סיפורו של משה דיין

משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997

[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים

חלק שלישי

עוד לפני תום המלחמה מחליטה הממשלה על סיפוח ירושלים המזרחית, ובה כמובן הכותל המערבי והרובע היהודי, החרב עדיין. משה תובע לבטל את כל הגבלות המעבר בין שני חלקי העיר. הוא נתקל בהתנגדות כללית מצד נציגי הצבא, המשטרה, ראש העיר טדי קולק ואחרים. הם חוששים שתפרוצנה מהומות, שערבים ירצחו יהודים בחלק הערבי ויהודים יפגעו בערבים שיעברו לחלק הישראלי. יש לזכור שבמשך שנים ארוכות היו ערביי ישראל נתונים תחת ממשל צבאי, שהגביל את תנועותיהם.

 "אני תבעתי להנהיג מיד תנועה חופשית לכל כיוון ולבטל את נקודות הביקורת ואת ההוראות על הצורך ברשיונות מעבר," מספר משה. "לא היו בידי הוכחות שתתבדינה הנבואות השחורות. אבל דעתי היתה נחושה: עלינו ליצור מיד מציאות חדשה. אחר-כך נטפל בבעיות שתתעוררנה. על אף ההתנגדות העזה, והטענה שאני מביא שואה על ירושלים, הוריתי לנהוג כפי שאמרתי."

התוצאה מדהימה. ביום שבו פורצים את המחסומים זורמים יהודים וערבים משני הצדדים דרך הפרצות הטריות, המלאות אבק, שנפערו בין קירות הביטחון, הגדרות ורצועות ההפרדה הממוקשות. נחלי אדם מתערבבים אלה באלה באווירה של חג. ירושלמים ותיקים משני העמים פוקדים מקומות שבהם לא ביקרו עשרים שנה, פוגשים מכרים ותיקים. "צדקת, וכל הכבוד," שולח טדי קולק מברק למשה למחרת היום. "בעיר אווירת פסטיבל, כל הערבים בכיכר ציון וכל היהודים בבזארים."

*

עם כיבוש ירושלים מצטלמים הצנחנים על רקע המסגדים הקדושים למוסלמים: בניין כיפת הסלע, הקרוי גם מסגד עומר, ומסגד אל-אקצה. בשבת הראשונה לאחר הקרבות, 17 ביוני, מבקר משה במסגד אל-אקצה ונפגש עם אנשי הדת המוסלמים מהמועצה המוסלמית העליונה, האחראים למסגדים. בכניסה הוא מבקש מהקצינים הישראלים שאיתו להתפרק מנשקם ולחלוץ את נעליהם. הוא מתיישב על השטיח בשיכול רגליים, כדרך הערבים, ופותח בדיון עם אנשי-הדת המוסלמים, שארשת פניהם מעידה על אבל וחשדנות. הוא מבקש מהם לחדש את התפילה במסגד ביום שישי הקרוב, גם לערביי ישראל יותר לבוא, ופורס בפני המופתי והשייח'ים את הכללים שישררו מעתה:

 "חיילי צה"ל יפנו את החצר ויימצאו מחוצה לה. המימשל הישראלי אחראי לביטחון הכללי, אבל לא יתערב בשמירה הפנימית ובפיקוח הפנימי. אלה מסגדים מוסלמיים, והם זכאים לאוטונומיה ולניהול עצמאי. אתם יודעים שביום הכיבוש הוריתי להוריד את דגל ישראל שהונף מעל מסגד עומר. לא באנו להשתלט על קודשיכם או להתערב בחיי הדת שלכם. הדבר היחיד שננהיג הוא שגם היהודים יוכלו להיכנס לכאן בלי הגבלה ובלי תשלום. כאן עמד, בימי שבתנו בארצנו, בית המקדש, ולא ייתכן שעתה, כאשר ירושלים בשלטוננו, לא יוכלו יהודים לבקר בהר הבית באופן חופשי."

המהלך כולו הוא פרי יוזמתו וגישתו של משה, וכן המדיניות האוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית. הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, סבור שהגיעה התחלת הגאולה, והוא מתרוצץ ממקום למקום ותוקע בשופר, ובתשעה באב הוא עולה להר הבית עם מתפללים יהודים, ספר תורה וארון קודש, ומקיים תפילה פומבית. משה אוסר עליו לעשות זאת להבא.

*

בלהט הניצחון משתלטת הרבנות הצבאית על המסגד במערת המכפלה בחברון ועושה בו כבתוך שלה – עורכת טקסי נישואים בלי להתחשב בכך שהימצאות יין במסגד היא פגיעה חמורה בדת המוסלמית; מתקינה בית-כנסת במסגד. אלפי יהודים מגיעים להתפלל בו, ללא שים לב לזכויות הערבים, הרגילים להתפלל במקום חמש פעמים ביום.

משה מבקר במערת המכפלה ב-1 באוגוסט וסוקר אותה ביסודיות של איש צבא ומדינאי ובסקרנות של ארכיאולוג חובב. בייחוד מעניינים אותו המדורים הסתומים והאסורים בגישה, מנהרות, קירות, מדרגות ובורות.

הוא נפגש עם הנכבדים המוסלמים, ובראשם ראש העיר, השייח' מוחמד עלי ג'עברי, וחותם עימם על הסדר, שלפיו תתאפשר במערת המכפלה תפילה של ערבים ויהודים, כמובן לא יחדיו, ובית-הכנסת יישאר במקום. ההסדר משמש בסיס לכל ההסדרים בנוגע למעמדה של מערת המכפלה בשנים הבאות.

*

בסוף חודש יולי נותן משה אישור להמשך הובלתה של תוצרת חקלאית מזרחה – לעמאן, עיראק וכווית, כמו לפני המלחמה – במכוניות-משא ערביות היוצאות מהגדה. בגלל פיצוץ הגשרים יורדות המשאיות וחוצות את אפיק הירדן, הרדוד בקיץ.

