סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.
חלק ראשון.
 
[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בשעתם בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד הראשון של עיתון ישראלי]
 
בראיון לבי.בי.סי, ב-12 ביוני 1967, אמר משה: "המלחמה הסתיימה. עכשיו אנחנו מחכים לטלפון מחוסיין."
בדרך-כלל מאשימים את משה, ואת הנהגת המדינה בתקופה שלאחר ששת הימים, שהעדיפו לשבת באפס מעשה ולחכות לטלפון מחוסיין מאשר לפעול להשגת הסדר שלום.
האמת היא, ששבוע לאחר דברי דיין מגיע באמצעות ואשינגטון שדר מחוסיין, ונפתחת סידרה של פגישות ומגעים עימו בדרגים שונים. בפגישתם ביולי 1972 מציע משה לחוסיין התחייבות ישראלית לחוש לעזרת ירדן אם תותקף, בתמורה להתחייבות ברורה של חוסיין שלא להשתלב בקואליציה מלחמתית נגד ישראל. השניים אינם מגיעים להסכם, אבל באוקטובר 1973 יסתפק חוסין בשליחת כוח לא גדול לחזית הסורית, ולא יתקוף את ישראל משטחו.
משה: "ירדן קיימה עם ישראל מגעים בדרג גבוה, במגמה להגיע להסדר שלום וכן לפתור בעיות שוטפות. בבעיות הקטנות והחולפות הושגה לעיתים הבנה, אך בנושא העיקרי – הסדר של שלום קבע בין שתי המדינות – לא הושג דבר."
 
*
כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, בקיץ 1973, משיא הרב הראשי של צה"ל, אלוף מרדכי פירון, בטקס צנוע בביתו שבבת-ים, את משה לרחל רבינוביץ. קשריו של משה איתה נמשכים לסירוגין שמונה-עשרה שנים, מאז נפגשו לראשונה, במקרה, בטיסה מרומא לישראל. לאחר הטקס הם יוצאים לארוחת-ערב טובה במסעדה תל-אביבית, מרימים כוס להצלחת נישואיהם ומטלפנים לשתי בנותיה של רחל ולשלושת ילדיו של משה, לבשר להם על המאורע.
רחל עוברת לגור עם משה בביתו שבצהלה, ועתידה לעמוד לימינו מעתה ועד יומו האחרון.
אך גם לפני נישואיו השניים, ובהיותו עדיין בקשרים עם השתיים, רות האשה ורחל האהובה, היו למשה פרשיות אהבים נוספות.
אחת מהן עשתה לו כותרות עסיסיות במיוחד בשבועון השערוריות "העולם הזה". אימהּ של הבחורה, אלישבע, הניחה מכשיר הקלטה מתחת למיטת בתה, כדי להפיל את משה בפח. משה נהג כמנהגו בפעמים הקודמות, התעלם מהפרסומים של אותה אלישבע, ולא הגיב. חייו הפרטיים אינם עומדים למשפט הציבור; ישפטוהו רק על תפקידו הציבורי. מכל הנשים שהיו לו בחייו הוא מזכיר בהערכה ובאהבה באוטוביוגרפיה שלו אבני דרך רק את רות ורחל.
סיפורנו הולך וקרב לקיצו. משה כבר כבן חמישים ושמונה, אופק חייו מתקצר, רק עוד כשמונה שנים נותרו לו לחיות.
 
*
פעמיים, באוקטובר-דצמבר 1971 ובאוקטובר-נובמבר 1972, מגלה אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, האחראי להערכת המצב הלאומית, כי הצבא המצרי נערך לצליחתה של תעלת סואץ. מפקדי אמ"ן מעריכים שמדובר בתרגילי מפקדות בלבד, וכי הסבירות למלחמה נמוכה.
משה והרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), סומכים על הערכת אמ"ן.
לדעת אמ"ן, מצרים לא תעז לצאת למלחמה לפני שיהיו ברשותה מטוסי קרב-הפצצה לטווח ארוך, וכיוון שהללו לא יהיו ברשותה לפני שנת 1975, אין לצפות למלחמה לפני מועד זה.
הקונצפציה, התפיסה, שמגבש אמ"ן, נשענת על שתי הנחות מרכזיות:
האחת – מצרים לא תצא למלחמה בישראל אלא אם כן תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית משוכללת, שתאפשר לתקוף את ישראל בעומק, ובעיקר את שדות התעופה העיקריים, במגמה לשתק את חיל האוויר הישראלי.
השנייה – סוריה לא תצא למלחמה בישראל ללא שיתופה של מצרים.
 
