סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה.
חלק רביעי.
 
כאשר מתחילים להתברר מהלכיה ומחירה הנורא של המלחמה, ומתמנית ועדת אגרנט, משעֶה מפקדת קצין חינוך ראשי את הטיפול בחומר שאספתי, והוא מונח בביתי ללא דורש וללא מפענח. אני מאזין לקלטות ומדפיס מהן ראשי-פרקים מפורטים. ויום אחד, מבלי לומר דבר למפקדיי, אני שולח מכתב לשר הביטחון, מספר לו על הקלטות ומצרף העתק של ראשי הפרקים הללו.
העתק דומה אני שולח למזכירות ועדת אגרנט, לפי כתובת תא דואר המתפרסמת בעיתון.
אינני מקבל תשובות, אבל לאחר ימים אחדים אני מצטווה לבוא ולהחזיר מיד את כל החומר שברשותי למפקדת קצין חינוך. הם אינם יודעים מדוע הגיעה פתאום הוראה לכך מהרמטכ"ל דדו. אני סבור, כי לפחות חלק מהקלטות הללו שומע גם שר הביטחון. איני יודע מה עולה אחר-כך בגורלן. חלפו מאז כעשרים וחמש שנים, ואיש לא פנה אליי לפענח אותן ולהוציאן לאור בדרך זו או אחרת, חרף החומר המרתק הכלול בהן.
לימים מפרסם אביעזר גולן, בעיתונו "ידיעות אחרונות", כתבה מפורטת על הלחימה ב"חווה הסינית", בהסתמכו על חומר שאסף באותה נסיעה. דוד שחר כולל קטעים מהנסיעה לסיני ברומן "סוכן הוד מלכותו". אני מדפיס את עדותו המלאה של חייל המילואים, יחזקאל שמו, ברומן "השקט הנפשי"; אף כי עדותו מגיעה אליי בדרך אחרת, ואינה שייכת להקלטותי ב"אפריקה".
 
אני משתתף בהפגנה של תנועות המחאה מול ישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר 1973, ומצרף את שמי למודעה המתפרסמת בעיתונים וקוראת למשה דיין להתפטר מתפקידו כשר הביטחון ב"ממשלת המחדל". אין לכך קשר לצערי על מותו של רן במלחמה. את דעתי הביקורתית על דיין גיבשתי עוד בימי "פרשת לבון".
במשך שבועות אחדים לא קוראים אותי לשירות מילואים, ומגייסים אותי שוב רק לאחר הבחירות לכנסת, הנערכות ב-31 בדצמבר 1973.
תחילה אני סבור שבמקרה לא קראו לי, אך דן אלמגור, המשרת כאיש מילואים במפקדת קצין חינוך במרש"ל, מרחב שלמה, היא שארם א-שייח', מגלה לי כי דווקא הזמין אותי להרצות אצלו ונאמר לו שאני ועוד כעשרים מרצים, שיצאו בפומבי נגד דיין, נמצאים ברשימה שחורה. אסור להזמין אותנו עד לאחר הבחירות.
חבריי למילואים, שהועסקו הרבה בתקופה שבה ישבתי בבית, מקנאים בי ואומרים: "חבל שלא ידענו. היינו גם אנחנו חותמים על המודעה!"
 