משה סבור, שהאינטרס של ישראל הוא שלא לנתק את הגדה המערבית מהעולם הערבי, אלא לשאוף לתנועה חופשית של בני-אדם וסחורות בין ישראל לבין הארצות הערביות. לחידוש המהפכני הזה ניתן השם "מדיניות הגשרים הפתוחים", והוא כולו מבית-מדרשו של דיין. לירדנים ניתן אישור לבנות לקראת החורף גשרים חדשים על הירדן, במקום אלה שפוצצו במלחמה – גשר אלנבי ליד יריחו, המשמש בעיקר את ירושלים, בית-לחם, חברון ועזה, וגשר דמיה – לשכם ולג'נין.

אמנם לישראלים אין אפשרות לבקר במדינות ערב, אבל משה מאמין שביקוריהם של ערבים מהארצות השכנות בישראל יגרום להם להיווכח שאפשר לחיות איתנו וגם להיעזר בנו ברפואה, במדע, בטכנולוגיה, בתעשייה ובחקלאות.

*

עם תום המלחמה מפוצץ צה"ל בשיטתיות מאות דירות בקלקיליה ומגרש חלק מתושביה, תגובה על צליפות ופגיעות בנות שנים רבות בשכנתה, כפר-סבא. לאחר ימים אחדים מגיע משה, נפגש עם ראש העיר, חאג' חסיין עלי צברי, והולך עימו לבקשתו לחורשת הזיתים שבה לנים המגורשים תחת כיפת השמיים. תחת כל עץ מכונסת משפחה. על חבילות בגדים שנפרסו על הקרקע משחקים תינוקות. זקנים מנמנמים והם מכורבלים בעבאיות ופניהם מכוסות בכאפיות. בזהותם את שר הביטחון, הם נאספים סביבו לאיטם ומבקשים רשות לחזור לקלקיליה, לקבל כלי-עבודה, כדי לפנות את הריסות בתיהם, ואם אפשר – לחזור ולבנותם.

 "הבטחתי לעזור," מספר משה. "אך מה לומר לא ידעתי. לא היתה בפי תשובה לשאלה שלא נשאלה אך היתה תלויה באוויר – מה אנחנו רוצים מהם? אני יודע כי לו התגשמה תקוותם, לו היו הערבים מנצחים במלחמה, לא די שהיו מחריבים את יישובינו, גם היו שוחטים את כולנו. ייתכן שגם הם יודעים זאת, והם רואים אפוא את הריסת בתיהם בידי חיילינו כדבר מובן מאליו. אני, לדאבוני, אינני יכול להסתתר מאחורי הסבר זה. 'מה הם עושים לנו' איננו מורה-דרך להתנהגותנו שלנו. גם אינני רוצה לומר להם כי אני, שר הביטחון של ישראל, מצטער ומתבייש במה שעשו חיילינו. היחסים בינינו לבין הערבים הם יחסים בין עמים. ואני, בתפקידי, אינני יכול לדבר איתם כאיש פרטי. שתקתי, חזרתי למכוניתי והסתלקתי."

קלקיליה, ויישובים אחרים שנחרבו, למעט באזור לטרון, אכן נבנים מחדש בסיוע ממשלת ישראל. מחיקת הכפרים ליד לטרון באה מתוך מחשבה למרחוק – להשאיר בידי ישראל את הדרך ההיסטורית משער הגיא לרמלה ולא לתת לירדנים, לאחר שייחתם חוזה השלום, אפשרות לחלוש על שפלת החוף ועל נמל התעופה לוד, כיום בן-גוריון, שהוא נמל האוויר האזרחי היחיד של ישראל.

*

יהודה ושומרון זכורות למשה מטיוליו בימי נעוריו. בסוף הקיץ, בין קטיף התירס לעונת הזריעה, נהג לצאת עם חבריו, תרמיל-גב למזון ושמיכה צבאית על שכמם, ומעט כסף בכיסם. עימם נדד לאורך הירדן, לסביבות ירושלים, ועד לעזה הגיע. ואילו עתה:

 "מיפגשי עם חבלי הארץ שנפתחו לפנינו היה שונה. זה לא היה טיול, לא ביקור חטוף כדי לחזור הביתה, לנהלל. זו היתה התוודעות מחודשת. ביהודה ובשומרון היה משהו מיוחד, ומעולם לא יכולתי לגבור על הרטט שהביאו בליבי השמות, שמות המקומות. שילה, תקוע, בית-אל, ענתות, פצאל. אף כאשר שרד במקום רק תל חרבות, עוצמת השם לא נגרעה ממנה נימה. בימי התנ"ך היו גם האנשים נצר מכורתם: אליהו התשבי, מיכה המורשתי, נבל הכרמלי. מקצת השמות הוטו במשך השנים והותאמו לשפה הערבית. הדבר לא הפריע לי. הצליל העברי והכנעני נשמר – יריחו, עכו, יפו, מגידו. השנים, המלחמות, העמים שעברו בהם לא הכחידו את שורשם. עתה יושבים ביהודה ובשומרון ערבים. הנערים הדשים במורג את ערימות התבואה, הפלחים החורשים בצמדי שוורים במחרשת העץ ובמלמד הבקר, הנשים העולות מן הבאר של הכפר וכדן על ראשן – כולם חלק מפני הארץ. אין הם חוצצים ביני לבינה. מעולם לא היתה לי הרגשת איבה אל הערבים. המלחמות וההתנגשויות בינינו היו על עניין מדיני ועל שאיפות לאומיות ולא בגלל עוינות אישית. הפיתה והזיתים, הקפה וה'אהלן וסהלן' שפגשוני בכל עת שהגעתי אל פתח ביתם, נקטעו כפעם בפעם ברצח ובקרבות, אך לא נעקרו מן השורש."

