23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק.
כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.
לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום, להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" ובכיבוסית טורבו "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.
הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים-ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די – ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם בין פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).
הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית – קמפיין אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי-ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי והאיסלאם הג'יהאדיסטי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.
אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה.
הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.
מאמר הביכורים שלי, לפני 27 שנים, בעודי חייל בסדיר, היה תגובה לראיון שנתן כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו היתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי". הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, מאחר שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.
בכרי עקבי. לאחר מבצע "חומת מגן" בדה סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, תלמיד מובהק של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח – כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם, ומיליונים, שמוחם נשטף, מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.
"כלבים," סינן השקרן המנוול לעבר חיילי המילואים אותם פגש השבוע בבית המשפט. תביעת הדיבה של הלוחמים היא מבחן לבית המשפט – האם ייתן גושפנקא, בשם "חופש הביטוי" כביכול, לעלילות דם אנטישמיות? האם סוף-סוף הדמוקרטיה הישראלית תתגונן מפני המנסים להרוס אותה מבפנים?
2. מול תותח על ההר
במאבקים על הגולן ובין המאבקים, בדיונים בוועד יישובי הגולן על מסרי ההסברה שלנו, תמיד טענתי שאין להעמיד בראש את המסר הביטחוני, אלא את המסרים הציוניים של שורשינו היהודיים בגולן ושורשינו ההתיישבותיים. אבל גם למסר הביטחוני חשיבות רבה. המסר הביטחוני אינו רק הסברים מקצועיים מלומדים על חשיבות הגולן לביטחון המדינה, אלא לא פחות מכך איזכור המציאות הביטחונית שקדמה לשחרור הגולן.
צה"ל לא היה נשלח לשחרר את הגולן מידי הסורים, אילו כיבדו הסורים את הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור. צה"ל נשלח לשחרר את הגולן, כיוון שתחת שלטון הסורים היה הגולן בסיס לתוקפנות יומיומית נגד האוכלוסייה האזרחית בצפון. ההר, תחת השלטון הסורי, היה כמפלצת. החיים מתחתיו היו בלתי נסבלים. שחרור הגולן היה שחרור תושבי הגליל והעמקים מסיוט מתמשך.
אם אנו רוצים להבין את החשיבות בהצגת עובדות אלו בכל מערכה על דעת הקהל, כדאי לראות כיצד שוחרי הנסיגה מהגולן אינם חוסכים כל מאמץ כדי להכחיש את המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, ואף לכתוב ספרים שלמים להכחשת המעשה, תוך לעג ל"מיתוס" ההר שהיה כמפלצת.
לאחרונה, נחשפתי לשיר ילדים שלא הכרתי אותו. את השיר שרה יפה ירקוני. את מילות השיר ולחנו כתבו משוררת ומלחין חברי קיבוץ שער הגולן, תרצה ברגל וחיים ברקני, בשנות השישים של המאה שעברה. שיר, שהינו עדות אוטנטית, בזמן אמת, למציאות שחייבה את ישראל לשחרר את הגולן ומחייבת את ישראל לשמור על הגולן ולא להחזיר את הגלגל לאחור.
השיר נקרא "שיר ערש לילדים במקלט", ואלו מילותיו:
נומי ילדה / נומי, נומי ילדה, / עוד הלילה נושק עפעפיך. // איך קרעו חלומך / ונשאוך עם צרורך / בוכייה למקלט – עד יבשו דמעותיך, / בוכיה עד יבשו דמעותיך. // נומי ילדה,נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר, / כי צמחת בין פרחים, ובין הרס, / כי צמחת בין פרחים ובין הרס. // נומי ילדה,נומי, נומי ילדה, / בובתך נרדמה כבר מזמן. // תערב לך שנתך, / המקלט – הוא ביתך, / המקלט – הוא ביתך / כאן אל מול הגולן – / עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי הגולן.
חיים ברקני הלחין, שנים אחדות קודם לכן, את שירו של חבר אחר בקיבוץ שער הגולן, יוסף נצר: "ביתי אל מול גולן". שיר זה מתאר את הפסטורליה של החיים בבית, אל מול גולן, "כממטרות תחתן סובבתי בשרב" וכו'. אולם בשיר הזה ההרמוניה נסדקת. נסדקת? נשברת. כאן "המקלט – הוא ביתך" וכאן "אל מול הגולן."
המקלט הוא ביתך – כמה נורא לשיר שיר ערש כזה לילדה. אך מה לעשות? זאת האמת. מדובר בילדים שבילו את כל ילדותם במקלטים. מדובר בדור של ילדים שבמשך שנים ישנו בכל לילה במקלט. "ילדי המקלטים" כינו אותם.
השיר מתאר מציאות קשה, אך הוא אופטימי. המשוררת מבטיחה לילדתה, ששנתה עוד תערב, בחדרה מול כוכב, המחייך על הרי הגולן.
ואכן, כבר 44 שנים מחייך הכוכב על הרי הגולן. את הגלגל הזה אסור להחזיר אחור.
3. מי המשוגע התורן?