עמדתה הנחושה של מצרים כלפי ישראל נקבעת מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על אף תבוסתם הנחרצת מביעים המצרים את אמונם בנאצר. הם יוצאים לרחובות ומבקשים ממנו שיחזור בו מהתפטרותו. מפלתם הצבאית אינה ממוטטת את נכונותם להמשיך במאבק נגד ישראל. "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח!" קובע נאצר. לא רק החזרת כל שטחי סיני אלא השבת הכבוד האבוד של מצרים לאחר תבוסתה הצבאית.
מדיניות מצרים כלפי ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוסחת בהחלטות ועידת ח'רטום מספטמבר 1968, שבה משתתפות מדינות העימות עם ישראל: "לא משא-ומתן, לא הכרה ולא שלום." תוכניתו של נאצר קובעת, כזכור, שלושה שלבים: שיקום הצבא המצרי בעזרת הרוסים, מלחמת התשה, ומלחמה כוללת שעתידה להביא לניצחון.
בספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, מת נאצר מהתקף לב, אך יורשו, הנשיא אנואר סאדאת, אינו סוטה מתוכניתו. תחילה הוא קובע את 1971 כ"שנת ההכרעה" ומכריז בפומבי שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים כדי "לשחרר את ירושלים." אחר-כך הוא דוחה את המלחמה לשנת 1972 ולאביב 1973. רבים בישראל סבורים שסאדאת מתלהם ומתעתע, ואינם מתייחסים ברצינות לדבריו.
 