*
ארה"ב לוחצת על ישראל, למסור את קטע הכביש קהיר-סואץ לידי האו"ם. ממשלת ישראל מסכימה רק לנקודות ביקורת של האו"ם, כדי לפקח על סדרי ההספקה לארמיה השלישית הנצורה. מתחילות שיחות ישירות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, העוסקות בסדרי העברת השיירות לארמיה השלישית, בחיזוק ההסכם להפסקת-האש ובהחלפת שבויים.
בתחילת נובמבר נערכות פגישות בארה"ב בין גולדה לנשיא ניקסון ולשר החוץ הנרי קיסינג'ר. בדצמבר נוסע משה לארה"ב ונפגש עם קיסינג'ר, עם שר ההגנה שלזינגר ועם אישים נוספים.
בשיחותיו עם קיסינג'ר ושלזינגר דורש משה, שתמורת נסיגה ישראלית למזרח לתעלה תתחייב מצרים לפתוח את התעלה לשיט ולאזרח את הערים הנטושות. על האמריקנים לערוב לחופש השיט גם במיצרי באב-אל-מנדב, בקצהו הדרומי של ים סוף, שהמצרים הכריזו על סגירתם. ועוד על האמריקנים להמשיך ולספק לישראל את כל הנשק הדרוש לה להגנתה בעתיד, לשם איזון עם הנשק הסובייטי שמוזרם בשפע למצרים ולסוריה, בעקבות הפסדיהן במלחמה.
קיסינג'ר מבקר עוד באותו חודש במזרח-התיכון. ב-18 בינואר 1974 חותם דדו על הסכם להפרדת כוחות, את מצרים מייצג הרמטכ"ל החדש, גנרל גמאסי. ישראל ומצרים מגדירות את ההסכם כצעד ראשון לקראת שלום סופי אך למעשה זו נסיגה חד-צדדית של ישראל, המפנה את המובלעת, או הטריז, שכבשה ממערב התעלה, ורצועה ממזרחה. התנאים לנסיגה כוללים אזורי חיץ ודילול בפיקוח האו"ם.
 
*
על-פי החלטת הממשלה ממנה ד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, בנובמבר 1973, ועדת חקירה ממלכתית בראשותו, שתחקור את המידע בימים שקדמו למלחמה, את היערכותו של צה"ל ואת פעולותיו עד בלימת האוייב. מלבדו חברים בוועדה שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל, רב-אלוף לשעבר פרופ' יגאל ידין ורב-אלוף לשעבר חיים לסקוב, המשמש גם נציב קבילות החיילים.
משה מעיד גם הוא בפני הוועדה, ונעזר לשם כך בעו"ד אליקים רובינשטיין, שלימים ייעשה ראש לשכתו במשרד החוץ ועוזרו במשא-ומתן לשלום. אחד הנושאים שהוא מדגיש ביותר בעדותו הוא דאגתו לרמת הגולן ערב המלחמה, כאשר תבע בתוקף להעלות לשם את חטיבה 7.
 
בישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר, לאחר שהמפגינים ברחוב, ואני בתוכם, מקבלים את פניו בקריאות "בוז", נושא משה נאום תקיף. הוא נגד הגדרה עצמית לפלסטינים, בעד הקמת העיר ימית, תומך בזכותם של יהודים לרכוש קרקעות גם מעבר לקו הירוק, רואה עצמו נושא באחריות הפרלמנטרית לתקלות שהיו בצבא, ואשר להאשמות אחרות – ועדת אגרנט היא שתחקור ותחליט. את התשובה לאחריותו הפרלמנטרית יקבל רק מראש הממשלה הבאה, אם וכאשר תפנה אליו להמשיך בתפקידו. אם תקבל המפלגה עמדות עקרוניות, שאיתן לא יוכל ללכת לבחירות, יפרוש ממנה אבל לא מהחיים המדיניים, "לא אלך לגדל פרחים בנהלל," הוא מזהיר.
בנאומה שבה גולדה ומביעה אמון מלא במשה, אבל היא יודעת היטב שאם לא תביע בו אמון, יהא זה כאילו הביעה אי-אמון בה-עצמה.
 
ביום האחרון לשנת 1973 מתקיימות הבחירות לכנסת, שנדחו בגלל המלחמה. חרף הביקורת העזה בציבור על אחריות הממשלה ל"מחדלי מלחמת יום הכיפורים", יורד כוחו של המערך (מפלגת העבודה) רק בשבעה מנדטים, ועדיין אין באפשרותה של האופוזיציה, בראשות בגין, להקים ממשלה.
לאחר ימים אחדים מבקר משה אצל גולדה, שותה את הקפה המצוין שהיא יודעת להכין, ושב ושואל אם בכוונתה להציע לו להיות שר ביטחון בממשלתה הבאה. הוא מבהיר לה, שאם תמצא ועדת אגרנט שמץ של רבב בהתנהגותו האישית בתור שר ביטחון, לא יישאר בתפקידו אפילו חמש דקות, אלא יתפטר מיד. גולדה משיבה לו, שאינה מפקפקת אף לרגע במינויו לשר הביטחון גם בממשלה הבאה.
 
