סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.
חלק שלישי.
[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בשעתם בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד הראשון של עיתון ישראלי]
 
יום שני 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, יומה של התקפת-הנגד, נפתח בתקוות גדולות ומסתיים בכישלון מוחלט. מה שהתרחש במהלכו עתיד לשמש אחד הנושאים המרכזיים לחקירה בוועדת אגרנט.
בתחילת היום התמונה עדיין אינה ברורה. יש אפילו ידיעות אופטימיות ומחשבה לנצל את ההצלחה, לשם צליחת התעלה מערבה. בתשע בערב מדווח משה, בישיבת הממשלה, כי אוגדת ברן אמנם תקפה והשמידה כוחות מצריים, אך לא הגיעה לתעלה, ואילו המצרים המשיכו לחזק את כוחותיהם. התקפת האוגדה של אריק כלל לא יצאה לפועל. האוגדה השלישית, של אלברט, נאלצה אפילו לסגת מעט.
מיד לאחר הישיבה טס משה במסוק לפיקוד הדרום. הטיסות מאפשרות לו לנמנם מעט ולאגור כוחות. הוא מגיע אחר חצות ונפגש עם דדו, גורודיש, אריק, ברן ואלברט. מפקדי האוגדות יושבים עייפים, דלוקי עיניים, צרודים, לא מגולחים, וסחוטים מאוד. זה היום הרביעי שהם נתונים במאמץ מפרך, מיטלטלים בטנקים בלי רגע מנוחה, נושאים בעול בעיות לאין ספור באוגדות, שגויסו בחופזה ועתה הן חוצות את סיני על שרשראות טנקים, ולא על מובילי-טנקים, והכל כדי להגיע מהר ככל האפשר לחזית ולעבור מהגנה נואשת להתקפה מוחצת על הצבא המצרי שחצה את התעלה – והנה חלף יום הקרב הראשון ואיתו מפח-נפש, אבידות ונסיגה נוספת.
מתברר, כי בשעה 10:40, לאחר כשלוש שעות לחימה, הניח גורודיש שמצבה של אוגדת ברן טוב, ולא ידע שמדובר בהישג חלקי בלבד מול המערך המצרי הקדמי. הוא ביקש אישור מדדו להוריד את אוגדתו של אריק לציר הגידי, כדי שיספיק לתפוס, עוד לאור היום, גשר מצרי, ולצלוח את התעלה באזור סואץ. האישור ניתן, והחטיבות של אריק התחילו לנוע דרומה בהדרגה, מבלי לקחת חלק בלחימה.
בינתיים נכשלה המתקפה של אוגדת ברן, כיוון שפעלה ללא סיוע אווירי וארטילרי של-ממש, ולא איתרה את המערך העיקרי של הצבא המצרי בגזרת גשר הפירדאן, ולא את שיטת לחימתם של המצרים, שתקפו את הטנקים הישראליים באש נ"ט עזה משני עברי התעלה. גדודי האוגדה פעלו בהתקפות נפרדות ולא במאמץ מרוכז, והמידע שזרם למפקדות הממונות לא היה מדויק.
אוגדת שרון היטלטלה במשך היום לשווא, ובתוך כך נשמטו מאחיזת צה"ל השטחים השולטים שהחזיקה קודם לכן בדרך החת"ם.
מתקפת-הנגד עלתה באבידות כבדות באנשים ובטנקים, ובפגיעה קשה ברוח הלחימה. השיריון נקט טקטיקה שהתבססה על ניסיון העבר ופעלה יפה במלחמות הקודמות: פריצה מהירה של כוחות משוריינים – בלי ליווי חיל רגלים ובלי סיוע ארטילרי – אל תוך מערכי האוייב, כדי למוטטם. הפעם מצאו עצמם הטנקים הישראליים מוקפים חיל רגלים מצוייד בנשק נ"ט רב ומגוון: רימונים, אר-פי-ג'י-7, תול"רים, תותחי נ"ט וטילים מונחים מסוג "סאגר", שגרמו לשיריון אבידות כבדות.
 
מפקד גדוד 113, סא"ל אסף יגורי, מקבל פקודה לתקוף לעבר מעוז "חיזיון" בגזרה הצפונית. השטח מוצף שיריון, ארטילריה וכוחות חי"ר מצרי. חבורת הקצינים של יגורי באה אליו לפני הקרב ואומרת: "אסף, ההערכה שלנו היא שדורשים מאיתנו דבר בלתי סביר." מפקד פלוגה, שנהרג אחר-כך בקרב, אומר לו: "אם אתה הולך – אני הולך אחריך, אבל זה איבוד לדעת."
יגורי אינו מעלה על דעתו, שמישהו בפיקוד מעליו היה מרשה לעצמו לתת לו פקודה להסתער, אלמלא היה גדודו משולב בהתקפה רחבה יותר, לפחות בסדר גודל של חטיבה, ובסיוע חיל האוויר. הוא פוקד: "בצע, סוף!" – ובעצם זה הסוף של גדודו. כלי אחר כלי, טנק אחר טנק, יוצאים מכלל פעולה, מפקד אחר מפקד – נהרגים. "הבנתי שאין לנו עם מי לפתח את הלחימה, והבנתי גם שכל הערכת המצב, שאנחנו בסך-הכל באים בעקבות כוח שני, אין לה אחיזה, ואנחנו למעשה תקפנו את ראש הגשר העיקרי של הארמיה השנייה – בגדוד אחד, עם עשרים טנקים, ללא ארטילריה, ללא חיפוי חיל האוויר."
גדוד 113 מתרסק, ההתקפה נכשלת. "חטפתי פגיעה בטנק שלי," מספר יגורי, "נתתי לצוות פקודת נטישה. זה היה בארבע אחרי הצהריים, באור יום מלא, בתוך מערך שורץ חיילי קומנדו, כל הזמן תחת אש צפופה, גם של ארטילריה וגם אש מנשק קל. ראשון נפגע קצין הקשר, אחריו נפגע התותחן. הנהג, הטען-קשר ואני הגענו לשוחה קטנה קטנה, שחיל האוויר עשה על-ידי פצצה, מין גומה קטנה. זחלנו פנימה יחד עם איש צוות מטנק אחר, שהצליח להיחלץ מהטנק שלו. היינו בתוך השוחה ארבעה אנשים. למעשה, היינו בין הכוחות וחטפנו אש משני הצדדים. תוך זמן קצר ביותר התחילה לרדת עלינו התקפה של נגמ"שים מצריים, כשהם כל הזמן יורים אש ומתקדמים לעברנו. הם נעמדו בטווח של כמטר מאיתנו, ירו לתוך השוחה, חלק מהאנשים נפגע, ואז התפרץ פנימה קצין מצרי, הדף את היורים, ולמעשה הוא הציל את החיים שלנו, והעלו אותנו על הנגמ"שים המצריים. לא היה אקט של כניעה ולא של התארגנות ולא של שום דבר. הכל הלך ברצף של נטישת טנק – שוחה – התקפת-נגד, ואתה תחת אש, מוטל בתוך נגמ"ש מצרי."
 