מצד אחד שותף משה להרגשת העוצמה והביטחון של "ישראל הגדולה": צה"ל גדל בציוד ובעוצבות פי כמה וכמה מאז מלחמת ששת הימים והתפרס על פני מרחבים עצומים, ומשה עצמו נעשה סמל בארץ ובעולם לעוצמתה של ישראל. הוא מקרין תחושת ביטחון לאזרחיה. הוא המייצג הבולט ביותר של הקו הביטחוני הבוטח והבטוח בעצמו. כמעט אין יום שדבריו ותמונתו אינם מופיעים בתקשורת. אזרחי ישראל סבורים, שהמנצח במלחמות סיני 56' ויוני 67' לא יאכזב אותם במלחמה נוספת, אם תפרוץ. גם אם עתיד לימים משה לערער על כך, הנה אין ספק שבתוקף אישיותו ותפקידו כשר הביטחון – הוא, ולא ראש הממשלה גולדה מאיר, ניצב בראש הפירמידה של ביטחון ישראל.
ואולם הוא מכיר היטב את המצב הביטחוני – הכוחות הערביים, כולם צבאות קבע, ערוכים במלוא עוצמתם לאורך קווי החזית, ואילו ישראל עומדת מולם בכוחות קטנים של צבא סדיר, קבע ומילואים. העומס על חיילי המילואים, מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, הולך וגדל. הם משרתים יותר מחודש בשנה. ישראל מגייסת את מערך המילואים המלא שלה רק כאשר מתקבלת התרעה מודיעינית שעומדת לפרוץ מלחמה. אם לא כן, יהיה עליה להחזיק את המילואים מגוייסים במשך חודשים ארוכים בשנה ולשחק לידי מצרים וסוריה, המסוגלות למוטט את כל מהלך החיים הרגיל במדינה בעצם חניית צבאותיהן על גבולותיה, בכוננות למלחמה.
את המפתח למניעת חידוש המלחמה רואה משה בהשגת הסכם חלקי עם מצרים, כך תופחת הנחישות המצרית לחידוש המלחמה, וסוריה תהסס להילחם לבדה.
בשלהי 1970, לאחר הפסקת מלחמת ההתשה, מציע משה שצה"ל יתרחק כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ, עד לפתחים המערביים של מעברי המיתלה והגידי. עוד במלחמת ששת הימים היתה כוונתו שצה"ל יעצור לפני שיגיע לתעלה, כדי לשמור אותה פתוחה לשיט. במלחמת ההתשה ניטשו ערי התעלה ונחרבו. אם יתאפשר למצרים לחדש את השיט בתעלה ולשקם את עריה – פורט-סעיד, איסמעיליה, קנטרה וסואץ – אולי תורחק סכנת המלחמה הכוללת.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא עתיד לומר לזלמן שובל, כי התנגד ל"קו בר-לב" לא רק מהבחינה המדינית אלא גם במישור הצבאי. משה שיער, שאם יחליטו המצרים לחצות את התעלה בעוצמה רבה, לא יהיה שום סיכוי לעצור אותם בקו המעוזים שעל גדתה המזרחית.
לדברי משה, באביב 1971 תומכת ממשלת גולדה מאיר בהצעתו, וזו מועברת למזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, באמצעות עוזרו, ג'וזף סיסקו. באותה תקופה מנסה רוג'רס להביא להסדר חלקי בין ישראל למצרים, שיאפשר את חידוש השיט בתעלה, יביא לסיום מצב המלחמה ולתחילתו של משא-ומתן מדיני.
הנסיגה החלקית היא המקסימום שיכול משה להציע למצרים בשלב הראשון, וגם בכך הוא נחשב לנועז מאוד, ואין זה בטוח שהממשלה עומדת מאחוריו. הדיעה הכללית בישראל הגדולה, המנצחת והחזקה, היא שיש ביכולתה להמשיך להחזיק באין מפריע בגבולותיה החדשים – ממרומי החרמון, רמת הגולן, קו הירדן וחופי ים סוף עד שארם-א-שייח' ועד תעלת סואץ והים התיכון.
הצעתו המתונה של משה אינה מתקבלת על דעת המצרים. סאדאת מקווה לקבל מישראל הרבה יותר – וזאת בלחצם של האמריקנים ובסיוע הצבאי הנרחב מצד הרוסים. הוא חושש שאם ייאות לנסיגה חלקית ולפתיחת התעלה, יביא הדבר להקפאת המצב הקיים, וישראל תמשיך לשלוט בכל שאר השטחים שכבשה. אמנם הוא מצהיר שרצונו בשלום עם ישראל, אבל עליה להסכים לתנאים מוקדמים לפני המשא-ומתן, והתנאים כוללים לא רק נסיגה מכל סיני, אלא חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים בגדה המערבית וברמת הגולן, פתרון הבעייה הפלסטינית, וכן הפסקת העלייה והתנתקות ישראל מהתנועה הציונית.
ישראל הבוטחת בעצמה אחרי הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, אינה מעלה כלל על דעתה לקבל אפילו מקצת התנאים האלה. הציבור אינו בשל לקבל זאת. בממשלה ובכנסת אין רוב לכך. הרמטכ"ל חיים בר-לב – שתקופת כהונתו חלה בין יצחק רבין לדוד אלעזר – ובתקופתו, במהלך מלחמת ההתשה, מוקם ומבוצר על הגדה המזרחית של התעלה קו המעוזים הקרוי על שמו, "קו בר-לב" – עתיד לטבוע את האמירה שאם יחליטו הערבים לפתוח במלחמה, אנחנו נכה בהם: "מהר, חזק ובאופן אלגנטי!"
ב-1971, עם ההתרחקות ממלחמת ההתשה ומן המחיר הכבד שגבתה, כבר אין תמיכה בממשלת גולדה להצעתו של משה, לנסיגה נרחבת מן התעלה.
 
