על "עדן" ספרה החדש של יעל הדיה
עם עובד 2005, 674 עמ'
לבושתי, לא קראתי עד היום את ספריה של יעל הדיה. זכייתה בפרס ראש הממשלה השנה (תשע"א) האיצה בי לקחת לידיי את "עדן", ספרה רחב היריעה, ולקוראו – משימה לא קלה, כי למרות הכישרון המוכח של יעל הדיה הספר איננו קל לקריאה, ולעיתים אפילו מייגע.
שמות פרקי הספר הם כשמות שמונת גיבוריו העיקריים: דפנה, ראובן, מַרק, אלונה, אלי, רוני, נחמה, וג'יין. לכל אחד הוקרשו שניים עד ארבעה פרקים, ורק לג'יין, הדמות היחידה בין השמונה שאיננה מתגוררת במושב עדן, הוקדש רק פרק אחד – האחרון.
כדי שהביקורת שלי על הספר תהיה נהירה לקורא, אני נאלץ להביא פרטים על גיבורי הספר העיקריים, כדלקמן:
דפנה נשואה לאלי, עוברת מזה שנים רבות טיפולי פוריות, ללא הצלחה. היא היתה מפיקה של תוכניות טלוויזיה, אך התפתתה לעבור לעבוד ב"חמש", תנועה חברתית, שבין השאר פועלת למען קירוב לבבות בין יהודים לערבים. פעולותיה של תנועה זאת מתוארות בנימה אירונית: הם מחליטים לקיים מיזם לפיו יהודים ופלסטינים יחליפו ביניהם טובין ושירותים. בין הישראלים נרשמו אלפים, אך מבין הפלסטינאים נרשם רק אחד, שמבקש להישאר בעילום שם. הוא מבקש בובת פאואר רנג'ר עבור הילד שלו, ומוכן להעניק תמורתו עבודה, אלא שהוא איננו מתייצב לפגישה שנקבעה, והתנועה נשארת עם הבובה שנקנתה במיוחד למען האירוע של קירוב לבבות.
שיא האירוניה מצד המחברת הוא כאשר היא מתארת איך נאלצו לצלם ילד של עובד זר במקום ילד פלסטינאי עבור הפוסטר למיזם, שכאמור נכשל בגלל אי היענות בצד הערבי (עמ', 154, 313-309, 317, 412, 602-593, 611-610, 618-617). אגב, אירוניה דקה ימצא הקורא לאורך כל הספר: אלונה מעריצה את עיתונאי "הארץ" השמאלן גדעון לוי (עמ' 253), אבל מרק, בעלה בנפרד, מצהיר שהוא כבר איננו רוצה להיות "שמאלני נאור" (עמ' 469); הרופא הפרופסור המטפל ברוני, שנדרסה על ידי נהג פזיז לאחר ליל השכרות שלה (ראו להלן), מסביר פנים לג'יין, אימה של רוני, שבאה מבוהלת מארצות הברית לשמע הבשורה הקשה, רק משום שהיא אמנית, והוא עצמו החל לפסל, ורוצה את חוות דעתה לניסיונות הנפל שלו (עמ' 573, 652, 657-656) ועוד.
אלי, בעלה של דפנה הוא עורך-דין מבוסס ואקסהיביציוניסט. הוא נענה בחוסר רצון לשאיפה הנואשת ממש של רעייתו לעבור אינספור טיפולים מייסרים, ואשר דורשים גם ממנו רגעים מביכים ולא פשוטים (עמ' 156, 164). הזדמן לו לקחת את רוני בת השש-עשרה טרמפ בג'יפ המפואר שלו, והיא זאת שכפתה עליו יחסי מין. כעורך-דין הוא מודע לכך שיחסים בהסכמה עם קטינה כמוהם כאונס, ויודע מה הסכנה המרחפת מעליו כבוגר וכעורך דין, אך זה למעלה מכוחותיו להתנתק מיחסי המין הגנובים האלה עם נערה מצודדת זאת (עמ' 269, 283, 363).
רוני היא בתם בת השש-עשרה של מרק ושל גרושתו החיה הארצות הברית – ג'יין. רוני לא הסתדרה עם אימה, ובגיל שתים-עשרה נטשה אותה ובאה ארצה לגור עם אביה ועם אלונה, אישתו השנייה בנפרד של אביה, שגם ממנה יש לו שני ילדים קטנים – מאיה ועידו.לא ברור מהו המניע של רוני במעשיה, אך היא מתוארת כטורפת גברים: היא מפתה את אורי, הסופר הצעיר הגאוני בעל הנפש המסוכסכת, ומנהלת עימו רומן סוער במשך שישה ימים, תוך חיקוי סצינות מהסרט "הטנגו האחרון בפאריס"(173-171, 184, 186, 211-202, 361, 493) היא מפתה, כאמור, גם את אלי ומנהלת עמו סקס פרוע (אוראלי, אנאלי, קשירות וכו', עמ' 284-383, 401-400), ובמקביל עושה כנ"ל עם יוסי מורה לנהיגה השמן שמגעיל אותה (501-500). הסופרת טורחת לציין שרוני, היוזמת תדיר סקס עם גברים בשלים, איננה זוכה לעולם באביונה, ונדמה שהסקס הוא עבורה מעין שלב בחניכה של מתבגרת שחובה עליה לעבור. רוני אוהבת לקרוא הרבה, אך איננה מסתדרת עם מסגרת בית הספר, וברוב הפרקים המתארים את מעלליה – היא מבלה הרחק מכותלי בית הספר, ובחלומה היא רוצה להשיג רשיון נהיגה, לנטוש את בית הספר לחלוטין ולעסוק במלצרות.