בימים שבהם מחצית ירושלים היתה תחת הכיבוש הירדני, מידי פעם צלף ירדני היה יורה לעבר אזרחים ישראליים במערב העיר. להפרת הסכם שביתת הנשק הזה היה שם קוד – "המשוגע התורן". "המשוגע התורן" היה קוד של בריחה מאחריות – בחירה מאחריות האוייב למעשי איבה מתוכו, בריחה מאחריות שלנו לפעול נגד האוייב, שהרי מדובר בסה"כ ב... "משוגע תורן".
גם על הטבח באיתמר ניתן לומר שהוא מעשה ידיו של משוגע. איזה בן אנוש נורמאלי מסוגל לרצוח משפחה שלמה בשנתה, לשסף גרונותיהם של ילדים? איזה מקום נפשי מביא אדם לתהום כזו? בטח משוגע. הבעייה היא, שיש שיטה בשיגעון הזה, שרשימת התורנות של המשוגעים לעולם אינה סובלת מחסור.
הטבח באיתמר אינו מעשה של משוגע אחד. כותרת ב-ynet: "בעזה חגגו את רצח המשפחה." ברפיח, נאמר בכתבה, חולקו סוכריות לעוברים ושבים, לאות שמחה על הטבח. דובר חמאס בעזה סמי אבו זוהרי, הביע תמיכה בלתי מסויגת בפשע: "אנחנו בחמאס תומכים לחלוטין בהתנגדות למתנחלים שרוצחים ומשתמשים בפשעים ובטרור נגד בני עמנו הפלסטינים, בחסות השתיקה הבינלאומית המוחלטת ובתמיכת חיילי הכיבוש הישראלי."
"טוב, אלה חמאס," יאמרו אלופי הרמייה העצמית בתוכנו. "אלה הקיצונים. יש לבודד אותם ולחזק את פת"ח, את הרש"פ, את אבו מאזן."
פת"ח? "ארגון גדודי חללי אל אקצא" הוא שנטל אחריות על הטבח. ומיהו ארגון זה? זהו ארגון המזוהה עם פת"ח, ממומן בידי פת"ח ומקבל הוראות מבכירים בפת"ח. הדבר היחיד המשותף לפת"ח ולחמאס, אשר האיבה ביניהם באה לידי ביטוי בגילויי אלימות נוראים – הוא הטרור נגד אזרחי ישראל. המחבל שביצע את הטבח באיתמר, הוא הביטוי האוטנטי ביותר של הקונסנזוס הפלשתינאי.
מציאות חיינו היא מאבק, שסופו אינו נראה באופק, על עצם זכותנו לחיות בארצנו. הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל ולא יהיו מוכנים לקבל בעתיד הנראה לעין את זכות קיומנו, ולא יבחלו באמצעים כדי לייאש אותנו ולשבור את רוחנו ואת רצון חיינו. מי שרוצח בדם קר ילדים בשנתם, אינו עושה זאת בשל סכסוך טריטוריאלי, כיוון שהוא חושב שקו הגבול צריך להיות במקום זה ולא אחר, כיוון שהוא חושב שגדר ההפרדה אינה צריכה לעבור אל אדמה פרטית בבלעין. מי שרוצח בדם קר, מי שחוגגים את הטבח, מי שמחלקים סוכריות, מי שעומדים בראש המפלגה שממנה יצאו הרוצח והרצח – נלחמים על כל הקופה, נגד עצם קיומנו.
זאת מציאות חיינו. אין זו מציאות שצריכה לרפות את ידינו, להחליש אותנו. אך זו מציאות שאנו חייבים להתבונן בה בעיניים פקוחות ועליה לשמש נקודת מוצא לכל הכרעה שלנו ובכל קביעת מדיניות.
אנו נמצאים בתקופה של שקט יחסי ומיעוט בטרור. הגורם לכך אינו ירידה כלשהי במוטיבציה הפלשתינאית להרוג בנו ולסלק אותנו מכאן. הגורם היחיד לכך הוא צה"ל. בעשור האחרון, צה"ל יצא שלוש פעמים להילחם בטרור הרצחני – ב"חומת מגן", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". מבצעים אלה והפעילות היומיומית של צה"ל ושב"כ בערי יהודה ושומרון, המגובה בצעדים הגנתיים – המחסומים וגדר הביטחון, שכה אוהבים להשמיץ אותם, הורידו באופן דראסטי את יכולת האוייב הפלשתינאי לבצע את זממו.
כדאי לזכור זאת – אלמלא הפעילות ההתקפית וההגנתית של צה"ל, הטבח באיתמר היה מעשה של יום-יום. כדאי שיזכרו זאת המסיתים נגד צה"ל – "שוברים שתיקה", "יש גבול" וחבריהם, ותמונת הראי שלהם מימין – אנשי "תג מחיר", נוער הגבעות ודומיהם, המתייחסים לצה"ל כאל צבא אוייב, תוקפים אותו, רוגמים אותו באבנים ומסיתים נגד חייליו ומפקדיו.
נ.ב.
את "אל מקום שהרוח הולך" קראתי בשקיקה, בנשימה אצורה. בקושי יכולתי לעצור כדי לעשות פיפי. ספר נפלא של אחד מגדולי הסופרים בתולדות הספרות העברית.