סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק תשיעי: שר הביטחון, גיבור ששת הימים
חלק רביעי
מלחמת ההתשה מתקשרת בזיכרון הלאומי עם החזית המצרית, אך החל מקיץ 67' מתחוללת במקביל מלחמה קשה לא-פחות בגבול המזרחי של ישראל.
עמק הירדן ועמק בית-שאן, ובעיקר הקיבוצים מעוז-חיים, גשר, כפר-רופין, חמדיה, העיירה בית-שאן – סובלים מהפגזות של הצבא הירדני, ממיקוש, ממארבים ומחדירות של מחבלים.
משה מבקר ביישובים, לא פעם תחת הפגזות. במשך כשלוש שנים נהרגים 141 ישראלים, ומאות נפצעים. האזור הופך לקו חזית. מבוגרים וילדים חיים במשך ימים ולילות במקלטים. הבקעה בגבול הירדן, מעמק בית-שאן עד לים המלח, הופכת לארץ המרדפים אחר חוליות מחבלים.
ב-18 במרס 1968 עולה אוטובוס, המוביל לטיול תלמידים של גימנסיה "הרצליה", על מוקש ליד באר-אורה שבערבה, לא הרחק מאילת. שניים נהרגים ועשרות נפצעים. המוקש הוטמן על-ידי מחבלים שזכו לעידוד הצבא הירדני. הפיגוע מזעזע את הציבור בישראל.
בתגובה יוזם צה"ל, ב-21 במרס, את מבצע "תופת" – פשיטה על הבסיס והמפקדה של ארגון הטרור פת"ח בעיירה כראמה, הנמצאת קילומטרים אחדים בעבר הירדן, מצפון-מזרח ליריחו. בפשיטה משתתפים כוחות צנחנים, שריון, תותחנים וחיל האוויר, הצבא הירדני מתערב בקרב. המבצע מסתבך ומתמשך יום שלם, ובציבור יש הרגשה שנוסף יום לחימה שביעי למלחמת ששת הימים.
תוצאות הקרב קשות. אמנם נהרגים כ-150 מחבלים וכן 61 חיילים ירדנים, ויש גם פצועים ושבויים, אבל מצידנו נופלים 28 חיילים, ובשטח הירדני נשארים ארבעה טנקים, שני זחל"מים ושתי שריוניות, משאית וג'יפ. נופל גם מטוס שלנו, אף כי בשטח שבשליטת צה"ל.
שלא כמו במבצעים קודמים, הפעם משה אינו נמצא בחפ"ק, "עם היד על הדופק", ואינו עוקב אחר מהלך הקרב.
יומיים קודם לכן, בליל 19 במרס, הוא יושב עד שעה מאוחרת במטכ"ל, לדון בתגובת צה"ל על הפיגוע בתלמידי הגימנסיה. למחרת בבוקר, יום לפני פעולת כראמה, הוא מחליט לקחת לעצמו שעות אחדות של חופש ולחפור באתר החביב עליו באזור, על הכביש מתל-אביב דרך מקווה-ישראל לבית-דגן. כהרגלו בשעות של עומס, הוא חש צורך לאוורר את הראש בחפירה בשטח או בהדבקת חרסים, ובינתיים לשקול פעם נוספת הכרעות שקיבל והחלטות לעתיד. העבודה הפיזית מרגיעה, מחזירה אותו לנעוריו בנהלל. העיסוק בשרידים מן העבר מעניק לו אפשרות להתרחק מההווה. צעיר מקומי, אריה רוזנבאום, הודיע לו יום קודם על שרידים של כלי חרס שנחשפו במחצבת כורכר סמוכה, לאחר שדחפור חתך וחפר בדפנותיה לשם העמסת חול לבניין.
משה בא בבוקר לבדו, ובאזור הוא אוסף את אריה. בבית רוזנבאום, הוריו של אריה, הוא נוהג להתקלח אחר החפירה. מספר טבת: "חיפושיו הבלתי-חוקיים [של משה] אחרי עתיקות היו שערורייה. אתר חפירותיו היה באזור – היא אזור העתיקה. האתר, הידוע כעשיר בשרידים מהתקופה הכלקוליתית ואילך, לא נחפר מעולם כראוי. עוד בטרם נעשתה עבודה מדעית במקום, החלו להקים עליו שיכונים לעולים חדשים. תוך הכשרת השטח לבנייה חשפו הדחפורים קברים עתיקים. דיין, אז רמטכ"ל, חש למקום וחיטט בקברים. אריה רוזנבאום, בן 10, מילדי העולים החדשים, עקב אחרי הרמטכ"ל המהולל והחל לסייע לו. בין השניים נקשרו יחסי עבודה הדוקים ואף רעות. הם החליפו ביניהם עתיקות, ודיין, משנוכח כי לילד יש ראייה וחוש לחישוף עתיקות, אף נטל אותו עימו לחיפושים במקומות מרוחקים. אריה היה למעין צופה עתיקות ומודיע על התגליות שנחשפו במהלך עבודות העפר באזור. דיין התיידד עם הורי הילד, ואימו היתה מכבדת אותו בתה ובעוגה לאחר שרחץ עצמו בדירתם בשיכון החדש והחליף את בגדיו. טיעונו של דיין היה, שבחיפושיו באזור הוא מציל עתיקות, שאחרת היו נשמדות על-ידי הציוד המיכני הכבד או נעלמות לתמיד על-ידי הבניינים שהוקמו על הקברים העתיקים."
