על ספרו של אברהם ב' יהושע "חסד ספרדי"
הקיבוץ המאוחד, 2011, 374 עמ'
קורא מיומן צריך לטרוח ולאמץ את כל חושיו בקוראו ספר החושף בפניו יופי וחוכמה, כי הסופר, יותר מכל אמן אחר, משתמש בצפנים כדי לערפל את הווידוי האישי האינטימי שהוא עורך ביצירתו – מצד אחד הוא משתוקק להתוודות בפני הקורא האנונימי, ומצד שני הוא חרד מהחשיפה בגלל עצמו ובגלל כל היקרים לו שעלולים להיפגע. על כן, כאמור, ראוי לו לקורא לעשות מאמץ להתגבר על הערפול המכוון ולנסות לפענח את הצפנים.
נראה לי שאת "חסד ספרדי" ניתן לסווג כרומן שהטירחה של קריאתו גוברת על ההנאה האסתטית ממנו. סופר חייב לשכנע את הקורא שכל פסקה, כל משפט, כל מילה – הכרחיים למארג הסיפורי. לדעתי, "חסד ספרדי" איננו עומד בתנאי זה.
בלוז העלילה (הדרמטית בחלקה – יש לומר) ניצבת משטמה תהומית מצד תסריטאי בשם שאול טריגנו כלפי הבמאי שלו, יאיר מוזס, אשר ביטל סצינה בסיומו של סרט. הסרט, מבין הראשונים שביים מוזס, ואחרון שביים מתסריטיו של טריגנו, מספר את סיפורם של שני ניצולי שואה, אשר בגלל הניסיונות שערכו בהם הנאצים, הם אינם מסוגלים להביא ילד לעולם. הם מטפחים נערה מתוך כוונה שבבוא היום היא תהרה ותלד להם ילד. הנערה המוצלחת, שמבינה מה נדרש ממנה, מתגייסת לצה"ל, ואף משרתת כקצינה. היא מתרועעת עם הרבה גברים כדי שלא יהיה ניתן לדעת מי האב של העובר שהיא נושאת ברחמה. אלא שלאחר הלידה היא מחליטה לתת את הילוד לאימוץ, ולא לזוג שלו הוא היה מיועד מלכתחילה. כאן היתה צריכה להתארע סצינת הסיום, בה הצעירה מוסרת את התינוק לקליניקה, יוצאת בגפה, פוגשת קבצן זקן, והיא חושפת שד ומיניקה אותו. כלומר, הנתינה עדיין קיימת, אך לא בנתיב שיועדה לו.
כאן מורדת השחקנית ואיננה מוכנה לבצע את הסצינה. היא מסתגרת בתא של מכונית, ואיננה מוכנה לצאת ממנו. הבמאי נכנע לשחקנית, ומשנה את סיום הסרט. מעשה זה הוא בעיני התסריטאי חטא שאיננו ניתן למחול עליו, והוא מנתק כל קשר עם הבמאי ועם השחקנית (שהיתה אהובתו), זונח את התסריטאות והופך למורה לקולנוע.
מסתבר מאוחר יותר שבתחילת הסרט (שם הסרט – "הסירוב") היו מיספר סצינות שהיו אמורות לתאר את ילדותה ונערותה של הצעירה, ואת הסצינות האלו שיחקה נערה בשם רות. השחקנית הראשית העריצה את הנערה הצברית, והחליטה לשנות את שמה מנחמה לרות, כשמה של הנערה. השחקנית נחמה-רות חשבה שסצינת ההנקה עלולה לבזות את הנערה רות, והיא סירבה להשתתף בה. אבל, למרבה האכזבה, הסצינות של הנערה נחתכו בעריכה, והנערה האומללה מיררה בבכי בעת הקרנת הבכורה של הסרט.
לאחר רטרוספקטיבה של סרטיו הראשונים שנערכת לבמאי בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד, לאחר שיחות עם השחקנית (נחמה-רות), ועם אמסלם (אחד הספונסרים של סרטיו), מחליט מוזס הבמאי שעליו לרצות את טריגנו ולהתפייס עימו. הוא נוסע אחריו לדירתו של טולדנו הצלם (שנהרג בתאונה), נוסע אחריו לנתיבות, שם נותן טריגנו שיעור בקולנוע, ואחר כך למושב ליד גבול עזה, שם מתגורר בנו המפגר של טריגנו. אבל כלום לא עוזר – טריגנו מעליב אותו קשות, מדבר אליו בבוטות ומבהיר לו פעמים אינספור שהוא איננו מעוניין בקשר מחודש. הבמאי מקבל מבול של גידופים ועלבונות ומצדיק את דינו (עמ' 285-283, 289; 309 ואילך). לבסוף, מוכן טרינגו להתפייס אם הבמאי יהיה מוכן לשחק בעצמו בסצינה – כלומר, שהוא יהיה הקבצן הזקן שיונק משדה של אישה צעירה (בדומה לסצינה שנפסלה בסרט). כאן צריך לציין שסצינה דומה מצויה בציורים מימי הרנסנס המתארים אב שנידון למות ברעב ובצמא, ובתו הרחמנית המיניקה אותו משדיה כדי שלא ימות. לציור הזה התוודע טריגנו אחרי שיצר את הסצינה הדחויה בסרט, ואילו מוזס התוודע לה רק בחדר במלון בספרד כשערכו לו את הרטרוספקטיבה.