*
כחודשיים נמשך המשא-ומתן הקשה על הרכבת הממשלה. רק ב-10 במרס 1974 עולה בידי גולדה להציג בכנסת את ממשלתה החדשה. ב-1 באפריל מפרסמת ועדת אגרנט דו"ח חלקי, ובו מסקנות אישיות חמורות ביותר: אלוף שמואל גונן, גורודיש, מושעה ממילוי כל תפקיד פעיל בצבא עד שתשלים הוועדה את חקירתה בשלב הקרבות לעצירת האוייב. באמ"ן מודחים מתפקידיהם ארבעה קצינים בכירים, ובהם ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, וסגנו, תא"ל אריה שלו.
בכירי אמ"ן משלמים את מחיר כישלונם המקצועי. אולם אין לשכוח את האווירה ששררה לפני המלחמה בקרב הממונים עליהם והמקבילים להם במערכת הביטחון ובצה"ל – התנשאות על פני הערבים, זלזול בכוחם הצבאי, וביטחון מופרז בעליונות המוחלטת של ישראל. מכאן נבעו רמת המוכנות הנמוכה של הצבא, והאמונה שהיום הראשון למלחמה הבאה יהיה כיום השביעי למלחמה הקודמת – יהיה אפשר לנפנף בקלות את הערבים. במידה מסוימת עדיין שלטה הגישה הנועזת והלוקחת-סיכונים של משה, שהצליחה פעמים רבות בעבר: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." יהירות זו לא באמ"ן החלה אלא הוקרנה מלמעלה, מהדרגים הבכירים, שעדיין היו מוקפים בתהילה שנצברה לזכותם במלחמת ששת הימים.
ועדת אגרנט ממליצה על סיום כהונתו של הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, "הנושא באחריות אישית למה שקרה ערב המלחמה גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין כוננותו של צה"ל."
דדו מודח חרף עמידתו האיתנה והבטוחה בראש המטה הכללי במהלך המלחמה, לאחר נתוני פתיחה קשים משאת – עד שמושגת ההכרעה, ושני הצבאות התוקפים נאלצים לבקש הפסקת-אש. הציבור הישראלי חייב לשאול עצמו ביושר, אם עדיפה היתה בעיניו האפשרות האחרת – רמטכ"ל שלא כשל ערב המלחמה, אך גם לא הצליח להביא בסופה לניצחון. שתי האפשרויות האחרות: של רמטכ"ל שלא כשל כלל, או שכשל בכל, הראשונה ספק אם תתגשם אי-פעם, והשנייה – אוי ואבוי אם תתגשם.
ההיסטוריה לא תיטיב עם דדו. ליבו עתיד להישבר. לזעזוע הטרגי העובר על מפקדי צבא גאים ובעלי הישגים כמוהו, וכגורודיש, עתיד לתת ביטוי הסופר יצחק בן-נר בסיפורו "ניקול", המופיע בקובץ "שקיעה כפרית" זמן לא רב לאחר המלחמה, וכמוהו הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", המוצג כבר לאחר מותם של דדו, גורודיש ומשה.
הדחת דדו וגורודיש מעמיקה את התהום שנפערה בינם לבין משה, ועתידה לרדוף אותם ולקרב את קיצם. ב-1987 אומר גורודיש בראיון עיתונאי, ממקום עבודתו באפריקה: "היו ימים שחשבתי לרצוח את משה דיין. הוא הקריב אותי, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את העור שלו. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. היינו כלי משחק בידו, בן יונה ערמומי ואכזרי."
 