העתיקות שמשה חופר במו-ידיו, קונה או דואג להביא מאתרים כמו סרביט אל-חאדם בסיני, – מצטברות לכדי אוסף מרשים ורב-ערך בביתו ובגן ביתו בצהלה. הן מעוררות עליו ביקורת ציבורית חריפה. טוענים, שהוא מנצל את מעמדו כשר הביטחון ואת חסינותו כחבר כנסת ומצפצף על החוק. משה, נאמן לאופיו, אומר שהוא מוכן לוותר על חסינותו ולעמוד למשפט אם תוגש נגדו תביעה, אבל הרשויות חוששות כנראה לתבוע, בגלל ההילה שאופפת אותו.
ייתכן שאלמלא היה בא לחפור באזור היו העתיקות נגרפות עם החול-לבניין. לא בכל מקום מצליח אגף העתיקות לערוך חפירות הצלה, כדי להציל נכסי עבר מידיהם של שודדי עתיקות שפושטים בארץ ועושים בהן מסחר לא-חוקי. ייתכן כי אלמלא הדיבוק שנכנס במשה לאסוף עתיקות, היו רבות מהן נעלמות, נמכרות באופן לא חוקי לאחרים ואולי גם לא מגיעות לתחומי ישראל.
בביקור באגף ארצות הלבנט במוזיאון "הלובר" בפריס אני עובר על פני מצבת מישע מלך מואב, אחד המוצגים החשובים המוצגים במוזיאון. הארכיאולוג הצרפתי המפורסם קלרמון-גאנו קנה אותה מידי בדווים בירדן במחצית השנייה של המאה ה-19. את המצבה, העשויה אבן בזלת, הקים מישע במאה התשיעית לפני הספירה כהודיה לאל כמוש, שבעזרתו השתחרר מלחצה של ישראל.
והנה, משמאל לכניסה לאולם, מול מצבת מישע, ניצב בארגז זכוכית סרקופג קטן ויפהפה עשוי חומר. הכתובת אומרת שזהו סרקופג כלכוליתי דמוי בית עם ראש דמוי אדם – בעיני הוא נראה יותר כראש של ציפור – שנמצא בחפירה באזור, ליד תל-אביב, ונתרם בידי גנרל משה דיין. צבעו כתום כהה, חלק ניכר בו הוא תוצאה של איחוי, הדבקה והשלמת המעטפת החיצונית, וצבע התוספות הוא כתום בהיר. החלל הפנימי, שבו היו מאוחסנות עצמות המת, ריק, משחיר ומסתורי, כבית-רפאים קטן. ייתכן שדיין עצמו שיחזר והדביק את חלקי הסרקופג, שאם לא כן היה קיים כמוצג שאפשר לתרום אותו.
וכך מסתובבים לבדם במחצבה משה, שר הביטחון של ישראל, שעשה לעצמו שם עולם, ואריה, בחור מקומי עלום-שם, הבקיא מילדותו בשרידים העתיקים שנחפרים בסביבת מגוריו גם בידי ארכיאולוגים מקצועיים. ליד קיר תלול, בערימת חול מוכן להעמסה, מגלה משה שברי חרס מעוסים באצבעות, כנראה חלקי כלים מתקופת הברונזה הקדומה, בטרם המציאו את האובניים, שאיפשרו יצירת כלי חרס סימטריים. הוא מטפס על ערימת החול ומחפש בקיר את מקור החרסים. אולי ימצא כאן את המערה שבה חיו בני אדם לפני אלפי שנים והותירו אחריהם מעט עצמות, חרסים ונתזי צור?
בעודו שקוע בחפירה בשקע הקיר הפריך, שחצב הדחפור, שומע משה פכפוך של חול נשפך. כאשר הוא מרים את עיניו, הוא רואה שהקיר נע במהירות לקראתו, ושכבה של חול מתמוטטת וניגרת עליו. מהלם המפולת הוא מאבד לרגע את הכרתו, אך מיי מתעורר ומבחין שהוא קבור בחול עד למעלה ממותניו. בטרם עולה בידו להיחלץ, הוא רואה את החלק העליון של גבעת החול נבקע ממעל, נופל ונערם עליו, ופיו מתמלא עפר.
