מאת נתיבה בן-יהודה,
 כתר 1981, 367 עמ'
ב-8.2.2011 הלכה נתיבה בן-יהודה לעולמה. היא היתה ללא ספק "טיפוס" לגמרי לא שגרתי: היא היתה לוחמת מהוללת במלחמת השחרור, בעלת סגנון דיבור "דוגרי" ייחודי ובעלת זכויות בתחומים רבים – מילונאות, ספרות, תיעוד, שידורי רדיו ועוד. חשבתי שמן הראוי בזמן הזה להציץ ברומן הראשון שכתבה, הלא הוא "בין הספירות", וכך עשיתי.
אני מודה שלא קל לקרוא את "בין הספירות" – הרומן הזה מאכלס בתוכו עשרות גיבורים שחוזרים וצצים בסיטואציות שונות, והקורא צריך לנבור בדפים רחוקים כדי לרענן את זיכרונו במי מדובר. ולא רק זאת, הסופרת נוהגת לגלוש מעניין לעניין – לעיתים נפסק נושא מסוים בשיאו, ומיד עוברים לנושא אחר הקשור אליו בעקיפין, והקורא ממש מתקשה לעקוב אחרי לוז העלילה.
"בין הספירות" הוא סיפור אוטוביוגראפי שעניינו העיקרי פעילותה של נתיבה בן-יהודה בפלמ"ח, בשנים 1948-1946, עם גלישות קדימה ואחורה, ובעיקר אחורה – לעיתים עד ימי הילדות. מתוך הפעולות הרבות בהן נתיבה השתתפה, היא מזכירה כאן בפרוטרוט רק שתיים: התקפת אוטובוס של "הנג'דה" (המקבילה הערבית של "ההגנה", עמ' 153-154), פעולת נקמה על התנכלות הערבים לתחבורה היהודית. בהתקפה זאת, שהיתה מוצלחת למרות התקלות (חומר נפץ שלא פעל), וגם כל הלוחמים חזרו לבסיס בשלום – הכול בזכות תושייתה של נתיבה. הערבים נדהמו מאומץ ליבה של הלוחמת שהפילה בהם חללים רבים וכינו אותה "שגרה", כלומר, השדה הצהובה, ואף הציעו פרס כספי למי שיהרוג אותה (עמ' 275).
הקרב השני המוזכר בספר הוא קרב דיישון: נתיבה נדרשת על ידי המ"ם לצאת לאימונים עם כיתתה לאזור מסוכן, ואמנם הערבים מדיישון ומכל הסביבה מפתיעים אותם באש קטלנית. לכיתה היה נשק מועט ותחמושת בצמצום. נתיבה מלמדת את פקודיה תוך כדי קרב איך לירות ואיך להילחם, ומצליחה להוציא את הכיתה מהגיהינום שאליו נקלעו, תוך שהיא הורגת באויביה, אלא שאחד הלוחמים, אהרונצ'יק, מקבל כדור בראש וגוסס. היא איננה מסוגלת לשאת אותו על כתפיה, והגוסס נשאר טרף להתעללות הזוועתית בגופתו מצד אנשי דיישון. רק בחסות הבריטים מצליחים למצוא את הגופה המרוטשת והשרופה של הלוחם ההרוג (257-222, 270).
נטישת ההרוג בשטח נחשבת לנתיבה לכישלון חמור, מבלי להתחשב בתנאים הנוראים אליהם נקלעה באשמתו של המ"מ. "כישלון" מן המין הזה גורם לשוביניסטים שבין חברי הפלמ"ח לטעון שאין מקומן של נשים בכוח הלוחם, וזה גורם ל"ברוגז" גדול של נתיבה המוליך אותה לבריחה ממשימות נוספות, לבריחה עד ביתה בתל-אביב.
היחס אל הנשים הלוחמות מעיק על הסופרת – מוזכר בספר עניינה של מירקה, אחת הלוחמות האמיצות, שטפלו עליה שכביכול לא הטילה רימון על בית משום ששמעה בכי של תינוק. המסקנה – אסור לתת לבנות להילחם. באמת האירוע היה שונה לחלוטין – מירקה זרקה את הרימון על הבית שהיה ריק מאנשים, והמשימה בוצעה במלואה – ורק אחרי הקרב שאלה איך היתה צריכה לפעול אילו שמעה קול בכי של תינוק (197, 319-318). מסתבר שהחינוך השיוויוני שקיבלו המפקדים בקיבוציהם (בעיקר בקיבוצי "השומר הצעיר") לא מנע מהם חשיבה שוביניסטית שמקומן של הנשים הוא במטבח.