*
חיים ישראלי, המשמש ראש לשכת כל שרי הביטחון מאז ימי בן-גוריון, מספר כי לקראת הדיון בהצעת הנסיגה שהעלה משה, החליטה הממשלה לשמוע את דעת המטה הכללי. הרמטכ"ל חיים בר-לב הוזמן לישיבה. לפני הדיון תפס אותו משה בפרוזדור, הכניסו לחדר צדדי ואמר: "חיים, דע לך, אתה חופשי להגיד מה שאתה רוצה. אבל אם אתה אומר עשרה קילומטרים נסיגה, והממשלה תאשר זאת, אני אוציא מסקנות."
נכנס בר-לב לישיבת הממשלה והמליץ, על דעת המטכ"ל, על נסיגה של לא יותר מעשרה קילומטרים מקו התעלה.
משה מודיע, שאם תאמץ הממשלה את עמדת המטה הכללי – יתפטר. הוא טוען שאי אפשר לסגת נסיגה לא משמעותית, כאשר אנו יכולים להסתכל יום-יום במשקפותינו ולראות מה נעשה בבתים בסואץ ובאיסמעיליה. המצרים לא יקבלו זאת. זו אינה נורמליזציה.
בעקבות האיום בההתפטרות מחליטה הממשלה שלא להחליט, והנושא יורד מעל הפרק. לא עשרה קילומטרים ולא שלושים.
 
*
יש אימרה שלפיה ברצות האלים רוצים להעניש מישהו, הם מכים אותו בגאווה יתירה. האם היוהרה והביטחון העצמי המופרז, שהיו בין הסיבות שהביאו לעיוורון הביטחוני ערב מלחמת יום הכיפורים, הם שגם מנעו מישראל ללכת בדרך מדינית אחרת, שהיתה מונעת מלכתחילה את המלחמה הזאת?
על כך אין תשובה חד-משמעית.
יהושפט הרכבי, מראשי המודיעין בעבר ומגדולי המומחים ליחסי ישראל-ערב, מזהיר כי נטיית הישראלים להאשים רק את עצמם באי השגת שלום מלא עם הערבים, היא סימפטום לשגעון העליונות הישראלי, הסבור שבנו ורק בנו תלוי הכל, והמקל ראש בעומק ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו באזור.
אלוף הראבן, מבכירי אמ"ן והמוסד בעבר, וחוקר בתחום יחסי ישראל-ערב בהווה, מביע דיעה המקובלת על רבים: "בשנים 1970 עד 1973 ניסה הנשיא סאדאת, פעם אחר פעם, להגיע לכלל שלום עם ישראל, והתשובה מפיו של משה דיין היתה: 'טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'.' סאדאת יצא למלחמה באוקטובר 1973 לא מתוך ציפיות לנצח את ישראל, אלא רק כדי לשבור בדרך צבאית קיפאון מדיני מתמשך. 2,600 ישראלים שילמו בחייהם, כדי שמנהיגי ישראל יתחילו ב-1974, הלכה למעשה, בתהליך השלום עם מצרים, וכדי שדיין יוביל עם מנחם בגין ועזר וייצמן, לאחר ביקור סאדאת, הסכם שלום שכלל את החזרת סיני כולו למצרים, כולל שארם א-שייח'."
 
ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הביניים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.
אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.
או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה "האופציה הגרעינית". אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.
 
*
באפריל 1973 שוב מתקבלות התרעות רבות על היערכות מצרים למלחמה, שתתחיל באמצע חודש מאי, בצליחת התעלה לכל אורכה על-ידי דיביזיות חי"ר ושיריון מצריות.
גם הפעם מעריכים ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, ועוזריו, כי הסבירות למלחמה נמוכה. אך צבי זמיר, ראש המוסד למודיעין, שהוא זרוע, לא צבאית, של שירותי הביון, סבור שיש חשש סביר למלחמה.
אלא שהפעם אין משה ודדו מקבלים את הערכת אמ"ן. הם פוקדים להתכונן למלחמה במסגרת תוכנית הכוננות "כחול לבן". עוצבת מילואים יוצאת לאימונים בסיני, מספר הטנקים בקו ובמחסני החירום הקדמיים מוגדל, מועברת תחמושת רבה, נעשה מאמץ להשלים אמצעי גישור, שיאפשרו לשתי אוגדות משוריינות לחצות את התעלה ולהעביר את הקרבות לאדמת מצרים, ומושקעים סכומים רבים בביצורים. אולם ההנחייה היא לפעול בזהירות ובחשאי, כדי למנוע בהלת מלחמה והידרדרות.
 
בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ב-18 במאי, מעריך ראש אמ"ן: "יש תוכנית שמתגלגלת ללחימה, וסאדאת רוצה עקרונית במלחמה. אני חושב, שהסיכויים שהוא יפתח במלחמה, או הסבירות שהוא יפתח במלחמה היא סבירות נמוכה. למה? בעיקרו של דבר בגלל סיבה אחת: בגלל העובדה שהוא יודע שהוא ייכשל במלחמה."
משה סובר אחרת. בישיבת הוועדה, ב-22 במאי, הוא אומר: "בעניין אפשרות חידוש המלחמה אני מחמיר מראש אמ"ן, לאו דווקא מבחינת המועד, אם בחודש יוני או יולי המצרים, או המצרים והסורים, יחדשו את האש. אני מחמיר יותר ממנו בראיית התהליך.
 "נראה לי שהיו, ואולי עכשיו קיימות, בפני הערבים, שלוש דרכים חלופיות: האחת – לעלות על מסלול המשא-ומתן, חלקי, מלא, כזה או אחר, וזה כמובן מסלול חלופי לפתיחה במלחמה. הם לא הלכו במסלול הזה.
 "מסלול שני, שהוא חלופה למסלול המלחמה והמשא-ומתן, יכול להיות אילו אמרו: 'אנחנו זקוקים לזמן רב כדי להתכונן למלחמה,' והיו משחררים חצי מהכוחות המגוייסים שלהם. בינתיים היו מרפים את המתח, ואחר-כך היה מתברר שדרוש זמן ארוך יותר. זה יכול להיות מסלול שלא היה מוליך דווקא לחידוש האש. הם לא עשו זאת. הם אינם משחררים ואינם מקטינים את הצבא, ומקיימים את המתיחות המתמדת שם, המתיחות לקראת מלחמה.
 "המצרים חושבים שני דברים, לדעתי. האחד – שאין להם מה להפסיד, וזאת לא רק מצרים, כל העולם הערבי, כולל ירדן, חושב שהמדיניות שלנו הביאה אותם למצב שאין להם מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד, אפשר רק להרוויח.
 "שנית, החישוב שלהם הוא, שהם אינם בונים על הישגים צבאיים, אלא על הישגים מדיניים כתוצאה מעצם הפתיחה באש."
 
*
במסקנות ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, שממנה הממשלה בלחץ הציבור בנובמבר 1973, כדי לחקור את מחדלי המלחמה – נאמר לימים: "לפנינו שתי הערכות, האחת של הרמטכ"ל, שעל-ידי הכנות ופרסום שאנו יודעים על הכנותיהם [של צבאות מצרים וסוריה], יש מידת הרתעה, והערכת שר הביטחון, שהאפקט הפסיכולוגי-מדיני של הרתעה אינו קיים. כלומר, כבר בתקופה זו, אפריל 1973, לפחות לדעת שר הביטחון, מבחינה פסיכולוגית-מדינית-צבאית לא היווה צה"ל כוח מרתיע כפי שהיווה קודם לכן. בתקופה שקדמה לספטמבר-אוקטובר 1973 נתן סאדאת ביטוי מחזק להערכת שר הביטחון, כאשר פורסם בשמו בעיתונות שלא איכפת לו לאבד כמה מיליונים של אבידות, אלא שבמקום להסיק מסקנה כי אין אפקט הרתעה, בחרנו להצביע על זלזולו של סאדאת בחיי אדם."
 
