לפני שנים רבות ראיינתי בביתו בבית הכרם בירושלים את הסופר אהרון ראובני, שהיה גם אחיו של הנשיא יצחק בן-צבי (שם משפחתם היה שמשילביץ, והפסלת ציונה שמשי היא אחיינית שלהם). א. ראובני כתב בין השאר את הרומאנים "עיצבון" והטרילוגיה "עד ירושלים" הכוללת את הרומאנים "בראשית המבוכה", "האוניות האחרונות", ו"שמות" שלימים הופיע גם בנפרד ב"ספריה לעם" של עם עובד. כולם יצירות ספרות מן המדרגה הראשונה, שעליהן כתבתי אז במסגרת מדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של "הארץ" (טרם היה זה מוסף לספרות אנטי ישראלי). בחוצפת נעורים שאלתי את ראובני מדוע הפסיק לכתוב רומאנים, והוא הסביר כי כתיבת פרוזה, ספרות בידיונית, היא כמו תאווה, וככלות התאווה לתאר – חדלים לכתוב. הראיון, שהתפרסם ב"משא" של "למרחב", נשא את השם "ככלות התאווה לתאר", ושימש לימים חוקרים שעסקו ביצירתו של א. ראובני.
המשפט הזה הבהב במחשבותיי במשך השנים,  ולאחרונה הפך להיות – "ככלות התאווה לשלוט". שהרי המגמה אצלנו היא לבחור במקצועות קלים ומתגמלים ביותר, גם מבחינה כספית, וכך קורה שמקצועות חיוניים רבים, למשל ברפואה, הולכים ונזנחים כי אין רוצים לעבוד קשה ולעסוק בהם. וכך בתחומים רבים, גם בפוליטיקה ובמנהיגות. הניסיון הישראלי מראה שכמעט שום איש ציבור, שום מנהיג, אינו גומר בטוב. את רובם מסבכים, או הם מסתבכים, ולבסוף מודחים, ואחדים יושבים וגם ישבו בבתי סוהר. אז למה לי? יאמר כל ישראלי מוכשר ושפוי. מה הכיף בלשלוט? בלקחת אחריות? בלהנהיג את העם המלעיז והמשמיץ וכפוי-הטובה הזה מול הסכנות הנוראות המאיימות לכלותו?
ובצורה אחרת לגמרי, לא דמוקרטית, זה קורה סביבנו. מרבית השליטים במדינות ההערביות והמוסלמיות לא גומרים טוב. חלקם מודח. חלקם נרצח. השחיתות שלהם זועקת לשמיים. סאדם חוסיין. מובאראכ. עכשיו קדאפי, ושלא תהיינה לכם אשליות לגבי אחרים, בייחוד בנסיכויות המפרץ. לרחם עליהם אין צורך. אבל בינתיים שוכחים עובדה מכרעת – מרבית ארצות האיסלאם נשלטו ונשלטות בידי רודנים, וכמעט כל ארץ מאופיינת, בתקופתה, על פי השליט בה, ובטוב או ברע – כל שליט חדש בא וממשיך בעקבות קודמו.
אך מה עתה? אין פיגורות חדשות. ספק, למשל, אם יש מנהיג אחד במצרים שאין שחיתות וסירחה בעברו והוא יכול להתבלט פתאום משכמו ומעלה וגם יש בו את התאווה לרשת את מובאראכ ולשלוט! וכך לוב, שמנהיגה המשוגע מוּנע כולו בכוח תאוותו לשלוט ובתחושת הייעוד המפעמת בו. וכך עיראק, שדומה כי לעולם לא תהיה מדינה אחת – ללא עריץ שיאחד ביד ברזל את הסונים, השיעים והכורדים, כפי שעשה לה סדאם חוסיין.
הייתי מן הראשונים שהעלה את הרעיון, שכיום שומעים אותו מעוד דוברים וכותבים, והוא – שהמזרח התיכון וסביבותיו האיסלאמיות חוזרים לתקופה השבטית שלפני מלחמת העולם הראשונה, בטרם המעצמות האימפריאליסטיות, בעיקר אנגליה, צרפת וגם איטליה – חילקו, צירפו ויצרו מדינות מלאכותיות, השסועות עד היום בתוך-תוכן ואינן מסוגלות לקיים מישטרים של דמוקרטיה אמיתית. כן, עכשיו תתרחש מהומה אמיתית, רוויית דם, והמשך של עוני, בורות, דיכוי נשים ורעב – עד שעריצים חדשים יעלו ויתפסו את השלטון במדינות האלה בכוח תאוותם לשלוט, ואולי גם להיטיב עם העם בנוסח קדאפי או מובאראכ – אבל בכל מקרה דמוקרטיה לא תהיה!
רק בישראל, המושמצת בפי אזרחיה, ארץ שבה ציבורים מתלהטים כה רבים משחררים שסתומים של קיתונות של קיטור רעיל זה על זה וכולם יחדיו על המדינה והשלטון – רק בישראל תישמר הדמוקרטיה, מפני שהמדינה הזו חזקה מכל הניגודים הקיימים בה – גם לאחר שנרצח בה ראש ממשלה וגם אם תהיינה בה רציחות פוליטיות נוספות! – מישהו כאן מוכן לוותר על ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ממלכתי, קצבת זיקנה, חופש השמצה, קוטג' 5% וכדומה?