בסיומו של היום שולט הצבא המצרי על שטח שעומקו שמונה קילומטר ויותר, ובכלל זה קטעים מדרך החת"ם. בימים הבאים הוא עתיד להמשיך בהתקפות חוזרות ונשנות, כדי להרחיב את אחיזתו בגדה המזרחית.
 "הורדת אוגדת אריק דרומה, לפני שהתברר אם אוגדת ברן מסוגלת בכוחות עצמה לבצע את המשימות שהוטלו עליה, חרצה את גורל התקפת-הנגד של אותו יום. אם יש משמעות למילים 'חרה לי עד מוות' – הרי זה מה שחשתי. אחרי שנפתחה המלחמה כפי שנפתחה, אחרי היום הראשון בחזית הדרום, עם הכוחות שלא היו ערוכים בעמדותיהם בזמן הנכון, אחרי שלא פינו את המעוזים כשהיה אפשר לעשות זאת – אחרי כל אלה סוף-סוף היה לנו בדרום כוח נאות, שלוש אוגדות שיריון עם סיוע של חיל האוויר, והנה – גם יום קרב זה הושחת לריק!"
משה מסכם, שאריק יעשה הכנות לצליחה ביום רביעי, 10 באוקטובר, אבל בינתיים על הכוחות לתפוס עמדות הגנה, לא להזיז גדודים, לא לשחוק כוחות, לתת לאנשים לנוח, לישון ולהתארגן.
 
במסקנות ועדת אגרנט נאמר: "למעשה פעלו מפקדי האוגדות על סמך מה שכל אחד מהם הבין בהתייעצות שנערכה בערב הקודם. על רקע זה אף נוצרו אי-הבנות במהלך הקרב, כאשר ניתנו פקודות נוספות ונמסרו דיווחים. אלוף הפיקוד יכול היה לעמוד על כך לו יצא אליהם ודרש מהם את תוכניותיהם, כדי לאשר אותן. הפער בין העקרונות שסיכם הרמטכ"ל לקראת המתקפה, לבין הצורה בה יישם אותם אלוף הפיקוד בפקודותיו – הלך והתרחב. מצב זה תרם רבות לכך שהפיקוד לא הבין נכונה את משמעותם של דיווחים ופניות במהלך הביצוע, ולתמונת המצב מוטעית שהצטיירה בו בשל כך. מצאנו שב-8 באוקטובר פיקדו מפקדים ברמות שונות כשהם רחוקים מהמאמצים העיקריים של הכוחות שתחת פיקודם באותו זמן, ולעיתים אף אינם מודעים למתרחש אצלם."
 
*
משה טס חזרה לתל-אביב. עוד לילה שבו כמעט אינו ישן. בארבע ארבעים וחמש לפנות בוקר הוא כבר נפגש עם הרמטכ"ל, ששב אף הוא מפיקוד הדרום.
משה תובע ממנו להדיח את גורודיש.
 "אמרתי לרמטכ"ל, שאם הדברים שאמר יום קודם לי ולממשלה נמסרו לו מפי אלוף פיקוד הדרום, הרי זה נורא: פירוש הדבר שאלוף הפיקוד ומפקדתו לא היה להם מושג על הנעשה בשטח. מכל מקום אני מעריך, שניהול המלחמה בדרום הוא למעלה מיכולתו של גונן. צריך לקבוע מייד מפקד אחר לחזית המצרית."
עוד באותו יום, 9 באוקטובר, מתמנה שר המסחר והתעשייה, הרמטכ"ל-לשעבר חיים בר-לב, למפקד חזית הדרום עד סיום המלחמה, במקום גורודיש. המהלכים האלה, ומה שקדם להם, עתידים לפרנס שעות רבות של עדויות, הררים של נייר, כתבות, מאמרים, ספרי מחקר, סיפורים ומחזות, האשמות הדדיות, הפגנות וקריאה לאחראים לתת את הדין. בינתיים אלה הן הכרעות שנעשות בעצם ימי הקרב, כאשר כל יום נהרגים עשרות ומאות חיילים ישראלים, הגבולות בסכנה, השחיקה עצומה, העם אינו יודע את מלוא המפלה, וצריך לחרוק שיניים, לחתוך, להכריע ולהמשיך.
בספרו "אבני דרך", שנכתב שנים אחדות אחר כך, אולי נוטה משה למעט באחריותו-שלו להשתלשלות המאורעות; עם זאת הוא מדגיש, כי למן היום הראשון אין הוא מואשם בזחיחות דעת אלא להיפך, בראייה קודרת מדי של המצב.
משה מסכם עם דדו להמשיך ולהחזיק בקו הנוכחי, ואפילו לסגת עוד בסיני, ובלבד שלא לשחוק את הכוחות כמו ביום האתמול אלא לשמור אותם למתקפת-הנגד שבוא תבוא. ואילו ברמת הגולן יש להמשיך ולהילחם עד הטנק ועד הלוחם האחרון, ובלבד שהכוח הסורי יחוסל ויהיה אפשר לרכז את מלוא כוחותינו נגד מצרים.
 
*
במהלך המלחמה מתעוררים קשיים בין משה לדדו. בקושי הם מדברים. מאיר עמית, הנמצא בחוץ-לארץ ומשמש מנכ"ל כור, מגיע רק ביום הרביעי למלחמה ומתייצב אצל משה. "טוב שבאת," אומר משה. "אני רוצה שאתה תהיה המקשר ביני לבין הרמטכ"ל. אתה מכיר אותי, מכיר אותו, מסתדר עם שנינו. תהיה באמצע."
משה מעניק לעמית אפילו סמכויות החלטה. אומר – "אני אינני. מה שאתה תחליט, מקובל עליי," ומופיע רק בערבים, כל פעם לאחר ביקור בגזרה אחרת של החזית. בשעות היום אין למצוא אותו. עמית מבלה את המלחמה בתוך "הבור". רק פעם אחת לוקח אותו משה עימו למערב התעלה. אל עמית באות החלטות שדדו מבקש לאשר, ומשה איננו. מדובר בנושאים רגישים מאוד, בעיקר בפעולות ארוכות טווח, מעבר לקווים, ועמית אכן מחליט בשם משה.
 