נתיבה מציירת את עצמה בספר כאימפולסיבית וסקנדליסטית: היא צורחת על קצין בריטי שדווקא הפגין כלפיה אמפתיה. היא צורחת עליו שכביכול הוא וממשלתו אשמים במותו של אהרונצ'יק (עמ' 256-255), היא כועסת על כתב "במחנה", שבעת חירום כזאת מוצא "זכר" בריא כמוהו לנכון לכתוב במקום להילחם (עמ' 263-262); מתנפלת על יהונתן סלע המ"פ, שיושב במפקדה בכפר גלעדי ופותר תשבץ, כשהיא מיוסרת מחוסר האימון של המ"מ שלה לאחר קרב דיישון (271-267); מתנפלת על חולדה, היא חולי, שעומדת להתמנות לקצינת נשים ארצית ואשר מחמיאה לנתיבה על פעולתה באוטובוס הנג'דה. אמציה המ"פ של עין חרוד נוזף בה שבכל מקום היא צריכה לעורר סקנדלים (עמ' 352). היא "שוברת את הכלים ולא משחקת" בלי הודעה מוקדמת, ובכך היא כאילו מסכימה עם השוביניסטים הנ"ל כי למרות הישגיה הבלתי מבוטלים בשדה הקרב – קשה לסמוך על תגובותיה.
הספר מזכיר במיספר מקומות שהלוחמים בתש"ח נהרגו כשהם בתולים, כשלא הספיקו לחיות במובן המיני של המילה – וכל זאת משום החינוך הפוריטני שקיבלו בקיבוצים ובתנועות הנוער (ראו לדוגמה עמ' 266). אבל מסתבר שקביעה זאת לא כללה אותה – הספר מזכיר מיספר לא מבוטל של שמות גברים שהיו בקשרים חברתיים (ואולי יותר) עם נתיבה: רומיק המג"ד, בועז הלוחם שנהרג, יהונתן סלע, המ"פ פותר התשבץ, שלמה קירש שנחשב לבן זוג שלה, אמציה המ"פ מעין חרוד, סטיוארט ה"כלנית" הבריטית, עמיאל, שלמד בגימנסיה שנתיים מעליה ונחשב ל"נשמה אחות" (עמ' 33, 209-207, 266, 284, 295, 300, 329, 365).
היה אפילו אחד בשם נפתלי כץ שרצה לכפות עצמו עליה, וקיבל ממנה מכות רצח עד כי איבד את ההכרה (עמ' 207). אבל סצינת מין יש בספר רק פעם אחת: נתיבה חוזרת מאוכזבת ממפקדיה מרמות נפתלי דרך כפר גלעדי, איילת השחר, כנרת ועין חרוד – לתל-אביב. היא מבלה עם אמציה המ"פ בקונצרט, ואף חוזרת עמו בגשם שוטף לעין חרוד, אך בין לבין היא נכנסת ל"כסית" ונשאבת במבטו של צעיר נאה הדומה לשחקן קולנוע, ובלי שום לבטים היא נענית לפנייתו לבלות עימו לילה של סקס פרוע, שבסופו היא אפילו איננה יודעת את שמו (עמ' 348-338). הם לא רק משתגלים – הם גם מדברים על מוראות המלחמה – מסתבר שהאיש קצין חבלה כמוה, והוא חש כי סופו יגיע באחת הפעולות, ולכן מבקש ממנה שתכתוב על כך כי זה הדבר היחיד שיישאר מהנופלים.
הספר גדוש בלבטים פילוסופיים על מוראות המלחמה, על חפים מפשע שנהרגים בסערת הקרב (באוטובוס הנג'דה היו גם אזרחים ונשים), על הצורך להיות "רעים" כמו הגויים, אחרת לא נשרוד וכד' (עמ' 149, 163, 236, 358), אלא שבהכרח הקורא משווה בין הגיגים אלה של נתיבה בן-יהודה ובין הגיגיו של ס' יזהר בסיפורי המלחמה שלו, וללא ספק ס' יזהר עדיף גם מבחינת העומק ובוודאי מבחינת הלשון. נתיבה בן-יהודה נוקטת בלשון עילגת, כנראה מתוך כוונת מכוון, שהרי היא אימו-הורתו (יחד עם דן בן-אמוץ) של "מילון עולמי לעברית מדוברת (1982-1972). מי שהשפה העברית יקרה לו – יתכווץ ליבו לנוכח מבול השגיאות: אצלהם, בשבילהם, אותכם, שוב פעם, לצחוק ממנו, שנית כול, גרביים ירקרקות, הסרט היחידי, אותם מילים וכו' וכו' (עמ' 56, 57, 58, 82, 104, 116, 134, 219, 225, 264, 268, 274, 278, 276, 290, 302, 323, 360). ליתר ביטחון ההוצאה לא ציינה את שם העורך/עורכת – למה להסתבך?
 
למדתי הרבה מהספר הזה, למשל, שהלוחמים העריצו את יגאל אלון בן ה-29, והביטו כמעט ברחמים על בן-גוריון הזקן; שהמֵין-סטרים היה אחדות העבודה, ואילו את אנשי מפא"י ואת אנשי השומר הצעיר הם היו מרחיקים אל השוליים (עמ' 29). אנחנו מביטים בהערצה אל ימי הזוהר של הפלמ"חניקיות הלוחמות, אך נוכחים לדעת שהשוויון היה רק לכאורה (עמ' 86). הספר גם מסיט את מבטנו אל התרומה האדירה של הנהגים למאמץ המלחמתי (129-128). בלי ספק יש לספר שלפנינו ערך מוסף בלתי מבוטל, אך הקריאה בו מייגעת מאוד משום ריבוי הגלישות מהקו העלילתי המרכזי.