"הספקתי רק לחשוב: 'אני לא יכול לנשום, אני לא יכול לזוז, אני לא יכול לצאת, כנראה זה הסוף.' לא יכולתי לעצור את הגוש העצום הנוחת ממש על ראשי. כעבור כמה זמן, כאשר הגיעו המצילים בחפירתם אל ראשי, וההכרה חזרה אליי, זכרתי לא רק את מראה קיר החול המתמוטט ועולה עליי אלא גם את המחשבה שחלפה במוחי ברגע ההוא. הרהרתי: 'אני מרגיש די גרוע, אבל למרות הכול אני יודע שזה עוד לא הסוף.' ייתכן שלו ראיתי את מראה פני וגופי באותו רגע, הייתי חושב אחרת. פתאום הוצפתי אור יום בהיר, נשמתי אוויר צח, ואחרי רגעים ארוכים של כמו-מוות הרגשתי: שוב אני חי."
מזלו של משה שאריה, העומד מאחוריו, אינו נפגע אלא רץ מיד להזעיק עזרה מאזור. באים שני אחים ממשפחת שבירו, בעלי מסגרייה, ועימם עגלון אחד עם בנו הצעיר. הם עומדים וחופרים במהירות בטוריות ובאתים, בהדרכתו של אריה, מסלקים בזהירות את הגבעה החדשה שמכסה על משה, חושפים את גופו ושולפים אותו מתוך החול והחרסים. אחר-כך הם מזעיקים אמבולנס ומעבירים אותו לתל-השומר.
בשוכבו בבית-החולים, נפוח וכחול מהתאונה הארכיאולוגית שכמעט הרגה אותו, מתברר למשה שנפגעו שתי חוליות בעמוד שידרתו, כמה צלעות נשברו ואחד ממיתרי הקול ניתק. הוא איבד את כושר הדיבור וסובל כאבים קשים, אך החשוב לו מכל – העין האחת – לא נפגעה.
מחתלים את מחצית גופו העליונה בתחבושות גבס. רופא מומחה מאמן אותו בהפעלת קולו. מתברר, שיהיה עליו ללמוד ללכת וגם לדבר. בני המשפחה מבקרים אותו בשעות היום, רחל אהובתו – בלילה, כאשר איש כבר לא נותר לידו. הוא מבטיח לה שישוב לאיתנו ויהיה ביחסיו עימה "כמו חדש", אבל: "צורתי, פרצופי הנפוח, הגוף הכחול, עמוד השדרה הנתון בגבס וציוצי הקולות שהשמעתי במקום דיבורים – לא העידו על כך."
בן-גוריון בא ומתמלא דאגה: "מה יהיה, משה? הלא כל גופך כחול?" – משה משתדל להרגיע אותו, אבל ארשת פניהם של הסובבים אותו אינה מעודדת. משה אינו מניח לעצמו לשקוע בייאוש. הוא מוצף מברקי החלמה, פרחים ומכתבים. שמח על הביקורים של ראשי העיריות מן השטחים המוחזקים (כך הוא מקפיד לכנותם) – חמדי כנען משכם, מוחמד עלי ג'עברי מחברון, ראשד א-שאווה מעזה, ובייחוד ראש עיריית קלקיליה, חאג' חסיין עלי צברי, המביא עימו אשכול תפוזים על ענפיו ועליו הרעננים.
ד"ר חיים שיבא, מנהל בית-החולים, מעודד את משה ואומר לו שיוכל לעזוב לשוב לביתו בתוך שלושה שבועות, אם לא תתעוררנה בעיות מיוחדות. משה מחליט שהפעם לא ישקע בדיכאון, כמו שאירע לו לאחר שאיבד את עינו. ב-14 באפריל הוא חוזר למשרד הביטחון, גופו נתון עדיין במסגרת עשויה פלסטיק קשיח, והוא מרותק לכיסא גלגלים למשך שבועות אחדים. בגלל כאביו העזים הוא מקבל תרופות לשיכוך כאבים ולשינה. כאשר נאמר לו, כי אם יתמיד בכך יש חשש שיתמכר להן, הוא מחזיר מיד את כולן לרופא, חרף הכאבים: "די לי בגב, בעין ובגרון. להוסיף על כך סמים – זה מוגזם."