*

מעודו לא היתה בידי משה אפשרות לעצב את דמותה של ישראל, של "ישראל הגדולה", כפי שיש בידו עתה, בהיותו שר הביטחון. הוא דוגל במדיניות גשרים פתוחים וחיים משותפים, בביטול "הקו הירוק" שהפריד בין ישראל לגדה ולרצועה; בעידוד המנהיגות המקומית הערבית, בעיקר ראשי הערים בעזה, חברון ושכם, שעימם הוא נפגש ועומד בקשר מתמיד, ובמתן מעין אוטונומיה לפלסטינים החיים תחת שלטון ישראל. אלפי ועשרות אלפי ערבים מהשטחים עובדים בארץ, ומתחיל להיווצר שילוב כלכלי, לא שוויוני אמנם, בין שני העמים, היהודי והערבי.

משה עצמו מופיע לא פעם בדמות הרון אל-ראשיד, הכליף הערבי המפורסם, שלא חשש לרדת אל העם ולשמוע את טענותיו. חרף היותו המצביא היהודי שהנחיל לערבים את הגדולה בתבוסותיהם – אין הוא חושש להיפגש עם ערבים בבתיהם ועם בדווים באוהליהם, ולהתארח אצלם בסגנונם ובשפתם. איש מהם אינו מתפלא שהאורח הנכבד אינו זקוק לנוכחות צמודה של שומרי-ראש מחשש שמישהו יתנקש בחייו. להיפך – דומה שהערבים רוחשים לו כבוד רב, אם לא הערצה. כובשת את ליבם הארצישראליות השורשית שלו, שמכירה בקיומם כבני-אדם, שמשתדלת להפריד בין היריבות הלאומית לבין שאר הצדדים המעשיים והאנושיים, והיא בנוסח המזרח במיטבו, נוסח שעליו גדלו בני המושבות הראשונות וחלק מבני-דורו של משה, שחייהם עברו עליהם מתוך קירבה לערבים.

באוקטובר 1968 פוגש משה בביתו שבצהלה את המשוררת בת שכם פדואה טוקאן, לאחר שקרא את שיריה בעלי התוכן הלאומי החריף והאנטי-ישראלי. היא באה עם דודה, ד"ר קדרי טוקאן, ועם ראש העיר חמדי כנען. משה אינו קורא לה כדי לשנות את דעתה, אלא דווקא כדי ללמוד אותה ולגשש אם יש תקווה להסדר בעתיד, מעבר לחיי היום-יום המשותפים. הוא מנסה להעביר באמצעותה מסר של שלום לנאצר, ומצטט את בן-גוריון שאומר בימים אלה: "לו עמדה השאלה של 'שלום או שטחים' הייתי מעדיף שלום על השטחים שנכבשו, פרט לירושלים."

בשלבי 1971 מתאבד בירייה מנהיג המחבלים ברצועת עזה, זיאד אל-חוסייני, במרתף ביתו של ראשד א-שאווה, ראש העיר עזה. א-שאווה, לדברי משה, הולך "על חבל דק של נאמנות כפולה". משה מבין את מעמדו העדין של א-שאווה, שלא היה יכול שלא לתת מחסה למי שנמלט אל ביתו, ומחליט להשאירו בתפקידו ולא להעמידו לדין.

הוא, שבגר תחת שלטון הבריטים ובשכנות לערבים, ממלא עתה את תפקיד השלטון הזר של המנדט – כלפי הערבים. הוא אינו שוכח את תקופת מאסרו, זוכר אנגלים מושחתים ושיכורים, אך גם תקופות של שיתוף-פעולה, ואת וינגייט. הוא יודע לשים עצמו במקומו של הערבי התלוי בו, ומשתדל שלא לפגוע יותר מן הצורך באלה הנתונים לשליטתו. מראה הערבים העובדים בשדות ובכרמים של יהודה ושומרון, כפי שעבדו אבותינו בימי המקרא, מוסיף נופך רומנטי לגישתו אליהם.

יותר מתמיד מתבלט עתה הפרדוקס, שליווה את ההתיישבות העברית בארץ-ישראל החל מימי העלייה הראשונה: משה, כאיכרי המושבות שזוהו עם הצד הימני, "האזרחי", של המפה הפוליטית – מצדד בשילוב כלכלי בין יהודים לערבים, המבוסס על עבודתם של האחרונים, ובמידה מסוימת מנסה להתעלם מהנחרצות של הקיטוב הלאומי – באמצעות הטבות כלכליות.

הדיעות בשמאל, גם בשמאל המתון, ומפי אישים כיצחק בן-אהרון, ישעיהו ליבוביץ', בן-גוריון ואחרים, מביעות חשש כבד מפני שילוב בין ישראל לשטחים, מפני הסתמכות על עבודה ערבית ומפני סיפוח זוחל – שעתידים להשחית את ישראל ולטשטש את אופיה היהודי. השמאל רוצה הפרדה והיבדלות מהערבים עד כדי סלידה מהם, המובעת דווקא ביצירות ספרותיות של סופרים ממחנהו, דוגמת עמוס עוז.

ואילו הימין מוכן לחיות עם הערבים ואפילו לחבבם, על רקע המגע היום-יומי של יחסי עובד ומעביד, בתנאי שאנחנו השולטים והם הנשלטים, ומתוך מדיניות כוחנית הנקראת בשפת העם "שיטת המקל והגזר".

*

משה מבקש לדאוג לכך, שהערבים ינהלו את חייהם כרצונם, וישראל לא תתערב. אבל ברגע שהערבים פוגעים בביטחון – יש להגיב בנחרצות. הביטחון חייב להישאר בידינו.

המירקם שמקווה משה ליצור בין שני העמים הוא שביר למדי, ולמעשה כמעט אין תקופה של רגיעה אחרי יוני 67'. הערבים אינם משלימים עם תבוסתם. אמצעי הלחימה וזירות הפגיעה, המשתנים לעיתים קרובות, יוצרים אשלייה כי אם רק תימצא כנגד כל אחד מסוגי הפיגועים – תשובה צבאית וביטחונית הולמת – ישרור שקט.

מחבלים ערבים חוטפים בחוץ-לארץ מטוסים הטסים לישראל, מפוצצים מטוסים באוויר, רוצחים בנמלי תעופה נוסעים העומדים לטוס לישראל, תוקפים מטרות ישראליות ויהודיות כמשרדי "אל על" וחברות אחרות, נציגויות דיפלומטיות וביתנים בתערוכות.