*
לאחר לחימה בלתי-פוסקת של שלושה ימים ושלושה לילות ברמת הגולן פותחים הסורים, השכם בבוקר 9 באוקטובר, במאמץ הבקעה אחרון, חזק מכולם, בציר חאן-ארנבה-קוניטרה. הם מפעילים כוח עתודה, המורכב מהחטיבה המשוריינת 81 ומ"כוח אסד", יחד 170 טנקים. בחטיבה 7, בפיקוד אל"מ יאנוש בן-גל, נותרים מולם 43 טנקים כשירים, מהם רק 30 בגזרת ההבקעה.
תוך ניצול עדיפותם הכמותית, ארבעה לאחד, ובסיוע הרעשה ארטילרית כבדה, מצליחים הסורים להתקרב עד כחמישים וכמאה מטרים מהטנקים של חטיבה 7.
לפני הצהריים עומדת החטיבה בפני התמוטטות. טנקים רבים נפגעים ויוצאים מכלל שימוש, והתחמושת אוזלת. לכל טנק נשארו כארבעה-חמישה פגזים. כדי להתחמש מחדש צריך להתרחק לאחור, אך בגלל האש הכבדה לא ניתן לעשות זאת.
המח"ט יאנוש מודיע למפקד האוגדה, רפאל איתן, כי באין תחמושת לא תוכל החטיבה להחזיק מעמד. גם רפול אינו רואה סיכוי להוסיף ולעמוד בלחץ ההתקפה.
נפילת הקו פירושה, שהשיריון הסורי יחצה כמעט באין מפריע את הרמה עד מורדותיה, ואם לא יפוצצו גשרי הירדן – יזרום משם לגליל העליון.
אך ברגעים אלה ממש מצטרף לקרב כוח תגבורת, בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן, התופס עם הטנקים שלו עמדות על רכס ה"בוסטר". מיד לאחר מכן מודיעים לרפול ממוצב 107 שבעומק החזית – מוצב ישראלי שכותר בידי הסורים בשעטם מערבה, אך לא נפל – כי החלק העורפי של הכוח הסורי פונה לאחור ומתחיל בנסיגה.
רפול מודיע ליאנוש: "הם נשברים! תחזיק מעמד עוד כמה רגעים."
צוותי הטנקים הישראליים מגלים ברגעים מכריעים אלה קור רוח, אומץ לב ועקשנות, הם ממשיכים בבלימה ועולה בידם למוטט את הכוח הסורי ולגרום לו לסגת, רגעים אחדים בלבד לפני שנראה היה שהם עצמם הגיעו לקצה גבול עמידתם.
 
בפרוץ המלחמה שוהה יוסי בן-חנן בירח הדבש בנפאל. בתוך יומיים הוא מגיע לישראל. הוריו מביאים לו לנמל התעופה בלוד את מדיו, סרבל שיריון, אקדח, משקפי אבק, דובון וכפפות. כעבור שעתיים הוא מתייצב בחמ"ל של פיקוד הצפון. בדרך הוא פוגש צוותי שיריון שנמלטו מהטנקים הבוערים, עברו רגלי את הירדן, ופניהם למחנה השיריון העורפי. עד אור הבוקר, 9 באוקטובר, מצליח הצוות הטכני במחנה לתקן, לתדלק, לחמש ולצוות חמישה-עשר טנקים. בשמונה בבוקר עושה היחידה המאולתרת, בפיקודו של יוסי, את דרכה לציר חאן-ארנבה-קוניטרה ומצטרפת לקרב במסגרת חטיבה 7.
יוסי עצמו נפצע פעמיים במשך היום. בפגיעה השנייה מתרסקת ירכו השמאלית, והוא נותר עם נהג הטנק שלו, צביקה, כשלוש שעות במחפורת סורית נטושה, ליד הטנק הבוער, תחת הפגזה סורית בלתי-פוסקת. לפי הוראות הרופא, הניתנות באלחוט, חוסם צביקה את עורקי הירך המרוטשת. כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סגן המפקד יוני (יונתן) נתניהו, מחלץ את יוסי ומציל את חייו.
 
בתום הקרבות פזורים בעמק שבין הר חרמונית לרכס ה"בוסטר", שרוחבו כארבעה קילומטרים, כמאתיים טנקים סוריים וכמה מאות נגמ"שים וכלי-רכב אחרים, מרביתם שרופים ופגועים. לוחמי צה"ל מכנים את העמק, שהפך לגיא הריגה, בשם "עמק הבכא" של השיריון הסורי.
 
בעקבות ניסיונם של הסורים להפציץ מן האוויר מטרות בצפון הארץ ולשלוח טילי "פרוג", בימים הראשונים למלחמה, וכדי לאותת להם, שהתגובה הישראלית אינה מוגבלת רק לקרבות בגולן, מאשרת גולדה הפצצת מטרות צבאיות אסטרטגיות. במהלך היום תוקף חיל האוויר את משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר בלב דמשק, מעלה באש את בתי הזיקוק בעיר חומס, והורס את תחנות הכוח קאנטינה ואולהמה, מדרום לדמשק ומצפון-מערב לה. תחנות אלה מספקות כשמונים אחוזים מתצרוכת החשמל בסוריה, ומעתה ובמשך כארבעה חודשים יורדת עליה עלטה חלקית ונגרם לה נזק אדיר.
 
*
ההפצצה האסטרטגית היא נשק הרתעה גלוי, אך לדברי עיתונות-החוץ היה גם נשק סמוי, הוא "האופציה הגרעינית".
משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.
לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.
לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".
אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".
 