על אודות משה אומרת הוועדה, שהיא רואה עצמה רשאית להסיק מסקנות רק באשר לאחריותו הישירה ולא בנושא אחריותו הפרלמנטרית:
 "הבעייה העיקרית היא אם שר הביטחון התרשל במילוי תפקידו בעניינים שהיו בתחום אחריותו. הגענו לכלל מסקנה, כי לפי אמות מידה של התנהגות סבירה, הנדרשות מן הנושא בתפקיד שר הביטחון, לא היה השר חייב להורות על אמצעי זהירות נוספים או שונים מאלה שהוצעו לו על-ידי המטה הכללי של צה"ל, ועל-פי הערכה וייעוץ משותפים של ראש אמ"ן וראש המטה הכללי. באשר לאחריות הפרלמנטרית, כלומר – באילו מקרים מסוג זה צריך השר להתפטר ממשרתו – זו שאלה פוליטית מובהקת, ולכן הוועדה סבורה כי אין לה לעסוק בכך."
 
משה חוזר ושואל את גולדה, אם לאחר קביעותיה של הוועדה, בייחוד בשאלת האחריות הפרלמנטרית, היא רוצה בהמשך כהונתו בתפקיד שר הביטחון. גולדה, שנושאת באחריות הפרלמנטרית לא פחות ממשה, מוסרת הודעה לפרסום, ובה היא שבה ואומרת שהיא רוחשת לו אמון מלא כשר הביטחון, וכי הלקחים בקשר לתחילת המלחמה ולדרך ניהולה יבוררו בממשלה במועד המתאים.
משה אומר שאלמלא הביעה בו את אמונה היה מתפטר, אף שהוא רוצה להביא את המלחמה לסיום נאות, וזאת כאשר יוחזרו השבויים גם מסוריה וייחתם עימה הסכם הפרדת כוחות כפי שנחתם עם מצרים.
 
ואולם גם בתוך מפלגת העבודה (המערך) ובממשלה נשמעים קולות, הקוראים להתפטרותו של משה. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חבר מפלגת העבודה, תובע מגולדה לפטר את משה על רקע מסקנות ועדת אגרנט. שבוע לאחר שהיא מפרסמת את הודעת התמיכה במשה, מתפטר שפירא מהממשלה.
 
באחד הימים, בצאתו מישיבת ממשלה, עובר משה ליד משמרת של מפגינים. אישה אחת, אימו או אשתו של חייל שנפל, צועקת לעברו: "רוצח!"
 "הרגשתי כאילו סכין נתקעת בליבי. ידעתי שאף פעם אחת בחיי לא החלטתי לעשות פעולה צבאית שאני עצמי איני מוכן להשתתף בה. גם עכשיו, בכל יום ובכל חזית, אני מוכן להחליף כל חייל וללכת במקומו – לסיור, להתקפה או להגנת מעוז. אבל זו האמת שלי. את האישה הצעירה לא אוכל, ולא אנסה, לשכנע."
התחושות הללו מלוות אותו שוב ושוב – כאשר מפגינים צועקים נגדו קריאות גנאי, כאשר הורים שכולים מפרסמים בעיתון מכתב קשה הקורא להתפטרותו, כאשר על קיר בטון בדרום תל-אביב נכתב בגדול ובאדום: "דיין – אדריכל בתי הקברות הצבאיים," כאשר קצינים קמים ומדברים נגדו בפורום צבאי. "ידעתי כי שר הביטחון זקוק לאמון העם. אסור שיהיה ספק במסירותו, בתבונתו ובגישתו האחראית לענייני הביטחון. הרגשתי כי אמון זה מתערער והולך."
 