חודשים לא רבים לאחר יוני 67' מוכרז מרי אזרחי בגדה וברצועה. הפגנות והתפרעויות מתקיימות לסירוגין, מלוות הקמת מחסומים ויידוי אבנים, וכן שביתות מסחר, לימודים ותחבורה. בספטמבר 1968 מתרחש פיצוץ בתחנה המרכזית בתל-אביב, ובמאי 1970 נרצחים ילדי אביבים. פלסטינים מהשטחים משתפים פעולה עם ארגוני הטרור. התסיסה מורגשת בירושלים המזרחית ובערי הגדה והרצועה כשכם, חברון, בית-לחם יריחו, רמאללה, ג'נין, טול-כרם, קלקיליה, עזה, חאן-יונס ורפיח.

משה מנהיג עונשי פיצוץ בתים, הגליות ומאסרים, מאשר פעולות תגמול על תקיפות טרור, כגון פשיטת צה"ל על נמל התעופה הבין-לאומי של ביירות, בספטמבר 1968. עם זאת הוא מקווה, כי מירקם היחסים הכלכליים ההולך ונוצר במציאות החדשה יתברר כחזק מהאיבה הלאומית. לשם כך הוא מוכן אפילו להתעלם מהבדלי השכר בין ישראלים לערביי השטחים.

בביוגרפיה שלו הוא כותב באופטימיות על אותה תקופה:

 "חילוקי הדיעות לא הפכו למשטמה אישית; הגשרים פתוחים, חופש התנועה לישראל, שכר העבודה השווה והרווחה הכלכלית הציבו בסיס לחיים בצוותא לבני שתי האומות."

*

היותו עובד-אדמה משחר ילדותו, והשנים שעשה כשר החקלאות, כאשר השתדל לעזור לחקלאים ערבים בישראל, דוגמת מגדלי הזיתים, מכשירים את משה להקדיש מזמנו גם לחקלאות שבגדה וברצועה. הוא גאה על כל פרי וירק חדש שגדל בשטחים בסיוע מדריכי משרד החקלאות, בייחוד אצל הבדווים בדרום רצועת עזה.

עם אחד מהם, חאג' מחמוד אבו-סלים, הוא מתייעץ בדבר היחס למחבלים, מתי להראות יד קשה ומתי להקל.

עם בדווי ושמו חמד הוא מתיידד, ולא בכדי. חמד זה הוא מומחה לגילוי עתיקות. אם לא שוכרים אותו, לא מגלים דבר. והנה רמטכ"ל מבצע "קדש", שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, גאה על הצלחתו לקנות במחיר לא יקר חפצי עתיקות שחמד זה סוחב בשעת העבודה:

 "לא רק גילוי ארון הקבורה המצרי בחפירה בדיר אל-באלח, אלא גם הוצאתו מן הבור היתה מעשה אמן. באצבעותיו הדקות והרגישות היה חמד מעלה בזהירות חרס אחר חרס, בלי לשבור, ובין החרסים היו מעלים חפצים יקרים שהיו בארון – חרפושיות חותם, נזמים, עגילים, חרוזים וצמידים. מזווית עינו היה בודק אם אין איש עוקב אחר ידיו, חופן בכפיו חול סביב לחפץ, מעבירו בזריזת לאחור, וברגלו היחפה היה דוחק אותו לפינת הבור. אחר-כך, לצורך מנוחה, כביכול, היה מתיישב על האוצר, מתגרד ומתחכך ושולח את עוזריו להביא מים וניירות עטיפה. בסופו של דבר, בעד מחיר נאות, היה אפשר לרכוש גם את החפצים האלה, שמצאו את דרכם לאוהלו בשעות הלילה..."

*

עיתונאית צעירה מתארת אותו באותה תקופה: "גולגולת גרמית, עצמות לחיים חדות, סנטר מוצק, מצח גבוה, מבט יצרי בעין ושפה עליונה משוכה כאילו בחיוך קל, אלכסוני ולפעמים זדוני, כלפי מעלה. אדם מלא ניגודים, סתירות. בצד אחד האומץ, הכריזמה, האינטואיציה החריפה. בצד האחר – יצר אפל, בדידות, מרה שחורה, ובשני הצדדים הוא מחזיק בכל הכוח."

*

שבת אחת יוצא משה לסיור אווירי בסיני. בפמליה נמצא גם מאיר עמית. המסוק עוצר בבאר-שבע, או אולי מתחיל שם את דרכו. ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום, בא עם אשתו לנסיעה. ומשה: "לא, תרדי מההליקופטר!" – בצורה הבוטה ביותר, "נשים לא תיסענה!" – האשה יורדת, ושייקה לא מדבר עם משה חודשים לאחר-מכן.

המסוק נוחת בסרביט אל-חאדם, הנמצאת בשטח ההררי שבמרכז חצי-האי סיני, בקו אחד עם אבו-זניימה שעל החוף המערבי. כאן, באזור מכרות הטורקיז, ניצב דורות על דורות מקדש פרעוני עתיק, המוקדש לאלת הטורקיז חתחור. האסטלות, עמודי-הזיכרון המופלאים של המקדש, צופות כספינקס אל מרחבי סיני, ואיש אינו נוגע בהן – עד שנופלת עליהן עינו של משה:

 "המקום הקסימני. קרני השמש האירו כתובות היירוגליפים חרוטות על אסטלות עומדות בחצי גורן עגולה, פני האלה חתחור מגולפות בראשי העמודים, ותבליטים ציוריים על אבני המקדש. הנוף הזר והדממה המוחלטת העבירוני כבמטה קסמים לימי הפרעונים."

משה חומד אסטלה אחת ופוקד להסירה ממקומה ולהעמיסה על המסוק. בשדה התעופה שבו נוחתים, בתום הסיור, הוא משתמש בקומנדקר צבאי כדי להסיע את האסטלה לגן ביתו שבצהלה.