*
זמן-מה לאחר המלחמה מטלפן חיים ישראלי ליגאל ידין ואומר לו: "יגאל, אתה יודע שצלצלתי אליך בשש בבוקר ביום הכיפורים. הזעקתי אותך, את ויצמן, את כל הרמטכ"לים, את יצחק רבין, את שמעון פרס. ידענו שמלחמה תפרוץ היום. אתה היית כל הזמן ב'בור' ואתה יודע מה קרה. אומרים שמשה דיין התמוטט. אתה ראית אותו מתמוטט? – אני לא."
עונה ידין: "דע לך, שמשה עמד בשתי רגליים על הקרקע. אני הייתי אז הרבה יותר פסימי ממנו, אבל, מה שנדרש ממנהיג בשעות כאלה הוא להפיח רוח של תקווה. את זה – הוא לא עשה."
חקה: "דיין, בביקוריו בחזית, לא הִשרה עלינו אווירה של עידוד. הוא היה מעורב במהלכים, בכלל זאת במתן הוראות שחרגו מההחלטות המדיניות, כמו, למשל, להתכונן לפיצוץ גשרי הירדן. נכון שכולנו היינו מודאגים, אבל אני חושב שפקודים יכולים לצפות במצב כזה משר ביטחון להתנהגות אחרת. באותם ימים נפגשתי גם עם הרמטכ"ל דדו. הוא היה הרבה יותר איתן, נחוש ומשרה אווירת ביטחון. בהשוואה בין השניים, הדברים בולטים עוד יותר."
מאיר עמית: "למשה היה משקל סגולי כזה, שיכול היה להטביע את חותמו בכל מצב, בכל מקום, גם במלחמת יום הכיפורים. לדעתי, היה לו משבר. הוא יכול היה להשפיע. אני חושב שהיה כבר רפוי קצת. אני גם חושב, שהיתה זו טעות, שבגלל סיבות מדיניות לא הפציצו את המצרים בשטחי ההיערכות לפני שהתחילו בצליחה. המצרים מאוד דוקטרינרים. ברגע שאתה משבש להם – הם מאבדים את העשתונות."
 
*
ביום שלישי, 9 באוקטובר, לפנות-ערב, נפגש משה עם עורכי העיתונים. הוא מגלה להם את מלוא האמת על מצבנו בצפון ובדרום, על הצלחת הצליחה של המצרים, על נפילת "קו בר-לב", ונפילת המעוזים, על אי-יכולתנו להדוף בשלב הזה את הכוחות המצריים אל מעבר לתעלה, ועל המצב הקשה בצפון.
משה: "כששמעו עורכי העיתונים שקו בר-לב נפרץ, אמרו: 'אסור לומר לציבור.' גרשם שוקן, עורך 'הארץ', הגיב על דבריי במילים: 'רעידת אדמה.' חנה זמר, עורכת "דבר", בכתה. אני לא בכיתי ואני לא אמרתי שזו רעידת אדמה. אמרתי: 'אני, משה דיין, רוצה ללכת הערב לטלוויזיה ולהודיע לציבור מיד שקו בר-לב נפרץ וכי המצרים צלחו.' אני לא אמרתי: 'בואו נסתיר זאת,' – או שמישהו אחר יילך ויודיע, ושהדמעות יחנקו את גרונו.
 "טענו נגדי שני דברים: אחד – שאני מדוכדך, ושני – שאני יוצא כל יום לחזית מפני שאני רוצה ליהרג או להיפצע.
 "ובכן, אם אני מדוכדך, איך זה שיש ימים שאני נמצא באותו יום בשתי החזיתות? כמעט כל יום במלחמת יום הכיפורים נסעתי לשדה. לפעמים באותו יום הייתי פעמיים – פעם בצפון, פעם בדרום, כדי לראות מהי המלחמה, מה יש לעשות בה. לא נתתי הוראות, כי שר ביטחון יכול לתת רק עצות; נתתי עצות מה לדעתי יש לעשות."
 
משה צופה תקופה קשה וחמורה ביותר. הוא יודע היטב, שהפעם יבואו אליו בטענות על "מחדל", וכדי שלא להיחשד שניסה להסתיר משהו, הוא דורש לספר מיד לציבור על נפילת "קו בר-לב", על המצב הקשה בחזיתות ועל האמונה שלנו, שבתוך זמן קצר תהיה ידנו על העליונה ונעביר את המערכה לשטחי האוייב. הוא אינו מצליח לשכנע את עורכי העיתונים בצדקת עמדתו. הם סבורים, שהציבור לא יוכל לעמוד בהלם הגילויים הקשים, אם יונחתו עליו בבת-אחת, ומוטב שייוודעו לו בהדרגה במשך הזמן.
משה סבור שהם טועים, אולם גולדה מקבלת את גישתם. לבקשתה, הוא נמנע מלהופיע אותו ערב בשידור חי בטלוויזיה ולגלות לעם את חומרת המצב. במקומו מופיע אהרן יריב, שנעשה למסביר הלאומי מטעם הממשלה. בדבריו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ורק בהדרגה מתוודע העם באמצעותו לאמת המרה – קו המעוזים נפל ואיננו עוד.
 
*
שידורי הרדיו מתחדשים בצוהרי יום הכיפורים במתכונת חירום של רשת שידור אחת, המשותפת לקול ישראל ולגלי צה"ל. שני כתבים-שדרים צבאיים בשירות המילואים של דובר צה"ל, לימים פרופסורים – ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, מסתובבים בחזית הדרום, רואים במו עיניהם את מלוא המכה שספג צה"ל, שומעים ברשת החירום את זעקותיהם של החיילים הלכודים במעוזים, ואת השקט הנורא המשתרר לאחר שהם נהרגים או נופלים בשבי. ואולם בשידורי הרדיו, שגם החיילים בחזית מאזינים להם, אין שום ביטוי לכך, וכתבותיהם הנשלחות צפונה מצונזרות או אינן משודרות כלל.
השניים, ועימם איש הרדיו והטלוויזיה מיכה שגריר, מתקוממים ופותחים בעצם ימי המלחמה במערכה, שמטרתה להביא את האמת לידיעת העם. צעקותיהם מהדהדות במרכז העיתונות והדיברור של דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל-אביב, ומגיעות לממונים על מדיניות התקשורת. לא במעט בזכותם משתנה הגישה, החדשות מתחילות לתאום למציאות, והציבור מתרגל למציאות הקודרת של מלחמה, שבניגוד לציפיות אינה עתידה להסתיים בשלושה וגם לא בשישה ימים.
 