*
שעה שבג'נבה מתנהל המשא-ומתן להסכם על סיום המלחמה ועל כינוס ועידת השלום, מחדשים ארגוני הטרור הפלסטינים את מאבקם האכזרי באוכלוסייה האזרחית של ישראל.
ב-11 באפריל 1974 פורצת לקרית-שמונה חוליה של שלושה מתאבדים, מאירגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש, ומשתלטת על בניין בית-הספר "קורצ'ק". מאחר שהילדים בחופשה והבניין ריק, נכנסים השלושה לבניין מגורים באותו רחוב, זורקים רימונים ויורים לכל עבר, עולים מדירה לדירה ורוצחים את הדיירים. הם מתבצרים בחדר קיצוני בקומה העליונה. יחידה נבחרת חודרת לבניין ומחסלת את שלושתם. מאש המחבלים נהרגים שמונה-עשר ישראלים, שני חיילים ושישה-עשר אזרחים, מהם שמונה ילדים.
ב-15 במאי 1974, בשעות הלילה, תוקפת בלילה חוליה של שלושה מחבלים טנדר, המסיע פועלות ערביות לכפר פסוטה, הורגת פועלת ופוצעת פועלות אחרות ואת הנהג. השלושה ממשיכים בדרכם למעלות, נכנסים לבית משפחת כהן, הורגים את האב, האם וילד קטן, אחר-כך הם עוברים לבית-הספר, שלנים בו ילדים מטיילים מבית-ספר בצפת. הם משתלטים על מאה תלמידים וארבעה מורים ותובעים להוציא מהכלא עשרים מחבלים ולהעבירם לדמשק; רק לאחר שיודיע רדיו דמשק שתביעתם התמלאה, ישחררו את התלמידים.
משה מגיע למעלות כבר בבוקר ועומד על המצב מקרוב ככל האפשר. בצהריים הוא טס במסוק לפגישה קצרה עם ראש הממשלה בירושלים וחוזר למעלות.
הפריצה לבניין בית-הספר מתרחשת רק בשש בערב, מועד תום האולטימטום של המחבלים לפוצץ את הבניין. משה: "זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי. שתי ההחלטות העיקריות נתקבלו נגד דעתי. גם החלטת הממשלה להיענות לתביעת המחבלים, ולכן לא לפתוח מיד בפעולה צבאית בשעות הבוקר, כאשר עוד היה אפשר למצוא רגעים של עירנות פחותה אצל המחבלים; וגם החלטת הרמטכ"ל להמשיך במשא-ומתן עד לרגע האחרון, וזאת לאחר שכבר הסכימה הממשלה לפעולה צבאית. הבעתי וחזרתי והבעתי את דעתי, אבל היא לא התקבלה. גם על הרמטכ"ל לא יכולתי להשפיע שישנה את גישתו ושיקדים את הפעולה. לא יכולתי שלא לנהוג לפי החלטות הממשלה. אף לא יכולתי ליטול לידי את הפיקוד העליון על הצבא ולבצע את הפעולה הצבאית כראות עיניי, אבל לא יכולתי שלא לדעת, כי נעשו כאן שתי שגיאות חמורות: כניעה למחבלים, והחלטות לא נכונות על פעולה צבאית התובעת את מלוא התבונה."
במשך היום מציץ משה מדי פעם, מפינת הבית שהחיילים מסתתרים מאחוריו, לעבר בית-הספר. אחד המחבלים מבחין בו ורוצה לפתוח באש לעברו. ילדה שעומדת מאחורי המחבל רואה זאת ומנפנפת בידה למשה, שיחזיר את ראשו אל מאחורי הבניין. הוא מתבונן בה במשקפת. תווי פניה פניה קרובים וברורים, והיא נראית עצובה ועייפה מאוד.
כשפורצים החיילים לבניין הוא נכנס אחריהם לכיתה. התמונה מזעזעת – הרצפה מכוסה דם, ילדים פצועים שוכבים דחוקים ליד הקיר; בין הפצועים גם אותה ילדה שאותתה לו בידה, עיניה עצומות. כאשר מניחים אותה על האלונקה היא פוקחת אותן לרגע, מזהה את משה ופורצת בבכי: "זה היה נורא, זה היה נורא!"
בסופה של פרשת מעלות נהרגים אמנם שלושת המחבלים, אולם לפני כן הם מספיקים לרצוח עשרים ואחד ילדים ולפצוע שישים ושמונה. במשה מוטחות האשמות, שדחף להסתערות במקום למצות את המשא-ומתן, וזאת כדי לחפות על כישלונו במלחמת יום הכיפורים.
 