מרק, בן ה-44, הוא אביה של רוני, הוא גרושה של ג'יין, בעלה בנפרד של אלונה, ואביהם של ילדיה – מאיה ועידו – הוא אב ובעל למופת (ראו לדוגמה – עמ' 394), וממש לא ברור מדוע שתי נשים נפרדו ממנו. הוא בעל מסעדת גורמה במושב עדן, שאיננה עומדת על רגליה, ומרק נזקק מדי פעם לסיוע כספי מצד אחיו המיליונר המתגורר בארצות הברית.
אלונה, אישתו בנפרד של מרק, ואם שני ילדיו, היא עורכת ספרותית בהוצאת ספרים, ולאורך כל הספר היא מטפלת בעריכתו של כתב-יד של אורי, סופר צעיר וגאוני, אך מופרע לחלוטין, ועל כן העריכה מתארכת מעל למקובל. אלונה, אישה השופעת מיניות, ניסתה ללא הצלחה לפתות את ראול, חבר של מרק, ולאחר תקופת יובש ארוכה היא מנסה לקרב אליה שוב את בעלה בנפרד שישכב עמה (עמ' 110, 255-254, 387, 469).
ראובן, השכן הזקן של אלונה מפנטז עליה ומתכנן בראש כל מיני תסריטים בהם הוא מצליח להשכיב את האישה המצודדת. אבל חוץ מאשר התפרקות במכנסיים הוא לא זוכה לכלום (עמ' 58-50). יש לציין כבר כאן את התיאור המהימן של מחשבותיו של זקן מגורה זה.
הסופרת מצליחה ללא ספק לתאר במהימנות גדולה את מחשבותיהם ורגשותיהם של הגיבורים השונים כל כך זה מזה בגיל, במזג, בסביבת גידול וכד'. בעיקר הרשימו אותי תיאורי הטיפול בילדים, האגוצנטריות שלהם, ואף הרשעות שלהם כלפי אחיהם והוריהם (105-95, 350, 378-385, 425, 541-537,549-547, 567). עידו, הבן הקטן של מרק ואלונה, שבר, ואחר כך העלים, את המצלמה של אימו. ביד אמן מתארת הסופרת את ייסורי המצפון שלו (עמ' 665, 669, 672-671). רוני, המיואשת אחרי שאורי אהובה החליט לחיות עם זוהר חברתו שהרה לו (עמ' 250), מתחברת לבעל הבית של דירתו של אורי ומשתכרת עד אובדן החושים – סצינה הבנויה ביד אמן (עמ' 527-522). אהבתי את ההתעמקות של הסופרת ברגשותיה של אישה עקרה (עמ' 306), וכן את התיאור הנפלא של השיחה בין מרק ובין עלי הערבי שנקרא לסלק את גוויותיהם של כלביו המורעלים (עמ' 480-466).
הספר מתאר בכישרון רב את השקרים הקטנים והגדולים שמשקרים ילדים להוריהם – בעיקר רוני לאביה – ואת הניכור שבין הדורות, אך בסופו של דבר, הנימה השלטת היא נימה אופטימית: דפנה העקרה מתבשרת שההפריה החוץ גופית (המי יודע כמה) הצליחה (עמ 619), ורוני, שנפגעה קשות על ידי נהג פושע, מתעוררת מהאלחוש בבית החולים – מגיבה לכאב, מזיזה איברים, ואף קוראת לאימא – אין סכנה שהגרוע מכול קרה לה (עמ' 667-674).
יעל הדיה היא סופרת מחוננת ללא ספק, לכן קשה לי להבין מדוע בחרה לייגע את הקורא בתיאורים ארוכים, שבעיניי (אולי אני טועה?) הם חסרי חשיבות לחלוטין. הרי שתי דוגמאות מני רבות: דפנה מחפשת חנייה בתל-אביב – הסופרת מקדישה לכך 5 עמודים (עמ' 326-322). מרק מחפש מצרכים עבור המסעדה שלו – הסופרת מקדישה לכך 2 עמודים (337, 346). התיאורים הם אמינים, אך יש תחושה שהם שובצו ביצירה למען הדיוק ההיסטורי, ולא כמתחייב מפנימיותה של היצירה. אני מודה שאותי תיאורים אלה ייגעו.
 
אהוד: מה אתה מתפלא? רבי-המכר המוערכים ביותר של מרבית הסופרים החשובים שלנו, אלה שעליהם נכתבים מאמרי ביקורת רבים, הם קצת מייגעים, ורוב הקוראים רק קונים אותם.