המעשה אינו נשאר בגדר סוד בטייסת המסוקים, בחיל האוויר, בצבא ובציבור. אמנם סיני כולו, על בארות הנפט ועל אוצרותיו הארכיאולוגיים, נופל שלל בידי ישראל, ואולם כאן מדובר בהפקעה פרטית של פריט ארכיאולוגי חשוב, שנעשית בידי נושא תפקיד ממלכתי ראשון במעלה.

בקרב הקצונה של צה"ל יש שמשלימים עם מעשיו של משה ויש שחורקים שן ושותקים. לימים, לאחר הזעזוע שגורמת מלחמת יום הכיפורים, יש שמאשימים אותו בערעור הנורמות של צה"ל. שנים לאחר אותה מלחמה עדיין דעתם של אנשי צבא לא מעטים, ובהם קצינים בכירים ששירתו באותה תקופה, נותרת חריפה ושלילית לגבי משה. הם אומרים שהיו לו אמות מידה של מוסר כפול, שהרשה לעצמו מה שלא הרשה לאחרים לעשות, ואפילו ענש אותם בכל חומר הדין על מעשים פעוטים מאלה שעשה הוא-עצמו. על לקיחת שק סוכר מושעים שני קצינים מבריקים בהענשה צורבת; על לקיחת רדיו שלל מסולק קצין מחיל האוויר.

משה נוהג להיעזר בפרופסור לאגיפטולוגיה גבעון, מאוניברסיטת תל-אביב, כדי לקבוע אם עתיקות מצריות המגיעות לידיו אינן מזויפות וכדי לפענח את ההיירוגליפים, כתב החרטומים שעליהן. לדברי אריה בראון, שלישו הצבאי של משה, קרא משה לפרופ' גבעון כדי לבדוק את האסטלה. בעקבות הפגישה החליט שאין הוא רשאי להחזיקה אצלו, והיא הוחזרה למקומה במקדש שבסרביט אל-חאדם. סיפור לקיחתה של האסטלה ידוע לרבים, ואילו מעשה החזרתה – למעטים בלבד.

*

לשר ביטחון יש סדר יום ויש חדר-עבודה במשרדו. משה הופך את בר-המשקאות לכוננית ספרים. את אורחיו הוא מכבד בעיקר בפירות העונה – תפוזים, תפוחי-עץ, ענבים ואבטיחים. התמונות על הקיר הן של לוח גזר, לוח חקלאי עתיק, ושל הכתובת בנקבת השילוח. שני מוצגים עבריים קדומים אלה מצויים במוזיאון הארכיאולוגי שבאיסטנבול.

כדרכו, הוא מנמנם בנסיעות. תמיד יש איתו כר ושמיכה. הוא אוגר כל שעת שינה, כי שיחות טלפון דחופות מעירות אותו גם בלילה, בביתו. המתח הביטחוני ולעיתים הפוליטי מורגש כל שעות היממה.

הוא מעיד על עצמו כי לרוב הוא חסר סבלנות, לא "איש רעים להתרועע"; אינו אוהב לפטפט עם ידידים בשעות הפנאי. אפילו שיחותיו עם חיילים ומפקדים, בביקוריו ביחידות הצבא, נראות בעיניו כשאלות ותשובות ענייניות ולא כשיחה אמיתית. הוא חש שהוא-עצמו נותר סגור גם כאשר לסובבים אותו נדמה שהוא כל כולו איתם. בביקוריו בצבא הוא אוסר על קיום מסדרים ומשמרות לכבודו, הנראים בעיניו בזבוז זמן, ומבקש להיפגש מייד עם החיילים והמפקדים.

מראהו מרושל במקצת. הוא משמין וגם מקריח. בגדיו אינם מגוהצים תמיד, בייחוד לאחר שינה במושב האחורי. הוא דואג לכך שבשובו מסיור מהשטח למשרד יוכל להתקלח, להתגלח ולצחצח את נעליו במו-ידיו. "לצחצוח נעליים אני רואה את עצמי מומחה. מורי למלאכה זו היה הסרג'נט הבריטי הממונה עלי בהיותי גפיר בנהלל, בשנות ה-30 – להקנות לנעליים את מלוא הברק ולראות את בבואתך נשקפת בהן כבמראה! אולי אני נהנה מצחצוח הנעליים מפני שיש בכך תחושת חזרה לעולם של ימי צעירותי. ואולי משום שזה נותן לי עוד כמה דקות עם עצמי, יחידי עם מחשבותי, דבר שאני זקוק לו וחסר אותו יותר מכל."

כך הוא נראה בעיני מאיר עמית, שמכיר את סגנון עבודתו במשך שנים: "אגוצנטרי מאוד, לא מתחשב באחרים, רואה תמיד את הדברים מנקודת מבטו של דיין ועושה מה שטוב לעניין וטוב לדיין. אדם חכם. יודע תמיד לקלוע למטרה. אמן בבחירת העוזרים הנכונים, שלא יעשו לו פשלות, ויודע לקבוע את העדיפויות הנכונות, יודע במה לעסוק ובמה לא לעסוק. יודע גם לתת גיבוי לאנשים, לא לזרוק לכלבים. מילה שלו היא מילה בסלע. כותב בעצמו את נאומיו. עברית פשוטה ויעילה מאוד. מצחצוחי סגנון ומכפל לשון הוא מקבל 'חאררה'. לדיין סגנון של מחצבה – חוצב את המלים. הפשטות היא גם חלק מהתדמית שבנה לעצמו. הוא ער מאוד לכך שחלקו בהיסטוריה יהיה כתוב. הכרתי אותו כמו בצילום רנטגן. לא היתה לו סבלנות בעד מיל. תמיד סבל כאבים. העין הציקה לו מאוד. הוא לא סבל נודניקים. אפילו לא אותי. 'תתחיל מהסוף!' – היות שהכרתי אותו, למדתי איך לעבוד איתו. בתוך חמש דקות גומרים עניין. היינו 'בראש אחד'. השיחות הכי פוריות איתו – בשבת בבוקר, כשהוא מדביק חרסים במחסן, בגן ביתו בצהלה. הוא שנא 'יסמנים'. אהב שמשרתים אותו, אבל לא אהב חנפנים. העריך אנשים שיש להם דיעה משלהם."