*
ההתנגדות הציבורית והמפלגתית להמשך כהונתה של "ממשלת המחדל" הולכת וגוברת גם במפלגת העבודה ובקרב שריה בממשלה. ב-11 באפריל 1974 מודיעה גולדה בכנסת על התפטרותה. ב-3 ביוני מושבעת ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין; שמעון פרס הוא שר הביטחון. רבים-רבים, גם בממשלה ובמפלגת העבודה, נאנחים עתה לרווחה. חלפה הסכנה, שמשה יהיה אי-פעם יורשה של גולדה. עם הכתם של מלחמת יום הכיפורים בא גם הקץ לדרכו הפוליטית.
הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה נחתם ב-5 ביוני, ואף שזה שלושה ימים כבר אין הוא מכהן כשר הביטחון, רואה משה בהסכם את הצלחתו להביא לסיומה הפורמלי של מלחמת יום הכיפורים: "אחרוני השבויים חזרו הביתה. צה"ל שחרר חיילי מילואים, ובסוריה שבו הפלחים לכפריהם הנטושים."
 
*
לימים אומר השופט שמעון אגרנט, כי פרסום מלא של דו"ח הוועדה שעמד בראשותה יעמיד באור נכון את עבודתה ואת הטעמים למסקנותיה. הוא קובל במיוחד על הרושם הציבורי שנוצר, בעקבות הפרסום החלקי, כאילו פטרה הוועדה את הדרג המדיני מאחריות מיניסטריאלית. לדבריו, הוועדה הכירה בבירור באחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לכל המשגים והמחדלים, אך נמנעה מלהמליץ על עונשים כהתפטרות, הואיל וראתה בשאלת העונש הראוי שאלה פוליטית מובהקת – כאשר מדובר בהמלצה הנובעת מאחריות מיניסטריאלית. הוועדה פטרה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון מאחריות אישית למעשיהם או למחדליהם, אך לא מאחריותם הציבורית, הממלכתית והמוסרית לפעולות המנגנון שעליו הופקדו.
 
*
 "את מאשימה אותי בדרך כלשהי?" שואל משה את יעל ביושבם בבוקר חורפי בגנו שטוף-השמש בצהלה.
 "לא יותר מכפי שאתה מאשים את עצמך," היא עונה בשקט.
משה נאנח ומספר על הפעמיים שבהן הלך אל גולדה וביקש להגיש את התפטרותו, וגולדה לא היתה מוכנה לשמוע על כך. "הוא עסק בדברים הפורמליים," אומרת יעל בצער, "ואילו אני דיברתי על הניצוץ שאיננו. הוא דיבר על אגרנט, ואילו אני – על משה דיין, אלא שלא היה זה עוד אותו משה דיין. סגנון החיים וסולם העדיפויות של אבי השתנה בעשר שנות חייו האחרונות. אלה היו שינויים מתוך בחירה, אופציות שהוצעו לו, קוסמות ומפתות, והוא קיבלן מרצונו החופשי. אם שימשה רחל אשתו זרז בתהליך, גורם מנחה ומאיץ – היסודות מן הסתם היו מצויים בתוכו זה כבר. העיסוק הכפייתי בצבירת כסף היה אולי ביטוי להשתחררות מזיכרונות דלות ועוני שהיו מנת חלקו עוד בהיותו ילד. העיתוי היה מצער, וגם כנראה לא מקרי. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את כולנו בשעה של התמסרות לתאוות חומריות. לא היינו מוכנים לרעידת האדמה. יציבות הקרקע שעליה עמדו רגלינו היתה אשליה מתוקה. מצב אופורי של שביעות רצון עצמית לא תרם לחידוד חושיו של אבי, אם כי אני מסופקת אם היתה לדבר השפעה על אופן ההתנהגות וקבלת ההחלטות כאשר הגיעה העת לפעול. אם רחל היא שגרמה לרפיונו ערב מלחמת יום הכיפורים, היא גם זו שעזרה לו לעמוד בתקופה האיומה והאכזרית שבאה בעקבותיה."
 