*
בביקוריו בחזית לובש משה בגדי שדה של צה"ל בצבע חאקי-ירוק, ומעיל רוח, ונועל נעלי צנחנים. לראשו כובע "מפוקפק" שהביא מביקורו בוויטנאם, המשמש שם חיילי שירותים, והוא דומה לכובע ההיטלמאכר המפורסם שלו ממלחמת העצמאות. הוא מקפיד מאוד על הרכבת משקפי-אבק; בלעדיהם אינו זז. "אם בית-הקיבול של עיני החסרה מתייבש, אני נתקף כאבי-ראש חריפים, ועל העין הימנית אני משתדל להגן לבל תיפגע. תאונה בעין אסור שתקרה יותר מפעם אחת. אבל כל אלה דברים חיצוניים. עיקר המלחמה בשבילי – בתחום חיי הפנימיים: תערובת של דאגה כבדה, עצב ומאמץ מתמיד לריכוז המחשבה."
 
בניו אודי ואסי, שכבר נישאו ועזבו את הבית, מגויסים עתה ומשתתפים בקרבות. כאשר יש הפוגה קלה קופץ משה לביקור לילי חטוף בבית בצהלה, שבו נמצאת עכשיו רק רחל. הוא יוצא לסיבוב קצר בגן, ואולם הגן והעתיקות שאסף בשקידה וניקה ושחזר, נראים לו עתה כחלק מעולם אחר, רחוק, שחי בו אי-פעם בעבר, אבל עתה הוא זר לו וחסר כל חשיבות.
 
*
לקראת סוף שבוע הראשון למלחמה, ביום שישי, 12 באוקטובר, מספר חיים ישראלי למשה, כי בחוגי הליכוד תובעים את התפטרותו.
ההתנגדות למשה צוברת תאוצה לא רק במפלגת האופוזיציה הראשית. הוא מבקש פגישה עם גולדה ואומר לה, כי לנוכח הביקורת הציבורית על הכישלון בהכנות למלחמה, על אי-גיוס המילואים בזמן ואי-הכנת הצבא למלחמה – הוא רואה עצמו ככתובת לביקורת הן בתוקף תפקידו הן מבחינה אישית. אם היא סבורה, שיש שר ביטחון שיוכל לנהל את המלחמה טוב ממנו, הוא מוכן להגיש לה את התפטרותו בו-במקום.
משה מדגיש, כי אילו אבד לו ביטחונו העצמי היה מתפטר גם אילו ביקשה ממנו להמשיך. אך הוא עצמו סבור, שאין בישראל איש שייטיב ממנו להיות אחראי למערכה עד שתסתיים בניצחונה של ישראל בשתי החזיתות. יומיים לפני כן, 10 באוקטובר, היה היום הראשון שבו חדל לחרוד שמא לא יחזיקו כוחותינו מעמד והערבים יצליחו לפרוץ ולהתקדם לתוך שטחינו. לאחר צליחת התעלה וההסתערות בגולן נבלמה תנופת הערבים, נגרמו להם אבידות כבדות, והם אינם מסוגלים לעשות צעד נוסף. כוחותינו הערוכים נגדם כבר אינם מעטים ואינם בלתי מוכנים. הגענו לשלב המאפשר לנו לא רק לחסום ולעצור, אלא ליזום מהלכים צבאיים שיכריעו את המערכה לטובתנו.
גולדה משיבה, כי לא עלה כלל על דעתה לדרוש את התפטרותו, וזו גם אינה דעת חברים אחרים שהתייעצה איתם. היא רוחשת למשה אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הקשור במלחמה.
בשובו מהפגישה מספר משה לחיים ישראלי על שיחתו עם גולדה, ומוסיף: "אני רואה את עצמי אשם רק בדבר אחד שאותו לא ראיתי – והוא אינו גיוס המילואים, אלא שלא ראיתי את ההתחזקות של המצרים, את החימוש של המצרים, שלא ידעתי עליו. בזה אני נושא באחריות."
משה מרוצה מתשובתה של גולדה, ואולם את הבקע שנפער בינו לבין הציבור לא גולדה יכולה לאחות. עם זאת ברור שהתפטרותו, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, תתקבל כמכה מוראלית קשה בצבא וגם באותו ציבור המבקר אותו קשות.
ברור גם שגולדה, הנושאת באחריות העליונה כראש הממשלה, אינה מעלה על דעתה לשחרר את משה באמצע המערכה מנשיאה באחריות המשותפת. לימים תאמר להצדקתה כי לא יכלה להיות מומחית יותר וחכמה יותר מאנשי הצבא עטורי התהילה, שאיתם עבדה ועליהם סמכה, וכי אישרה ללא היסוס כל צעד שדרשו לקראת המלחמה ובמהלכה.
 
כבר ביום השני או השלישי למלחמה מודיע משה לח"כ זלמן שובל, חבר הנהלת הליכוד, כי הוא דורש שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. שובל מעביר את הדרישה למנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. הלה מסכים לה מיד, חרף תביעתם של חבריו להנהגת הליכוד, ובהם ח"כ חיים לנדאו, הקוראים ראשית כל להתפטרותו של דיין.
 
*
לאחר כחמישה ימי לחימה נמצא הצבא הסורי במצב חמור. אבדו לו שני שלישים מהכוח התוקף. בדיביזיה המובחרת 1 פרץ מרד, החיילים החלו בורחים, ומפקד הדיביזיה הפעיל נגדם את הארטילריה שלו, כדי למנוע בעדם לקפוץ מהטנקים ולהימלט.
 