יעל: "במשך שלושה שבועות שכב שם, סובל כאבים ופצעי-לחץ. היה זה בלתי-נסבל להימצא במחיצתו, אך הוא לא הסכים להישאר לבד. הוא היה תובעני כילד בן עשר, ואימא בישלה לו, עזרה לשטוף אותו ולשכך את כאביו עד שהתמוטטה מדי לילה, מותשת וסחוטה. כאשר עזבה אותו בלילה, הופיעה רחל לביקור לילי מאוחר. היא לא היתה צריכה להביא את המרק האהוב עליו או את לפתן הפירות, או לעשות שליחויות למענו. אפשר שהיתה זו נקודת מפנה בעבור אימי, מהלומה לכבודה העצמי והתנהגות משפילה וחסרת התחשבות מצידו. בעבורי היתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי, כמה קשה היה לה לשאת את המצב.
"אבא יצא מבית-החולים כעבור שלושה שבועות. התאמץ מאוד בשיחזור יכולת הדיבור, ופיתח תלות במשככי כאבים. גופו היה נתון בגבס, בהליכתו גרר את רגליו בסרבול ולא עלה בידו לישון ללא כדורי שינה. גופו וכוח רצונו אכן הפריכו את תחזיות הרופאים. בוודאי שאיני יכולה להסביר מדוע, אך פגיעה זו היתה תחילתו של תהליך ההידרדרות בבריאותו. מאז ועד מותו שוב לא היה בריא לחלוטין.
"אף כי משככי כאבים וכדורים אחרים שנטל השפיעו רק על דיבורו המתארך בלילות ולא פגעו בבהירות מחשבתו, הייתי מודאגת מאוד. אימא ברוב ייאושה פנתה לרופאים שהוא נתן בהם אמון, כדי שיכריחו אותו לחדול. הוא לא התמכר, אך פיתח תלות בתרופות, והדבר המדהים, גם בעבור הרופאים, היה כי יכולתו לקבל החלטות, חשיבתו המדויקת ופעילותו הפיזית במשך היום – לא נפגעו כל עיקר. הבחנתי בנימה חדשה של פסימיות עמוקה בדבריו. לא שיברון-לב, לא אובדן שליטה או ייאוש, אלא סימן שאלה גדול שהתעורר בעקבות התפכחות מאשליות רבות.
"אחת החרדות העמוקות שלו היתה קשורה למעורבותם של האינטנסיבית של הרוסים במזרח התיכון, אשר היתה עלולה לגרום לאמריקנים להפעיל את כוחותיהם לצידנו. הוא הכיר את ההיסטוריה היטב וחשש פן תהפוך ישראל לזירת קרב בין מעצמות-העל, ויהיה המנצח אשר יהיה – תושמד תוך כדי המאבק."
גם בנו אודי מדוכא מאוד למראהו. "הוא הוליכני הביתה בצאתי מבית-החולים. לאחר שירדתי איכשהו מן המכונית, ביקשתי ממנו שיעזור לי בטיול קצר בגן שמאחורי הבית. אלה היו הצעדים הראשונים שעשיתי. נאלצתי להיתמך בו, אף-על-פי שנשענתי, בידי השנייה, על מקל. הייתי תשוש עד לאפיסת כוחות. מחוך הפלסטיק הכביד והכאיב. אודי ראה לפניו שבר אדם, עיוור בעינו האחת, בקושי הוא גורר את רגליו, נתון בסד של משותקים וחסר כושר דיבור. הזה אביו? כעבור זמן רב, כשהבראתי לחלוטין, סיפר לי כי חשב שאישאר בצורה זו – נכה שאין לו תקנה. בשעת הטיול הראשון בגן, בקושי עצר בדמעותיו."
יהונתן גפן, בנה של אביבה, אחות משה, מתגורר אותה תקופה בבית דודו בצהלה, ועוזר לטפל בו: "התגנבתי בוקר אחד, כשהנמר הלוחש עוד ישן, וניסיתי ללבוש את אחת הרטיות שלו על עיני (היו לו המון בארון!) ולראות איך אני נראה עם זה.
משה, לרוע המזל, פקח את עינו וראה אותי בשעת אחד המעשים המבישים ביותר שעשיתי בחיי, ולעולם לא אשכח מה שהוא אמר:
"'זה גדול עליך!'
"ואחר-כך הוא שוב עצם את עינו ונרדם."
כאשר חוזר אליו במקצת כושר ההליכה, שב משה לבקר במקום התאונה, לראות מה נשאר במחצבה. מתברר שבינתיים גילחו הדחפורים את הגבעה, על חרסיה ושרידי עברה, ונשארה ממנה רק פינה אחת. משה מחטט בה ואינו מוצא דבר. בשובו למכונית החונה בכביש, בין בתי היישוב, הוא שומע מאחוריו קול אשה:
"בחיי שזה משה דיין! שוב פעם מסתובב במחצבה. הוא חושב כנראה שכל-כך קל להוציא אותו מהחול!"
המשך יבוא