*
בחוכמה שלאחר מעשה היה אפשר לשאול את משה – אם נוכחת שאין שומעים לאזהרותיך, מדוע לא התפטרת? ומדוע לא התפטרת כפי שאיימת כאשר התברר לך שאין סיכוי לנסיגה, אפילו חד-צדדית, מהתעלה?
תשובת משה כל אותן שנים היא, שאסור לו לנטוש את תפקידו כשר הביטחון. גם לתומכיו ולידידיו, המקימים ב-1969 תנועה על-מפלגתית החורתת על דגלה: "משה דיין לראשות הממשלה!" – הוא מסרב ועונה בתוקף: "יותר חשוב שאהיה שר הביטחון מאשר ראש הממשלה."
משה גם מעריך, כי אין לו סיכוי לזכות במועמדות המערך לראשות הממשלה, ואם ייאבק נגד גולדה, יישמט ממנו תפקיד שר הביטחון. אילו היתה ראשות הממשלה נופלת בחיקו כפרי בשל – היה מקבל זאת. אבל שהוא ישב עם "העסקונה המפלגתית", שיצטרך להתחנף לאנשים, להגיד לזה דבר אחד ולזה דבר אחר – הדבר אינו מתאים לאופיו, לקוצר רוחו כלפי שטויות, שוטים וטרחנים. הוא אינו יודע לשחק. ונוסף על כך, מנעוריו חש סלידה עמוקה מעסקנות מפלגתית, ומפטפטת, בגלל אביו.
לכן הוא נשאר שר הביטחון, ומרוצה בכך.
 
*
מצרים אינה תוקפת במועד שצוין בהתרעות, ב-15 במאי, וזאת בגלל ועידת הפסגה בין שליט בריה"מ ליאוניד ברז'נייב לבין נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, שנערכת ביוני, ובשל בקשת סוריה לדחות את המלחמה לסתיו, כדי להשלים את הקמת מערכת טילי הקרקע-אוויר שלה.
נוצרת הרגשה, שהרמטכ"ל הגזים בדרישתו להתכונן למלחמה. לא ייתכן לגייס מילואים מדי חודשיים. על צה"ל להמשיך לקחת סף סיכון גבוה, ולסמוך על כך שההתרעה המודיעינית על פרוץ המלחמה תיתן די זמן לגייס את המילואים.
ביוני 1973 יורדת רמת הכוננות בצה"ל, ובאמצע אוגוסט היא מתבטלת סופית. צה"ל מודיע על כוונתו לקצר את תקופת השירות הסדיר בשלושה חודשים. במטכ"ל ובפיקוד הבכיר נערכים חילופי מפקדים, כאילו המדובר בתקופה רגילה.
איש אינו משער, כי הצלחתו של אמ"ן להעריך, זו פעם שלישית, סבירות נמוכה למלחמה – היא בעצם הצלחת המצרים להוליך שולל את אמ"ן, בדומה לגנב מכוניות המפעיל פעמים אחדות את מערכת האזעקה, וכאשר נמאס לבעלים לרדת בכל פעם ולבדוק מה קרה, הוא נכנס ברעש למכונית ומסתלק עימה.
 
בעדותו בפני ועדת אגרנט עתיד משה להסביר: "אני מבחין בין שני דברים: בין ההערכה המדינית הכללית אם אמנם צפויה מלחמה, במקרה זה של סוריה ומצרים – בזה היתה לי הערכה משלי. לעיתים חלקתי על הערכת המודיעין, לרוב החמרתי יותר, אני חשבתי שצפויה מלחמה – לבין ההערכה הטכנית, מה קורה בשטח מסויים, בסוריה ובמצרים, בהכנות הטכניות שעושים הסורים והמצרים לקראת המלחמה. מתי ומה בדיוק יקרה – בזה סמכתי, וגם הזדהיתי, קיבלתי, את הערכת המודיעין."
הוועדה קבעה כי העובדה שהערכת ראש אמ"ן, ולפיה לא תפרוץ מלחמה באפריל-מאי 1973, הוצדקה בדיעבד, הגבירה בלב שר הביטחון את האמון בנכונות הערכותיו של ראש אמ"ן. "הצרה שלי היתה שראש אמ"ן צדק. אחרי כל הערכה כזאת שלי, שתהיה מלחמה, כולל הצעקות שעשיתי – 'למה לא היערת אותי בשתיים בלילה?' – כל ההערכות האלה שבהן אני החמרתי – הוא צדק."
 