*
קיסינג'ר ממשיך במסעיו למזרח-התיכון ב"מסע הדילוגים" בין ישראל למצרים, ומשלים את הסכם הביניים ביניהן רק ב-31 באוגוסט 1975, בתקופת רבין. קו ההפרדה החדש עובר ממזרח לרומני שעל שפת הים התיכון, יורד אל מעברי הגידי והמיתלה ומסתיים מדרום לאבו-רודס, וכך מחזיר את בארות הנפט לשליטה מצרית, אך עדיין מותיר בידי ישראל את בארות הנפט הדרומיות יותר, של א-טור. להסכם הביניים נוסף הסכם הבנה מרחיק-לכת בין ישראל לארה"ב, הכולל חיזוק כוחה הצבאי ופיצויה על החזרת שדות הנפט באבו-רודס ועל השטחים שהחזירה ושהיא עתידה להחזיר למצרים בסיני.
 
לאחר שבע שנים סוערות במשרד הביטחון חוזר משה להיות אזרח מן השורה, אך עודו חבר כנסת מטעם המערך (העבודה). ב-1975 הוא בן שישים. עתה יש לו זמן לכתוב, בעידודה של רחל ובעזרת בתו יעל, את ספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך". הכול מתועד, עוד מתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר לקח את אל"מ מרדכי (מורלה) בר-און להיות ראש לשכתו. משה ער מאוד לתיעוד, ולמקומו בהיסטוריה. הוא נוהג לצלצל לעוזריו לאחר כל פגישה ופעולה, ותובע "לימן" אותן, מלשון יומן. את נאומיו הוא כותב בעצמו.
ספרו מסתיים בהתפטרות ממשלת גולדה ב-1974. בשעתו אמר משה לבן-גוריון, בהתרסה: "מה אתה שקוע כל-כך במסמכי 'הפרשה'. צא מזה!" – עתה שוקע הוא-עצמו במסמכי דו"ח ועדת אגרנט ומגיב עליהם בספרו.
משה עוקב אחר ההתרחשויות המדיניות והביטחוניות. הסכם הביניים עם מצרים הוא במידה מסוימת המשך למגמה שבה האמין מלכתחילה, להביא לחידוש השיט ולשיקום ערי התעלה, בדרך להסדר שלום.
 
*
לתקופה לא ארוכה נעשה משה עורך עיתון יומי ושמו "היום הזה", שאמור להתחרות בשני הצהרונים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ולתת במה לדיעותיו בטורו האישי. את העיתון מקים ידידו, הפירסומאי אליעזר ז'ורבין. העורכים בפועל הם אלי לנדאו ועמוס אריכא. אני עובד כל בוקר ארבע שעות בתור עורך-משכתב, ומקבל לא פעם לידי את הרשימה היומית שתורם משה לעיתון. דבריו נראים לי דווקא זקוקים לעריכה, אבל מודיעים לי שאין הוא מוכן שיגעו ברשימותיו. בקושי רואים אותו בעיתון. בעצם, הוא רק נותן לו את שמו. פעם או פעמיים אני חולף על פניו במדרגות. המערכת נמצאת בבית קומות מסחרי מוזנח ליד התחנה המרכזית הישנה. משה לא שם לב אליי, ואני משוכנע שאינו יודע כלל מי אני וכי אני עובד בעיתונו. גם לי אין שום סיבה או צורך להתוודע אליו, מה גם שמראש התניתי שאני עצמי לא אכתוב ב"היום הזה". רמת הכותבים נראית לי נמוכה, והעבודה נמאסת עליי מהר. זו הפעם היחידה בחיי שאני מתפתה לעבוד מחוץ לבית. גם יש לי הרגשה, שהעיתון לא יחזיק מעמד. אני פורש, ולאחר שבועות אחדים העיתון אכן נסגר.
 
המשך יבוא