*

אשכול נפטר בפברואר 1969. חרף, ואולי דווקא בגלל פירסומו וכוחו הרב של משה, לא עולה כלל על דעת ההנהגה הוותיקה של מפא"י לצרף את התואר ראש הממשלה לשר הביטחון. עד כחודש לפני כן היה משה מראשי רפ"י, שרק בינואר התאחדה עם מפא"י ואחדות העבודה, והיתה למפלגת העבודה (אמנם, בלי בן-גוריון). הם מעלים לראשות הממשלה את גולדה מאיר. היא, הקשישה והחולה, נעשית סמכות-על חדשה למשה, שחרף הפופולריות העצומה שלו בארץ ובעולם, נותר מספר שתיים.

*

בסתיו 1968 מתחילות התקפות כבדות של המצרים בקו התעלה. צה"ל מגיב בהרס מטרות חיוניות בעמק הנילוס. בשבת, 26 באוקטובר, מפגיזים המצרים במשך תשע שעות רצופות את עמדות ומעוזי צה"ל לאורך התעלה. בחסות הלילה חוצה יחידת קומנדו מצרית את התעלה, כדי לחדור לאחד המעוזים. יחידת סיור של צה"ל נתקלת בהם, ומתפתח קרב שבו נהרגים חיילים שלנו.

למחרת מבקר משה בקו התעלה. "ליד זחל"ם שרוף, שעלה באש בעת חילופי היריות אמש, ירדתי מן הקומנדקר והלכתי ברגל בנתיב היחידה המצרית. היה צריך להקפיד ולדרוך בגומות החול של העקבות הטריים, מכיוון שהחיילים המצרים מיקשו את דרך יציאתם. מאחורי תלולית חול מכוסה שיח מדברי בלט גוף כהה. כשהתקרבנו ראינו כי זו גוויית חייל מצרי, שמת בלילה מפצעיו. בחור צעיר, מבנה גופו אתלטי, מגולח ומסופר קצרות, על רגליו נעלי קומנדו ועל גופו סרבל שחייה שחור. את ה'קלצ'ניקוב' לקחו חבריו ועליו נשארה רק החגורה, עם מחסניות הכדורים וסכין קומנדו תוצרת גרמניה. המשכתי עד לתעלה. את החלק האחרון של הדרך עברתי בזחילה. מן העבר השני לא הבחנתי בתנועה, ולא נפתחה אש. על שפת התעלה נמצאו עוד שתי מחסניות ל'קלצ'ניקוב', מוקשים ובזוקות. חזרנו לדרך המקשרת את המעוזים ועברנו ליד שני טנקים שלנו, שהתנגשו בלילה. הדבר קרה בשעת ההפגזה, בגלל החשיכה הכבדה. טנק אחד נעצר, והטנק שמאחוריו המשיך בנסיעתו, התנגש בו במלוא הכוח וממש טיפס עליו. כתמי שמן, דם וקרעי בגדים העידו על התוצאות הפטליות של התאונה."

בתאונה נפצע בן-דודי דוד, חייל בסדיר: "אותה שבת חטפנו הפגזה בבסיס טילים, המקום ממנו יצאנו למשימות של מארבים מול התעלה. ירדנו לבונקרים עד שחלפה ההפגזה.

 "מאחר שהיה חשש כי המצרים יחדירו חוליות קומנדו בחסות ההפגזה. יצאנו, שתי 'דגניות' (קומנדקרים מצוידים במקלע סובב 360 מעלות ובזרקור אינפרא-אדום, מקביל למקלע). נסענו קטע דרך, עצרנו וסרקנו סביב. שתי ה'דגניות' שלנו לא הבחינו במארב המצרי. המצרים הניחו ל'דגנית' הראשונה לעבור, ותקפו אותנו בבזוקה ובאש רובים. ה'דגנית' הראשונה המשיכה קדימה ולא שבה לעזור.

 "גיל וחיים נהרגו. איתן ושמשי הסמל נפצעו, אך הצליחו לגרור את עצמם לצד הדרך. אריה חטף כדור ואיבד זרת. הוא רץ על הכביש דרומה.

 "אני ירדתי מהרכב ונשכבתי מאחורי תלולית חול. המצרים התקדמו לעברנו. כיוונתי את רובה האפ-אן אל החזה של ההולך ראשון, והוא נפל. היה מעניין לראות שהכדורים הנותבים שלי היו אדומים, ושלהם ירוקים. המצרים נעלמו מעיניי. ניגשתי אל איתן ושמשי. שמשי אמר לי לבדוק את חיים וגיל, ואחר-כך להרים תאורה. ניגשתי ובדקתי אותם. לא היה להם דופק. הקומנדקר בער בחלקו הקדמי. אף אחד לא היה עליו, גם לא ההרוגים. לקחתי את המרגמה והזווילים של פצצות התאורה. ניגשתי לצד הדרך והרמתי תאורה לאוויר. איש לא נראה בסביבה.

 "לאחר זמן מה הגיע טנק מכוח המוצב. מפקד הטנק אמר לי להעלות את הפצועים על הטנק. אנשי הטנקים כנראה מרגישים כל-כך מחוברים לכלי שלהם, שקשה להם לחשוב על יציאה מתוכו. לבסוף הם עזרו לי והעלינו את שמשי ואיתן על משטח התובה. שמשי קדימה ואיתן איתי, מאחור. החזקתי אותו ונסענו. לא לקחנו את ההרוגים. מאוחר יותר, בביר גפגפה, שאל אותי פואד מדוע לא לקחנו את ההרוגים. לא היתה לי תשובה."