ביום חמישי, 11 באוקטובר, היום השישי למלחמה, פותח צה"ל במתקפת-הנגד בצפון. הלחימה אינה קלה. חיל האוויר תוקף שדות תעופה סוריים וסוללות טילי נ"מ, מסייע לכוחות הקרקע והודף ניסיונות של חיל האוויר הסורי להופיע בשדה הקרב. מטוסים שלנו נופלים בקרבות. שתי אוגדות, של רפאל איתן ושל דן לנר, מבקיעות וכובשות מובלעת סורית בקו מזרעת בית-ג'ן ותל שמס. בתוך כשלושה ימים מתקרב צה"ל לדמשק חמישה-עשר קילומטר יותר מהקו שבו ניצב בבוקר 6 באוקטובר.
בשני ימי המתקפה מבקר משה יום-יום במפקדת פיקוד הצפון ואצל מפקדי האוגדות, רפול ולנר. התנגדותם של הסורים היא עיקשת. מתחמי ההגנה בדרך לדמשק מבוצרים היטב, ולעזרת הסורים באים כוחות מרוקניים, ירדניים ועיראקיים. אולם מטרת ישראל אינה להכניס את צה"ל לתוך דמשק, אלא להביא את סוריה לבקש הפסקת-אש, להמחיש את האיום הארטילרי שיש לצה"ל על בירת סוריה, ולהשיג תנאים טובים יותר במשא-ומתן בעתיד. המטרה מושגת, והאיום בצפון מוסר. עתה אפשר להתפנות לדרום.
מוצבי החרמון נכבשים מחדש בקרב קשה רק ב-21 באוקטובר, זאת לאחר שב-8 באוקטובר נכשל הניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון מידי הסורים. בכל אחת מן ההתקפות נהרגים ונפצעים עשרות חיילים ומפקדים של חטיבת "גולני".888
 
*
המצרים מוסיפים לתקוף מהגזרה שתפסו ממזרח לתעלה. מתנהלים קרבות קשים. ב-13 באוקטובר נהרג בזחל"ם-הפיקוד מפקד אוגדת סיני, אלוף אברהם אלברט מנדלר. צה"ל מתגונן ובולם, וחיילים רבים נופלים, ואולם התקפות המצרים נשברות והם אינם מצליחים להתקדם מזרחה ודרומה לעומק סיני. בשני ימי הלחימה, 13 ו-14 באוקטובר, הם מאבדים 250 טנקים.
אם רצה יותר אם לא, מצליח סאדאת לבצע בינתיים רק את השלב הראשון בתוכניתו, "שבירת הקיפאון המדיני". מבחינתו, נוח אולי להמשיך במלחמת-התשה סטטית, שמרתקת אליה את מרבית השיריון הישראלי. אך שיקוליה של ישראל אחרים הם. אי אפשר להמשיך במלחמה זמן רב מדי – היא שוחקת את כוחו של צה"ל, משתקת את המשק האזרחי והשפעתה המורלית קשה ביותר. מתפרסמות תמונות של השבויים הישראלים, חיילי צה"ל, והם מושפלים ומובסים. מאות לוחמים נפגעו ונפגעים מדי יום בחזית, ובינתיים אין מודיעים עליהם; רבים מביניהם נעדרים ושבויים ועדיין אין מידע ברור על גורלם. יש להביא את המלחמה לידי הכרעה מהירה שתאלץ את המצרים לבקש הפסקת-אש. הדבר יתרחש כאשר הדרך לקהיר תהיה פתוחה לפני כוחותינו, וכאשר לפחות חלק מהצבא המצרי, שפלש לסיני, יכותר.
 
ב-14 באוקטובר מביא משה לממשלה את ההצעה לאשר תוכנית לצליחת התעלה, על דעת כל המפקדים העוסקים בנושא, ובהם הרמטכ"ל, בר-לב, אריק וברן. למחרת, בשעה 19:00, פותח צה"ל במבצע "אבירי לב", מתקפת-הנגד הרצינית והגדולה בחזית הדרום, לאחר הכישלונות החמורים שספג ב-6 וב-8 באוקטובר.
אוגדתו של אריק מצליחה לפרוץ לקו התעלה, אל חצר מעוז "מצמד", שנכנע למצרים ב-9 באוקטובר, מצפון לאגם המר, באזור דוורסואר. זהו אזור "התפר" שבין שתי הארמיות המצריות, הפרוסות ממזרח לתעלה – הארמיה השנייה בצפון והשלישית בדרום.
אחרי חצות כבר נמצא בגדה המערבית גדוד צנחנים בפיקודו של דני מט. עם שחר ה-16 באוקטובר מתחילות דוברות ענק, הקרויות "תמסחים" להעביר טנקים לגדה המערבית.
המצרים מגיבים בהפגזות קשות, שנופלים בהן עשרות לוחמים ישראלים. ביומיים הבאים תוקפים המצרים את ראש הגשר במטוסים ובכוחות שיריון וחי"ר, ואולם אוגדות שרון וברן ממשיכות בהרחבת ראש הגשר משני עבריו. ב-18 באוקטובר מתחילים גם כוחות מאוגדת קלמן מגן לנוע לעבר הגשרים, כדי לצלוח את התעלה.
אחד הקרבות הקשים, ב-17 באוקטובר, מתחולל על כיבוש "החווה הסינית", מתחם מצרי מבוצר ממזרח לתעלה, החולש על הכבישים המוליכים לאזור הצליחה. כוח צנחנים, בפיקודו של אל"מ עוזי יאירי, נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ להתחפר להגנה בתנאים קשים ביותר. גדוד טנקים, בפיקודו של סא"ל אהוד ברק, מצליח לחלצם. עשרות לוחמים נהרגים, ואולם באותו זמן מצליחה שיירת הדוברות לעשות דרכה אל אזור הצליחה ולפתור חלקית את בעיית הגישור על פני התעלה.
משה שב ומבקר בחזית כמעט מדי יום. עתה, כאשר הפעולה נמצאת בידיהם של אריק, בר-לב וברן, אין הוא אינו מודאג. ב-18 באוקטובר הוא מבקר באוגדת ברן במערב התעלה. בעודו עומד עם חבורתו בין מטעי תמרים והדרים, בדרך לאגם המר, מגיחים שני מסוקים מצריים גדולים, ובטיסה נמוכה הם מגלגלים דרך הדלת הפתוחה חביות אחדות, הנופלות כמה עשרות צעדים ממנו. תחילה הוא חושב שאלה חביות דלק, שנועדו לכוחות המצריים והורדו בטעות, אבל כעבור שניות אחדות הן מתפוצצות כמין פצצות נפאלם. המקלענים פותחים באש, ושני המסוקים מתפוצצים באוויר והופכים לפטריות עשן כבד.
בדרכו חזרה עובר משה על פני "החווה הסינית" והצירים שלידה: "מאות כלי-רכב פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראליים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנידרדרו מרכב בורח, ובתווך – סוללות 'סאם-2' ו'סאם-3'. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים, קצת שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם.
 "כל טנק שהתקרבנו אליו – קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השריפה, סימני צה"ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. איני טירון במלחמה ובמוראותיה, אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות, של החיילים המצרים, לא היו רבות, אבל הטנקים, הנגמ"שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן. היום החל דועך. רביעיית 'מיגים' מצריים, שיצאו לגיחת אור אחרון, צללה עלינו. הפצצותיה לא היו מדויקות, אבל הסתלקנו מן המקום."
 