מוזס נוסע לספרד כדי לבצע את הסצינה, כשבנו של טולדנו הצלם אמור לצלם אותה, ומיד להשמיד את הפילם. שני ניסיונות לא צלחו, ורק בשלישי, בחווה רחוקה ממדריד, במקום הנראה דומה להפליא לטירה של דון קיכוטה, הוא מצליח לבצע את העונש שהוטל עליו, כשאת תפקיד האישה הצעירה המיניקה אותו מבצעת איכרה פשוטה – היא דולציניאה של דון קיכוטה (עמ' 359-347, 365-359, 374-369)
שלד העלילה, כפי שהבאתי כאן בתמצית, מבטיח קריאה מרתקת. יש ברומן, כמו בכל הרומנים של א"ב יהושע, אמרות חכמות שנחרתות בזיכרון, כגון: "הסוף (של יצירה) הוא פשרה בין מה שהיה ובין מה שלא יהיה לעולם" (עמ' 171); מוזס אומר לדונה אלווירה (שחקנית בת 94, אימם של מנהל הארכיון – וגם כומר – ושל נזיר, הספונסרית של הרטרוספקטיבה ושל הפרס שקיבל מוזס): "אלוהים ברא אותי לא מאמין" (עמ' 191); "לא מבינים שמוזה רצינית שונאת פינוקים ומתפנקים" (עמ' 221). אבל מה ש"הורג" את הרומן הזה הוא הפרטנות המוגזמת שהסופר נוקט לכל אורכו. הרי דוגמאות:
ראש העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שואל את מוזס על חייו, והוא עונה בפרוטרוט מייגע (עמ' 37-31);
כאמור, עורכים למוזס רטרוספקיבה של סרטיו הראשונים, והסופר מפרט את תוכנם של שישה סרטים, שלרובם אין קשר ממשי ללוז העלילה. תיאור הסרטים וקטעי הקישור שביניהם המזכירים פרשיות מן העבר הקשורות בסרטים אלה מתפרשים על פני 122 עמודים! (עמ' 169-47);
אגב, לפחות שניים מהסרטים מסתמכים על סיפורים של א"ב יהושע ("מסע הערב של יתיר" ו"המפקד האחרון"), וסרט אחד ("בבית הכנסת שלנו") על סיפור של קפקא, סופר אשר השפיע על יצירתו המוקדמת של יהושע. אפשר לומר שהספר הזה הוא גם מעין רטרוספקטיבה של יהושע עצמו, אשר כמו מוזס הבמאי עבר מיצירה סוריאליסטית ליצירה ריאליסטית (עמ' 39).
המלון מזמין מורה קשישה לאמנות כדי לתת הסבר למוזס על הציור, בו, כאמור,  מתואר אסיר בשם קימון שנידון למוות ברעב ובצמא, ובתו פֶּרו המיניקה אותו (סיפור של ולריוס מאקסימוס בן המאה הראשונה לספירה, שנושאו צוייר בעיקר על ידי ציירים מתקופת הרנסנס). המורה מגיעה ונותנת הרצאה מלומדת על הציור, והסופר מביא את כולה בחמישה עמודים! (עמ' 110-104);
גם הביקור של מוזס בביתו של אמסלם, אחד הספונסרים שלו, המציע לו נושא לסרט (ילד שהפך להיות אבא מילדה שבאה מארצות הברית ונטשה את הילוד מיד אחרי הלידה) לא נראה לי ממש קשור לעיקר העלילה, והוא שוב מתואר בפרוטרוט מייגע (עמ' 211-203, 237-224);
בתו של מוזס משמשת מנהלת מכון סי טי – היא מנצלת הזדמנות שאביה בא לבקרה (רוצה לשכנע אותה לנסוע עם הנכד הבר-מצווה לאירופה התרבותית, ולא לאפריקה) בהזדמנות זאת היא משכנעת אותו לערוך מיפוי הלב. מוזס משתכנע, והסופר מוצא לנכון להביא את דף הפלט של הסי טי במלואו ובשפת הסתרים של המכון הרופאים (עמ' 255-254);
מוזס הולך לבקר את רות במכון לדרמה שם היא מדריכה תלמידים. היא מכינה אותם לקראת מסיבת חנוכה ומאמנת אותם למחזה המושתת על ספרו של הווארד פאסט "אחיי גיבורי התהילה" – שוב, מובאות כאן בפירוט הרפליקות של המחזה, למרות שברור שאין בכך שום סיוע ללוז היצירה (עמ' 264-259).
