונות ובהם התייחסות לעמלק לא כאל עם מוחשי, אלא כאל רע סמלי, העמלק המצוי בתוך כל אחד מאיתנו ויש להשמיד אותו. והנה, אותם רבנים בוחרים דווקא את הצו הבעייתי ביותר בתורה, מתעלמים מדורות של התמודדות ובוחרים בפשט הפונדמנטליסטי, ומכניסים אותו לשיח האקטואלי מעל במה עממית פופולארית (כך שאי אפשר להציג זאת אפילו כליבון אקדמי תיאורטי של הלכה מסויימת). אין חילול השם גדול מזה. גם מי שפירשו את הצו למחות את עמלק כמוחשי, הקפידו להבהיר שאין עוד עם כזה. אך כותבי מאמר המערכת של "מעייני הישועה" משוכנעים שעוד "ימים יגידו".
החמור ביותר בעיניי הוא השימוש במושג "מחנות השמדה". גם מי שבוחר בפרשנות הפונדמנטליסטית ביותר של הצו אודות השמדת עמלק, אינו חייב לבחור במושג שאינו קיים בתורה, אך הוא טעון במשמעות שאין יהודי ואין אדם שאינו מבין אותה. הרי לא כתוב בתורה "מחנות השמדה". והנה, רבנים יהודים בוחרים בסמל הארור ביותר של הנאציזם, של השואה, של השמדת היהודים, כסמל חיובי של מצווה שחובה ליישמה; כמבחן למחויבותם של רבנים להלכה.
בפתח נאום התביעה של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר במשפט אייכמן, הוא הבהיר שאין הוא עומד לבדו, בבואו ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן. עימו ניצבים שישה מיליון קטגורים. אני משוכנע, שכאשר אני יוצא ללמד קטגוריה על דברי התועבה הללו, על הרבנים המפנטזים אודות מחנות השמדה, ניצבים עמדי שישה מיליון קטגורים.
אסיים בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהגיב על הטקסט של "מעיינות הישועה" והבהיר את דעתו הנחרצת על "יראת השמיים", כביכול, של אנשים אלה: "אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה. סימן ליראת שמיים טהורה, הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצוייר יראת שמיים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמיים כזאת היא יראה פסולה" (אורות הקודש ג, כז).