(תגובה לנחמיה שטרסלר: "חיימק'ה ושלי יקבעו", "הארץ" 1.3.11)
מאמרו של נחמיה שטרסלר ראוי להילמד בבתי ספר לתקשורת, כדוגמה למאמר דמגוגי; התגלמות הדמגוגיה הפופוליסטית האנטי סוציאלית.
בצאתו נגד הצעות החוק להגבלת שכר הבכירים, מתחמק שטרסלר מכל דיון ענייני. במקום לדון בהצעות, נוח לו יותר לסנוט בח"כים חיים אורון, חיים כץ ושלי יחימוביץ', במפגן שחצני של בוז והתנשאות. אין הוא דן ברעיונותיהם, אלא יוצר להם דה-לגיטימציה. מה הם מבינים? הרי הם בסך הכל נבחרי ציבור, ומה עניינם של נבחרי ציבור בחברה דמוקרטית בכלכלה? יש לנטרל אותם ולהשאיר את ההחלטות בנושאי כלכלה ל"מומחים". "שילמד כלכלה מחיים כץ ושלי יחימוביץ'. הם מבינים טוב ממנו. גם בניהול. הם כבר ניהלו חברות ענק; שכרו מנהלים, הקימו מפעלים, חילקו דיווידנדים" וכו' וכו'. אך לא די לטפל בהם. חיים אורון, אויה, הוא חבר קיבוץ. והנה, הזדמנות לנחמיה שטרסלר למפגן שנאה ובוז לתנועה הקיבוצית, כדרכו מימים ימימה.
מאמרו של שטרסלר דמגוגי, לא רק כיוון שהוא מתחמק מדיון ענייני ובורח למחוזות ההגחכה של מי שחושב אחרת, אלא גם כיוון ששטרסלר אינו מקפיד לכתוב אמת. כך הוא כותב: "אין מדינה מערבית אחת, שבית הנבחרים שלה קובע את השכר במגזר הפרטי. אבל זה לא מזיז לכץ, יחימוביץ' ואורון. הפופוליזם שלהם אינו יודע גבולות. הם רוצים לשלוט בכלכלה באמצעות חוקים, תקנות ורגולציה מכל סוג ומין. הם רוצים משק ביורוקרטי מרקסיסטי, שבו הם יקבעו את הכללים ויחליטו מי ירוויח ומי יפסיד. הם לא מבינים איך עובד השוק החופשי. הם לא יודעים מהי תחרות ומהי היד הנעלמה... הם בטוחים שהם יותר חכמים מכוחות השוק בדיוק כמו שהאמינו שליטי בריה"מ – עד שזו התמוטטה מול עיניהם ברעש גדול. ... רוצים ליישם כאן את ההצלחה של צפון קוריאה וקובה."
בכל הלהג הזה, מסתיר שטרסלר מן הקוראים עובדה קטנה – הצעות החוק הנ"ל כלל אינן נוגעות למגזר הפרטי. אמנם גם החמדנות ותאוות הבצע החזירית של חלק מן המנהלים במגזר הפרטי ראויות לגנאי, אך החוק אינו נוגע אליהם, אלא לחברות ציבוריות בלבד. האם לבעלי המניות של החברות הללו – הציבור, אין זכות להתערב בשכר המנהלים, שאמורים להיות נאמניו בניהול העסקים השייכים לו, לציבור?
שטרסלר נוקט דמגוגיה גם בהצגה הדיכוטומית של הפוליטיקאים "הפופוליסטים" מול ה"מומחים". הוא מסתיר מן הציבור את העובדה, שרוב המומחים, אנשי הניהול והאקדמיה, שהופיעו בפני ועדת נאמן תמכו בהגבלת שכר הבכירים, ודווקא הפוליטיקאים בוועדה, הובילו למסקנות הפוכות לאותן המלצות.
שטרסלר נוקט דמגוגיה גם בכך שאין הוא מציג את המיפרים העומדים מאחורי הצעות החוק להן הוא לועג. הצגת המספרים, שהיא תנאי לדיון אמיתי, תעמיד באור מגוחך את טענותיו. כותב שטרסלר בלעג: "הם ["חיימק'ה ושלי"] יודעים שאין שום בעייה להשיג כל מנהל בכל סכום. רק צריך לשרוק לו הוא בא. לכן לא חשוב הענף, לא מצב החברה, לא השוק, לא הניסיון ולא המוניטין. הם יקבעו את נוסחת התגמול (עד פי 50 מהשכר הנמוך בחברה) והמנהלים כבר יסתדרו בתור" וכו' וכו'.
עכשיו, הבה נכניס קצת מיספרים לנוסחה. אם השכר הנמוך ביותר של העובדים באותה חברה הוא שכר מינימום – קרוב ל-4,000 שקל, הצעות החוק קובעות שהמנהלים לא יוכלו להשתכר יותר מ-200,000 שקל לחודש. איזה עוול! איזה מנהל יסכים לעבוד בשכר רעב כזה...
אף פעם לא הבנתי לשם מה בנאדם זקוק ל-200,000 שקל לחודש, מלבד חמדנות ורדיפת בצע לשמן. אולם על פי ההצעה, המנהל יוכל לקבל שכר כזה. החוק המוצע קורא להגביל אותו, שלא ירוויח מיליון שקל לחודש, למשל, והיו דברים מעולם. אדרבא, שהיתרה מעל הסכום הזה, תוקדש להשקעות, להגדלת רווחי החברה. או, עדיף, להגדלת משכורות העובדים – מי אמר שהעובדים חייבים להשתכר בשכר מינימום? יתר על כן – רוצה המנהל להרוויח יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוך בחברה, ומכפלת ה-50 תגדיל את שכרו בהתאם. מה הוגן יותר מהצעה זו? זאת קובה? זאת צפון קוריאה?
שטרסלר מתלהם, אך כל רצונו הוא להגן על חזירותם של כמה תאווי בצע, שאינם יודעים גבול.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
אהוד: אני, משום-מה, מאמין למקצועיות הכלכלית של שטרסלר יותר מאשר לדמגוגיה הפופוליסטית החברתית של ח"כ שלי יחימוביץ' – אשר בדרכה להחזיר את עטרת "העבודה" ליושנה – אולי גם תתיימר להיות לנו לנו ראש ממשלה מול איראן המתגרענת? או לפחות שר הביטחון כמו פטרונה המצחיק פרץ בשעתו?