שלוש אוגדות חוצות את התעלה ולוחמות במערבה. מאות מחיילינו נפגעים בקרבות הקשים ובהפגזות. מדי יום נהרגים עשרות לוחמים. אוגדת ברן פועלת לאורך הרכסים של ג'בל גניפה והחיץ החקלאי, המקבילים לאגם המר ולתעלה. היא מצליחה להשלים את השמדת הבסיסים של טילי הנ"מ המשוכללים, ומתקדמת לעבר האגם המר הקטן, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית, הנמצאת ממזרח לאגם ולתעלה. בקרב קשה, שנמשך עד 25 באוקטובר, כובשת אוגדת ברן, בקורבנות רבים, את מחצית העיר סואץ ומשלימה את כיתור הארמיה השלישית.
אוגדת מגן מנהלת קרבות שיריון בשיריון, מחסלת בסיסי טילים, כובשת את שדה התעופה הצבאי הגדול בפאיד, המשמש עד מהרה לקשר אווירי ישיר עם הארץ. ב-22 באוקטובר היא חוסמת את שני הכבישים, המוליכים מהעיר סואץ לקהיר, וכובשת את נמל אל-עדביה, השוכן על המפרץ, מדרום לעיר סואץ, ואת ג'בל עתקה הסוגר את כל האזור מדרום-מערב לעיר סואץ, בין המפרץ למדבר.
אוגדת שרון מתקדמת צפונה בגדה המערבית, מנהלת קרבות קשים באזור סרפאום ומגיעה עד סמוך לעיר איסמעיליה ולאגם תמסח. ממזרחה, מעבר לתעלה, עדיין נמצאת הארמיה המצרית השנייה, השומרת על קשר רצוף עם מצרים משני צידי התעלה, באזור שבין איסמעיליה לפורט-סעיד.
 
ב-19 באוקטובר, כאשר מדינות ערב המפיקות נפט נוכחות לדעת, שמאזן המלחמה נוטה לטובת ישראל, הן מטילות חרם על יצוא הנפט למדינות מערב אירופה וליפן, מעלות את מחיריו ב-70 אחוזים ומחליטות על קיצוץ חמישה אחוזים מתפוקת הנפט בכל חודש, עד שתפנה ישראל את כל השטחים שאבדו לערבים ב-1967 ויוחזרו זכויות הפלסטינים. רק עיראק אינה מצטרפת לחרם. נשק הנפט אינו משפיע על תוצאות המלחמה, אולם הוא מגביר את לחצן של צרכניות הנפט הגדולות על ישראל, לקבל את תביעות הערבים.
ישראל פועלת מתוך מגבלות קשות. ארה"ב, התומכת העיקרית, היא בעלת אינטרסים מנוגדים באזור, בעיקר בגלל הנפט. בריה"מ, עדיין מעצמת-על אדירה, עלולה להתערב במלחמה אם "לקוחותיה" שלה, מצרים וסוריה, יעמדו בפני מפלה מוחצת או איום גרעיני.
 
צה"ל כובש שטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלה, הקרוי מעתה בפי החיילים: "אפריקה". המצרים מחזיקים בשני ראשי-גשר חסרי עומק ממזרח לתעלה, ששטחם כ-1,200 קמ"ר, אך אחד מהם, הדרומי, מכותר. מערך הנ"מ המצרי הוכה קשות ונסוג מערבה. כתוצאה מכך שולט חיל האוויר הישראלי בכל זירת הלחימה, הארמיה השלישית חשופה לחלוטין לתקיפותיו, וביכולתו להשמידה.
כאשר מתברר לסאדאת המצב האמיתי בחזית: כוחות צה"ל אינם "מכותרים" בגדה המערבית, אלא מכתרים את הארמיה השלישית, ומאה ואחד קילומטרים בלבד מפרידים בינם לבין קהיר – הוא מדיח את הרמטכ"ל שלו, הגנרל שאזלי, ומתחיל ללחוץ להפסקת-אש. לאחר עיכובים נכנסת הפסקת-האש לתוקפה ב-24 באוקטובר, גם עם סוריה, בתיווכם של האמריקנים, הרוסים ומועצת הביטחון של האו"ם. עוד ב-22 באוקטובר מקבלת מועצת הביטחון, בהסכמת הצדדים – ישראל ומדינות ערב – את החלטה 338, ולפיה עליהן לפתוח מיד במשא-ומתן לשלום. ארה"ב ורוסיה נקבעות ליושבות-ראש משותפות לניהול הוועידה, ג'נבה נבחרת כמושב הוועידה, והיא שגם עתידה להעניק לה את שמה: "ועידת ג'נבה".
 
בתל-אביב מורגש סיום המלחמה בביטול ההאפלה בלילות ובחידוש קווי אוטובוסים שצומצמו במלחמה. עדיין רואים בשמיה את מטוסי ה"גאלאקסי" הענקיים, מטוסי התובלה של חיל האוויר האמריקני, הבאים מהים ונוחתים בנמל התעופה לוד [לימים נתב"ג] ובתוכם חלפים ונשק שאבדו לישראל במלחמה.
 