*
התאמתות התחזיות הקודמות של אמ"ן מבססת את מעמדו בממשלה ובמטכ"ל. ההתרחשויות המדאיגות הרבות בחודש ספטמבר 1973, וסימני ההתרעה הרבים למלחמה, שמועברים על-ידי מקורות שונים, אינם משנים את דעתם של אלוף אלי זעירא ושל עוזרו תא"ל אריה שלו, העומד בראש מחלקת אמ"ן מחקר. הערכת המודיעין האמריקני אומרת גם היא, שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד. הכנות הצבא המצרי מתפרשות על-ידי ראשי אמ"ן כביצוע תמרון בין-זרועי גדול וכתרגיל מפקדות, ואילו אל הכנות הצבא הסורי מתייחסים כאל נקיטת אמצעי הגנה מפני התקפה של צה"ל; זאת לאחר שב-13 בספטמבר הופלו ביום אחד 12 מטוסי "מיג-21" סוריים על-ידי חיל האוויר הישראלי, שמטוסיו נשלחו לצלם מתקנים בצפון סוריה, לנוכח הכוננות הבלתי-מובנת בצבא הסורי.
גם התרבות סימני ההתרעה למלחמה בראשית אוקטובר אינה מזיזה את ראשי אמ"ן מהערכתם. הם מתעלמים מאזהרות עמיתיהם בפיקוד הצפון והדרום ובחיל הים, ומוסיפים להגיש לרמטכ"ל דיווחי מודיעין מעובדים.
 
בישיבת המטכ"ל ב-1 באוקטובר עורך משה הבחנה בין החזיתות השונות: "בגבול ירדן יש יישובים, אבל אין אוייב. בגבול מצרים יש אוייב, אבל אין יישובים. בגבול סוריה יש אוייב ויש יישובים. אם הסורים ייכנסו ליישובים שלנו, זה יהיה אסון גדול."
ראש אמ"ן קובע באותה ישיבה: "יש כמה מקורות שהודיעו, שהתרגיל הסורי הזה הוא לא תרגיל אלא הולכת להיות מלחמה, דבר שבהחלט לא נראה לנו, למרות שהמקורות טובים. מה שנראה לנו היום הוא, שהמצב הוא מצב רגיל בהחלט, ולא יתפתח למלחמה ואין כוונה להפוך זאת למלחמה, אם כי יש ממש תרגיל גדול. הסורים החלו בתהליך של כניסה למערך חירום ב-5 בספטמבר, והיום הם נמצאים במערך החירום המקסימלי שראינו אותו בשנה האחרונה. יש כאן, למרות הידיעות ממקורות לגמרי חשובים – אני לא אומר טובים ומוסכמים, אבל חשובים – שאומרים שהולכת להיות מלחמה. לא נראה לנו שהסורים נוקטים בכל הצעדים הללו במגמה של הליכה למלחמה. ההסבר הכי טוב שיש לי, זה שהסורים נכנסים למערך הזה בגלל חששות מאיתנו. סך-הכל, אם אגע בהשקפה כללית, קשה מאוד לקבל את ההנחה שהסורים ייצאו למלחמה ביוזמתם בלי מצרים. אם מצרים תצא למלחמה – סוריה תצא בו-זמנית, או מה שיותר סביר, קצת אחריה, אבל היות שלא נראה לי שמצרים הולכת למלחמה, לא נראה לי שגם סוריה הולכת למלחמה."
 
 "המקור החשוב" הוא המלך חוסיין, אשר הובא בחשאי, ב-25 בספטמבר, לפגישה סודית עם גולדה בישראל. המלך הירדני מתפעל מפשטות חדרה של ראש הממשלה, וישראל מקבלת התרעה, שאין טובה ממנה, על מלחמה. שבועיים לאחר פגישת תיאום עם שני שליטים ערבים, שהחליטו לאסור מלחמה, מדווח שליט ערבי לראש הממשלה של המדינה, שעתידה להיות מותקפת, כי "כל יחידות הצבא הסורי הוכנסו לכוננות של זינוק."
אמנם חוסיין אינו חושף כל מה ששמע מסאדאת ומאסד, ואומר כי אינו יודע "אם יש לכך משמעות; יש לי חששות מסוימים אבל אינני בטוח," אך לדבריו אין הוא סבור שסוריה תפעל לבדה: "אני מניח שמצרים תצטרף אליה במקרה של מלחמה."
אל"מ יואל בן-פורת, מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן, עתיד לומר על כך: "ב-25 בספטמבר היה לנו מידע ממקור בכיר ביותר על המלחמה הצפויה. הבעיה היתה שבאמ"ן סברו כי אותו מקור טועה בהערכתו."
 