המצרים נשאו עימם את ההרוג, ובשלב מסוים נטשו את גופתו וחצו את התעלה. הטנק עם הפצועים נסע חזרה ללא אורות, בגלל ההפגזה. אותה שעה יצא טנק נוסף לחילוץ והתנגש בו. מעוצמת ההתנגשות עף הצריח של אחד הטנקים, וכל הפצועים נזרקו ארצה. איש לא נהרג בתאונה, אך לדוד נגרם שבר פתוח ברגל והוא פונה צפונה. אחד הטנקיסטים איבד יד.

*

לאחר חודשים אחדים של הפוגה פורצת, באביב 1969, מלחמת ההתשה. לא תמיד כוללים אותה במניין מלחמות ישראל אף שהיא אכזרית, קשה וממושכת. מטרת מדינות העימות הערביות, בהנהגת מצרים שבראשות נאצר, היא למחוק את תוצאות התבוסה במלחמת ששת הימים, וזאת בשלושה שלבים: הראשון – שיקום צבאות ערב; השני – "ההרתעה הפעילה", שמטרתה הנחתת הפגזות ופשיטות על כוחות ישראליים, כדי לגרום להם אבידות ונזקים, אך לא מלחמה כוללת; והשלישי – מתקפה לשחרור "האדמות הכבושות".

בקו התעלה מנסים המצרים להחליש את אחיזת צה"ל ולהתישו באמצעות הפגזות כבדות והחדרת חוליות קומנדו. ככל שהמצב מידרדר נאלץ הצבא לערוך עוד ועוד תקיפות אוויריות ויבשתיות, עוד ועוד הפגזות והפצצות כבדות ופשיטות בעומק מצרים; בבקעה מנהל צה"ל מרדפים אחר מחבלים החודרים מירדן, ומגיב גם בפעולות תקיפה בלבנון. כמעט מדי יום נופלים חיילים בצד הישראלי. גל ההתלהבות ששטף את ישראל לאחר הניצחון הגדול מתחלף במצב רוח קשה. השירות במילואים נעשה מסוכן מאוד. אנשים נקראים לשרת תחת אש. חלק רב מהנופלים הם חיילי מילואים. במקביל מתנדבים קצינים ותיקים, שכבר פרשו מהשירות, לשרת במעוזי התעלה. צה"ל ממשיך לבצר את המעוזים נגד ההפגזות. נבנים קירות בטון עבים. את תקרות הבונקרים מכסים בשכבת פיצוץ, שכפ"ץ, עשויה מילוי עפר ואבנים על פסים של מסילת ברזל. אלה פורקו מקו המסילה קהיר-עזה העובר דרך קנטרה ואל-עריש.

שעה שקו התעלה דורש קורבנות כמעט מדי יום – במוצב "המזח" לבדו, מול העיר סואץ, נהרגים בשישה חודשים 77 חיילים, ובשמי מצרים מהדהדים ה"בומים" העל-קוליים והדי ההפצצות של חיל האוויר הישראלי – נהנה העורף הישראלי משלווה יחסית, כי המלחמה מתרחשת במרחק מאות קילומטרים, בארץ האוייב ועל גבולותיו.

במטכ"ל מתנהל ויכוח על דרך ההתבצרות בקו התעלה. הרמטכ"ל החדש, חיים בר-לב, מצדד בחיזוק המעוזים על קו המים ומייעד אותם למטרות דיווח ובלימת ניסיונות צליחה מצריים; ביניהם יופעלו כוחות שריון ניידים, ובמרחק מהתעלה יוצבו מחנות שריון, שמהם יצאו הכוחות להדיפת תקיפה או לניסיון צליחה.

הגישה האחרת, ברוח תביעתו של משה שלא להגיע מלכתחילה לתעלה, גורסת התבצרות רק בקו מרוחק כעשרים קילומטרים מהתעלה, ושליטה על קו המים על-ידי פטרולים משוריינים ורגליים.

הגישה של בר-לב היא שמתקבלת, מהיותה גם תואמת את עמדת הממשלה שלא לסגת. כך נוצר ומתבצר על גדת התעלה "קו בר-לב". משה נושא באחריות להחלטה, אף שאולי אינה לרוחו.

כדרכו, אין משה מסתפק בישיבה בלשכתו שבמשרד הביטחון. כבן 54, במדי חאקי פשוטים, מכנסיים רחבים על כרסו שגדלה, ולראשו כובע חאקי בסגנון כובעי ההיטלמעאכר, מימי גדוד הפשיטה 89, הוא מתרוצץ במעוזים שעל גדת התעלה, על גבול הירדן בבקעה וברמת הגולן.

*

בחודש מאי 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, נאלץ התיאטרון "הקאמרי" בתל-אביב להוריד מהבמה את ההצגה "מלכת האמבטיה" מאת חנוך לוין, סטירה פוליטית חריפה ומכאבת, על רקע מלחמת ההתשה, שחיציה מכוונים בצורה בוטה נגד ממשלת גולדה, המוצגת בדמויות קריקטוריות. ההצגה היא גם קינה קורעת-לב על מותם של החיילים הצעירים, ופנייה לדור האבות, שלא להיות גאים כל-כך על נפילת הבנים.

בתקופה זו מתרבים הדיבורים והיצירות על העקידה כסמל להווה, למלחמה. הם החלו ב"שיח לוחמים", שיחות עם לוחמים מבני הקיבוצים לאחר מלחמת ששת הימים, ועם שירי המשורר הצעיר א. עלי שהשתתף בה. תמציתם: דור האבות מקריב במלחמה את דור הבנים, כפי שאברהם התכוון להקריב את יצחק. משה, שר הביטחון, הוא גם השר השולח חיילים ליהרג למען הביטחון. וכך, בצד ההערצה למשה והפחד מפניו, הוא מצטייר גם כמי שאחראי למותם של לוחמים צעירים. אנשים קובעים את עמדותיהם כלפי המלחמה, כל מלחמה, לא במעט על-פי חלקם בה. אלה שנלחמים ומשלמים את המחיר, הם לרוב הראשונים שרוצים בשלום, כי מחר אולי ייהרגו בסדיר או במילואים. לאלה שאינם מסכנים את נפשם קל יותר להצדיק את המלחמה כפרק הכרחי בהיסטוריה, הם מסתכלים בה כאילו כבר ממרחק הזמן.