לאורך כל הספר יש יותר מרמז שלמשטמתו של טריגנו כלפי מוזס יש נגיעה ממשית למתח העדתי הישן והנושן בארץ**): נחמה-רות, שבאה מכפר נידח בצפון אפריקה, מקנאה בנערה רות שהיא "מלח הארץ", ומשנה לעצמה את השם לפי שמה – רות (עמ' 65). יש קנאה מסותרת מצד טולדנו הצלם, טריגנו התסריטאי ורות השחקנית – כולם מוצאם בצפון אפריקה– במוזס הבמאי שמניע את הסרטים, שבלעדיו אין להם קיום עצמאי.
עבור הסרט "הסירוב" (הסרט שגרם לקרע בין טריגנו ובין מוזס) גוייס, כאמור, זוג יהודים הונגריים (שמוצאם היהודי מפוקפק) כדי לגלם זוג ניצולי שואה חשוכי ילדים. טריגנו מכנה אותם "כוזרים", הכינוי שהעניקו עסקני הקיפוח ליהודים האשכנזים כדי לרמוז שאינם יהודים ממש, וספק אם יש להם מקום בארץ היהודים*).
כמו אנשי "הקשת הדמוקרטית", גם טריגנו סבור שהציונות האשכנזית חמסה את הערבים, והם מפגיזים את היישובים שלנו כיוון שהם מתגעגעים לשדות שלקחנו מהם (עמ' 296). מעניין לאלו שדות, אליבא דטריגנו, התגעגעו אלה שהפילו את התאומים בניו-יורק והרגו 3,000 איש, ולאלו שדות מתגעגעים המפגעים המתאבדים מדי יום בערי עיראק.
טריגנו אומר במפורש שהוא שונא את "מלח הארץ", והוא שונא את מוזס שהוא בעיניו האצולה של החברה הישראלית (עמ' 323, 325). בעיני טריגנו עצם קיומו של מוזס מורה על אשמה – הוא אשם בכול – כולל העובדה שנולד לו ילד מפגר! (עמ' 317).
כדי לזכות בפיוס מוכן מוזס לקבל את כל הגינויים והגידופים של טריגנו, מוכן לחזור בתשובה (מילולית! – עמ' 332), והוא מוכן לעבור טקס השפלה נורא (עמ' 335-333), למרות שהוא יודע כי אנשים מסוגו של טריגנו הם אחוזי תחושת קיפוח ונקמנים ללא תקנה (עמ' 366).
דונה אלווירה הקשישה, הספונסרית של הרטרוספקטיבה, מעניקת הפרס והמארחת של מוזס  בספרד, משמשת גם כמעין מקהלה שהיתה מקובלת בדרמה הקלאסית, והיא קובעת שדרישת טריגנו ממוזס להשפיל את עצמו היא דרישה חולנית, והוא לא היה רשאי לדרוש זאת ממנו (עמ' 368). אף על פי כן, מוזס עובר את טקס ההשפלה, ולא פעם אחת, אלא שלוש פעמים (ראה לעיל), והספר מסתיים מבלי שנודע לקורא אם טריגנו סלח בסופו של דבר, או שמא המשיך בטינתו החולנית כלפי הבמאי המצליח שבעצם איננו אשם בכלום.
קשה שלא לדלות מן הזיכרון את בקשת הסליחה מעדות המזרח של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה – בקשת סליחה על חטא שלא קיים, ובלי סיכוי שתגרום לשינוי ביחסם של עסקני הקיפוח כלפי צאצאי החלוצים של העליות הראשונות וכלפי ניצולי השואה.
הסופר ביקש לחדש דבר מה בקונצפט, וכתב את פרק 8 – "סידור הבית הישן" – בלשון נוכח במקום לשון נסתר. התוצאה היא שהקורא איננו יודע מתי דובר הסופר, ומתי יש דיבור ישיר של אחד הגיבורים (עמ' 335-287).
אינני מחשיב עצמי מבקר שיכול לייעץ לסופר כיצד לכתוב את ספריו, בוודאי שאינני מעלה על הדעת לעשות כן לסופר בעל שם בינלאומי עטור פרסים ושבחים כמו א"ב יהושע, אבל אני מחשיב את עצמי לקורא מיומן, והריני חושף בזה את מחשבותיי ותחושותיי כשקראתי את הספר: באמת ובתמים הספר החכם הזה ייגע אותי, ולא פעם רציתי להניח אותו מהיד בחוסר אונים מוחלט לנוכח הפרטנות המוגזמת שבו.
 
*) ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן, 2000, עמ' 100-74
**) זאת גם דעתו של יצחק לבני שראיין את א"ב יהושע בתוכניתו "בין שישי לשבת", 25.2.2011 שעה 23.05.
 
אהוד: זוהי יוהרה גדולה מצידך לכתוב ככה על ספר כל כך חשוב ומעורר מחקר – שמבחינתי, ככל שאני קורא יותר על אודותיו, כך אני מבין שאין לי את הכלים השכליים להתמודד עם ממותה שכמותו.