*
אלוף פיקוד הצפון, האלוף יצחק (חקה) חופי, מודאג מאוד. לדברי משה, חקה הוא הראשון שחושש ממלחמה. בעקבות התרעותיו מחליטים להעלות לרמת הגולן ב-3 באוקטובר את חטיבת השיריון 7 בפיקודו של אביגדור (יאנוש) בן-גל, ומוסיפים סוללות ארטילריה, המאויישות בידי צוערי בית-הספר לתותחנים.
חופי עתיד להיות ביקורתי מאוד כלפי משה: "דיין לא אישר לגייס אף אחת משתי אוגדות המילואים של פיקוד הצפון. עד היום מציקה לי העובדה הזו. אני חושב שאם היינו מגייסים את חלקו של הכוח הזה, אפילו 24 שעות לפני המלחמה, היינו מקדמים את ההתקפה הסורית במצב הרבה יותר נוח; יכולנו למנוע מהם הישגים גם בגזרה הדרומית הפרוצה, ומה שהכי כואב – יכולנו למנוע הרבה נפגעים. זאת היתה הקטסטרופה הגדולה של המלחמה. אני קובע את זה חד-משמעית, ואני יודע שהאחראי לכך היה דיין.
 "מיד לאחר המלחמה התקיים כנס של הפיקוד באיילת השחר. דיין דיבר שם ואמר שהטעו אותו. הוא טען, שאמרנו לו שעם כוחות הביטחון השוטף ברמת הגולן, בסיוע חיל האוויר, ניתן יהיה לעצור את הסורים ולתת לצבא את השהות המספיקה לגיוס המילואים. דיין בפירוש אמר בכנס הזה דברים שאינם אמת. כעסתי מאוד על דבריו, קמתי ואמרתי לו: 'מעולם לא טענו בפניך שנוכל לבלום את הצבא הסורי עם שני גדודים. ביני לביני הבנתי שבאותו כנס החל דיין להכין לעצמו את האליבי.'"
ואולם לימים יאמר חופי: "אבל אני לא מאשים אחרים, מפני שאני לא יכול להגיד שאני עמדתי על הרגליים האחוריות, וצעקתי מהבוקר עד הערב שאני צריך לגייס מילואים. כידוע, את פקודת הגיוס קיבלנו רק בשבת בבוקר, ביום הכיפורים."
 
את התביעה לגיוס אוגדות המילואים הללו, גם בחזית הצפון, עתיד הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להעלות לראשונה רק בבוקר 6 באוקטובר.
 
*
בדיון בלשכת שר הביטחון ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוכחים הרמטכ"ל, סגנו המכהן גם כראש אג"ם, האלוף ישראל טל, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, תא"ל אריה שלו, המייצג את ראש אמ"ן שחלה ואינו יכול לבוא, ועוד שניים. הדיון מתרכז בביצורים ברמת הגולן, ואיש אינו מזכיר במלה אחת מלחמה כללית העומדת בשער. משה מסכם את הדיון במלים אלה:
 "ההנחה הכללית היא, שעכשיו הם, הסורים, לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח, בכל אופן, אם כן – בחודש הזה את העולם לא נהפוך. אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית."
מיד לאחר הדיון בלשכת השר מתנהל, אצל סגן הרמטכ"ל, דיון מעשי על הביצורים. מחליטים שעד 14 באוקטובר יגישו הגורמים המטכ"ליים הנוגעים בדבר, בתיאום עם פיקוד הצפון, הצעות למכשול רמת הגולן מפני השיריון הסורי.
 
המשך יבוא