כאשר להקת הנח"ל יוצאת בתוכנית חדשה, ובה ה"שיר לשלום" – למילים של יעקב רוטבליט, שאיבד רגל במלחמת ששת הימים, ולמנגינה של יאיר רוזנבלום ("אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום!") – אוסר אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי על השמעתו בפני חיילים בגלל תוכנו ה"תבוסתני". וכך השיר, שעתיד להיעשות – בדומה ל"ירושלים של זהב" – לשני או לשלישי במעמדו לאחר ההמנון הלאומי, מתחיל את דרכו כשיר מחתרתי כמעט.

 "מלכת האמבטיה" יורדת עקב לחצים, הפרעות ואווירת ההיסטריה, שיוצרים נגדה שני הצהרונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". באוניברסיטה העברית בירושלים מופסקת ההצגה באמצעים ברוטליים על-ידי קבוצה קיצונית בעלת אופי לאומני-דתי, ואיש אינו מפריע בעדה.

אני רואה את ההצגה בערב השביעי להעלאתה, באולם "הקאמרי" בתל-אביב. רגעים אחדים לפני עלות המסך יורד במעבר האמצעי באולם משה דיין ותופס מקום באחת השורות הראשונות. הוא מלווה מחיאות כפיים נלהבות משעה שהקהל מבחין בו. אותו קהל מוחא אחר-כך כפיו בהתלהבות גם להצגה, המורכבת כאמור ממערכונים ומשירים שיש בהם לגלוג וגם כאב.

לאחר ימים אחדים מתראיין משה בתוכנית פופולרית ב"קול ישראל": "בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצרים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון 'הקאמרי' של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור. אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דמגוגיה. אינני מתאר לעצמי דבר יותר מעודד ועצום שיכול להיות לצבא המצרי מאשר לומר: זו מדינת ישראל, כפי שמראים אותה. כמובן בתור סטירה, אבל ההנחה היא שסטירה יש לה במה להיאחז. זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם. הרגשתי שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל. כאשר אני נקלע להצגה הזאת של 'הקאמרי' אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

*

בתחילת 1970, כדי ללחוץ על המצרים לסיים את מלחמת ההתשה, מבקש משה את אישור הממשלה להפצצות עומק על מחנות הצבא בעומק מצרים. מטרות אסטרטגיות הופכות לעיי חורבות, כפי שהפכו בתי הזיקוק והתשלובת הפטרו-כימית בסואץ לאחר טיבוע המשחתת "אילת", באוקטובר 1967; וכפי שערי התעלה – סואץ, קנטרה, איסמעיליה ופורט סעיד – נעשו בחלקן הגדול ערי רפאים נטושות. חיל האוויר הישראלי עושה בשמי מצרים כבתוך שלו.

מחשש להתמוטטות משטרו יוצא שליט מצרים, נאצר, לבקש עזרה במוסקבה. למצרים מגיעות יחידות צבא רוסיות, המפעילות סוללות טילים משוכללים מסוג אס-אי-3 נגד מטוסים, וכן שלוש טייסות קרב סובייטיות על צוותיהן. כל מערך ההגנה האווירית במצרים נמסר לפיקוד רוסי. ההסלמה הבלתי-נמנעת מתרחשת ב-30 ביולי 1970 – פטרול חיל האוויר בגזרה הצפונית מותקף על-ידי שמונה מטוסי "מיג-21" סוביטיים. בקרב מופלים חמישה מהם. טייסיהם מצליחים להיחלץ. כל המטוסים הישראליים חוזרים לבסיסם בשלום.

כדי שלא להחריף את המצב אין מתפארים בהישג, ואולם משה מסביר לטייסים, בתום התחקיר, כי ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה, ולא תיכנע למעצמה גדולה ממנה בלי מלחמה. היא לא תתאבד בנוסח גיבורי מצדה, אלא תילחם ותחיה.

באוגוסט 1970, לאחר שנתיים של מלחמת התשה, של הרג והרס הדדי במלחמה, שבה שני הצדדים נשארים מחופרים בקוויהם מבלי לכבוש שטחים או להגיע להכרעה בדרך אחרת – מסכימות מצרים וישראל להפסקת-אש בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס.

מה הסיבה להסכמת מצרים? בעקבות ההסלמה מתברר לנאצר כי המשך המלחמה יביאו לידי תלות גמורה ברוסים, והם עלולים להשתלט על צבאו ועל ארצו. המפתח ללחצים על ישראל הוא בארה"ב, ולכן כדאי להיענות ליוזמתה, וליצור בכך גם משקל-נגד לתלות הבלעדית ברוסיה.

לצד הישראלי היו במלחמת ההתשה 721 הרוגים, מהם 594 חיילים. אבידות הצבא המצרי נאמדו ב-10,000 הרוגים, ועוד כ-3,000 מקרב צבאות ירדן וסוריה וארגוני המחבלים.

המצרים נוצרים את האש, אך אינם מכבדים את הפסקת-האש. מיד בתחילתה, ובניגוד להסכם העומד ביסודה, הם מקדמים לקו הראשון את סוללות הטילים נגד מטוסים שקיבלו מרוסיה. עובדה זו עתידה להיות לה השלכה קשה במלחמת יום הכיפורים, אך בינתיים נכונו לישראל כשלוש שנים של שלווה יחסית.

תיסכולו של נאצר כה רב כנראה, שבספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, הוא מת בהתקף לב. משה יכול לרשום לזכותו שעמידתה האיתנה של ישראל הביאה בעקיפין להסתלקותו של גדול אוייביה. ואולם דווקא יורשו של נאצר, סאדאת, הוא שעתיד להנחית על ישראל ועל משה-עצמו את המכה הקשה ביותר.

המשך יבוא