*
המלחמה מעוררת גלי ביקורת ציבורית קשים ביותר לא רק על משה כשר הביטחון, אלא גם על צמרת הצבא ועל הממשלה בראשות גולדה. זמן קצר לאחר המלחמה אומר משה בפגישה פומבית עם חבריו ברפ"י:
 "הזעזוע העיקרי עתיד להתחולל בנפשם של הישראלים, כאשר יתברר להם כי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים אינו פרי 'מחדל', אלא ביטוי למציאות חדשה, הנחשפת במלוא חריפותה בעת מבחן כולל, מבחן מלחמה.
 "מלחמת ישראל ביום הכיפורים לא היתה 'מחדל'. היא נסתיימה בניצחון מוחץ. בתחילתה היה הכישלון בטעות המודיעין, ואף במהלכה נעשו שגיאות, רובן של שיקול דעת מוטעה ולא של הזנחה. השגיאות גבו את מחירן. היו קרבות כושלים, נפל קו בר-לב. אך חובה עלינו לזכור מה צפוי במלחמה. פינוי דנקירק, נפילת קו מז'ינו, נסיגת הצבא הסובייטי עד מוסקבה, פרל הארבור, הפיליפינים, ופרקים אחרים בהיסטוריה של מעצמות אמונות על מלחמות – חייבים לשמש לנו קנה-מידה ריאלי.
 "2,504 הרוגים – זה מחיר יקר מאוד לישראל. אך להילחם בצבאות תוקפים של מיליון חיילים ערבים, מצוידים בנשק מודרני ובשיריון רב, להשמיד 2,500 טנקים, להפיל 440 מטוסים, לצלוח את התעלה ולהתבסס בגדתה המערבית, לכבוש את מוצבי החרמון ולהגיע עד 40 קילומטרים מדמשק – זה לא ניתן בלי אבידות רבות.
 "עמים אחרים נקלעו למצבים דומים למה שבא על ישראל ביום הכיפורים, והם ראו במלחמתם, במהלכה ובתוצאותיה, דף מזהיר בדברי ימיהם, מקור לאמונה בכוחם ובעתידם. לישראל אבדה במלחמה זו עשירית האחוז מאוכלוסייתה; זה מחיר כבד ומכאיב מאוד. אך לא היה צבא, מעולם, שהצליח – ולו גם בתנאים עדיפים – להשמיד בקרב אלפי שיריוני אוייב ומאות ממטוסיו בפחות אבידות."
 
משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.
לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.
בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".
האומנם? מה היה קורה לו גויסו כוחות המילואים בעקבות כל מידע על ריכוזי כוחות של האוייב על הגבולות, והמלחמה – שמשה רואה אותה כבלתי ממנעת – היתה נדחית ונדחית על-ידי הערבים, עד שמסיבות אלה או אחרות היתה שעת-הכושר חולפת, והמלחמה לא היתה פורצת כלל?
במהלך קיץ 1973 היו מדי פעם שמועות על כוננות מיוחדת בצה"ל; בעקבות צעדי המנע שננקטו בחודש מאי הזהיר משה בפומבי מפני "קיץ אלקטרוני"; אך ההנהגה, ועימה גם התקשורת, לא הכינו את הציבור לכך שמלחמה גדולה ובלתי נמנעת עומדת בפתח. ההיפך הוא הנכון. לקראת הבחירות, שהיו אמורות להיערך בנובמבר 1973, שידרה ההנהגה בראשות המערך אווירה של רגיעה וביטחון ושל "עסקים כרגיל", ואפילו טובים מאי פעם.
 
*
אחד, אחד מאלפיים חמש מאות וארבעה ההרוגים במלחמה הוא בן-משפחתי רן שוחט, חייל מילואים נשוי ואב לבן, שנהרג בזחל"ם בסיני. רן, בנם של שמחה וצבי, הוא נכדו של ברוך בן עזר (ראב). ברוך היה נכדו של אליעזר ראב, שעלה עם בנו יהודה, הוא סבי, ב-1875, ושניהם היו ממייסדי המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקוה, ב-1878. בתקופה זו, 1973 – נמצאת משפחתנו בארץ כבר כמאה שנים, מעורה בחקלאות, בשמירה ובביטחון. רן הוא הראשון מבניה שנופל על הגנת המולדת.
 
*
מיד לאחר שוך הקרבות, עוד בטרם התבררה התמונה לאשורה, מציידים אותי במכשיר הקלטה ביחידת המילואים שלי, במפקדת קצין חינוך ראשי, ושולחים אותי לאסוף סיפורי גבורה ביחידות היושבות ב"אפריקה", כדי להוציאם לאור, כפי שנעשה לאחר מלחמת ששת הימים.
עימי יורדים דוד שחר, אביעזר גולן ויעקב אורלנד.
בדרך לאזור הצליחה אני עובר על פני "גיא ההריגה", עשרות כלי-הרכב והשיריון השרופים והפגועים מדרום ל"חווה הסינית" – מראות קשים עד מאוד. המכונית חוצה את סוללת העפר הענקית, שנבנתה כגשר על התעלה ויוצרת קשר יבשתי בין "אסיה" ל"אפריקה" – לראשונה מאז כרה פרדיננד לספס את תעלת סואץ – ואני מגיע עד לרגלי ג'בל עתקה, הנמצא בשליטתנו, לא הרחק מהעיר סואץ, שחצייה עדיין בידי המצרים הנצורים; אני מגיע לרכס גניפה ואל נקודת הגבול הזמנית, הממוקמת בין האוהלים של שני הצבאות, על הכביש, בקילומטר ה-101 מקהיר.
ימים אחדים אני מסתובב מיחידה ליחידה, לעיתים נודד עימה ממקום למקום, וממלא קלטות רבות בחומר תיעודי רב-ערך. אני נפגש עם האלוף קלמן מגן בקרון המגורים שלו, זמן לא רב לפני מותו מהתקף-לב באותו קרון. מאחר שאינני חוקר אלא סופר, נפתחים לפני מפקדים וחיילים, ומספרים בגילוי לב סיפורים מרתקים וכואבים מאוד.
 
אחת העדויות שמגיעות לידי היא מפי חייל מילואים, באמצע שנות העשרים לחייו, איש צוות טנק, שהשתתף במלחמה:
 "הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו הוא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום דבר אחר פרט לעצמך. לא אכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל.
 "פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים, הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורני הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, זעקת תפילה נואשת הבוקעת ועולה:
 "'אלוהים! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!'
 "ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר – היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מנין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק. המשקפיים מתכסים חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – הבום. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא גרונך חול. קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה.
 "עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית תחמושת כשהיא עולה באש, והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום דבר. לא אכפת לך ברגע זה אם נפגעו, אם נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – אני חי. בי לא פגעו. איברי שלי לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.
 "בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים, בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טנקים מעשנים האחד ליד השני. עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו וקידמתו חור גדול, כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה תותחו מצביע, בתנוחה בלתי טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תמרות עשן דלילות מהמקומות שעוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי אפשרי, ממלא את האוויר.
 "'אלוהים!' פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאני מבין שהקול הבלתי אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה [נגמ"ש] במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.
 "'אלוהים!' אני נזעק, פעם אחר פעם, 'אלוהים! איך קרה כל זה? איך נטבחו כל הטנקים האלה?'"
המשך יבוא