סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.
חלק ראשון
 
ערב בלתי נשכח הוא ערב יום חמישי, 7 באפריל 1977. קבוצת הכדורסל של "מכבי תל-אביב" מנצחת את קבוצת הכדורסל "מובילג'ירג'י וָרֶזה" מאיטליה וזוכה באליפות אירופה לקבוצות אלופות. עם סיום שידורו של המשחק ברדיו ובטלוויזיה מתמלאת כיכר מלכי ישראל [לימים כיכר רבין] בתל-אביב מאות אוהדים משולהבים. רבים מהם קופצים בבגדיהם לבריכת המזרקות שבחזית בניין העירייה ומשתכשכים במים למרות הקור. מכוניות חולפות ברחובות העיר ומשמיעות צפירות קולניות בקצב אחיד, ומכל עבר נישאת הקריאה: "הו-הא, הו-הא, מוביל-ג'ירג'י אכלה אותה!" ו"יש אלוהים!"
מיד לאחר שידור המשחק מופיע ראש הממשלה, יצחק רבין, בטלוויזיה ומודיע בפנים חמורי סבר על התפטרותו מתפקידו בגלל חשיפת חשבון דולרי של אשתו לאה, שנותר פתוח בבנק בארה"ב עוד מתקופת היותו שגריר ישראל. בחשבון יש אלפיים דולרים. את עובדת החזקתו של החשבון, המהווה עבירה על-פי החוק הישראלי, גילה העיתונאי דן מרגלית מ"הארץ". גברת רבין צפויה לעמוד למשפט. לימים מתברר שמרגלית העביר לרבין מסר, שאם תבוא מצד רבין הכחשה, לא יתפרסם הסיפור. רבין ענה: "מה רצית, שאני אשקר?"
 
אותו ערב מתחילה להיסלל דרכו של משה בחזרה אל מרכז הפעילות המדינית בישראל, אף שאיש, כולל הוא-עצמו, אינו מעלה עדיין בדעתו שכתוצאה מכך שהמערך (העבודה) יפסיד את השלטון – וזאת בתגובה מאוחרת של הציבור הישראלי ל"מחדל" מלחמת יום הכיפורים – יחזור דווקא משה לממשלה בתפקיד שר החוץ, כדי להשלים את תהליך השלום שהחל בו עם הסכמי הפרדת הכוחות והסכם הביניים לאחר מלחמת יום הכיפורים.
 
לפי החוק, אם ראש הממשלה מתפטר, הופכת הממשלה ל"ממשלת מעבר", והוא "כלוא" בה עד הבחירות. הפתרון נמצא בכך שרבין יוצא לחופשה, ושר הביטחון שמעון פרס נבחר לכהן כיו"ר ישיבות הממשלה, ובעצם כראש הממשלה בפועל. פרס גם נבחר פה אחד על-ידי מרכז מפלגתו, המערך, כמועמד לראשות הממשלה בבחירות האמורות להתקיים ב-17 במאי 1977.
 
בתחילת הקיץ, עוד לפני הבחירות, בא משה למסקנה, כי סאדאת לא יתכנן עוד מלחמה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכי אפשר לדבר איתו על שלום. הוא מבסס את דעתו על כך, שסאדאת זוכר היטב מה היה מצבו כאשר הסתיימה המלחמה, ועל כך שהוא משקיע הון עתק בשיקום ערי התעלה ובבנייתן, וקשה להניח שהוא בונה אותן על מנת שתיהרסנה במהרה.
לפני הבחירות מודיע משה למפלגתו, כי אם לא ייכלל בגוף המוביל, כלומר בממשלת המערך אם תקום, יראה עצמו חופשי, כי מטרתו אחת היא – להוביל את תהליך השלום.
 
המערך אינו מקים את הממשלה הבאה. הוא מפסיד מכוחו למפלגה חדשה ושמה ד"ש, שנולדה מתוך תנועות המחאה שקמו אחרי מלחמת יום הכיפורים. בראשה עומד הרמטכ"ל-לשעבר פרופ' יגאל ידין, שהסכים סוף-סוף להיכנס לפוליטיקה, ועימו פרופ' אמנון רובינשטיין, מאיר עמית, שמואל תמיר ואישים בולטים אחרים. ד"ש זוכה להצלחה גדולה בבחירות. אמנם רבים מבוחריה סבורים, שאחרי הבחירות תוקם קואליציה של המערך וד"ש, אבל שינוי יחסי הכוחות בכנסת מאפשר רוב לקואליציה של הליכוד גם בלי ד"ש, ומוריד מהשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, את מפא"י, היא המערך, היא מפלגת העבודה.
ראש האופוזיציה לשעבר, מנחם בגין, עומד מעתה עם עזר וייצמן, ראש מטה הבחירות של הליכוד, בראש המפלגה הגדולה ביותר, הליכוד, שהיתה בגלגוליה הקודמים חירות, מח"ל וגח"ל. גח"ל הם ראשי התיבות לגוש המפלגות חירות וליברלים, איחוד שקם ביוזמתו של אריק שרון לאחר מלחמת יום הכיפורים.
לליכוד הצטרף גם חלק מתנועת העבודה, ובו יגאל הורביץ וזלמן שובל מהפלג של רפ"י, בראשות בן-גוריון, שלא הצטרף למערך ונותר בשם "רפ"י, הרשימה הממלכתית". בן-גוריון פרש מפעילות פוליטית ב-1970 ומת ב-1973, זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים.
 
המהפך מאפשר לבגין להקים ממשלה, הזוכה לרוב בכנסת בתמיכת המפלגות הדתיות; ממשלה שמאוחר יותר מצטרפת אליה גם ד"ש. בגין – ראש האצ"ל, יריבו המר של בן-גוריון, בגין, שבכה בשידור החי ביום שבו הופגזה "אלטלנה", בגין, שעמד בראש ההתנפלות האלימה על הכנסת בתקופה שבה הוחלט על קבלת שילומים מגרמניה, בגין, שהפסיד ברציפות במערכות הבחירות במשך כעשרים ושמונה שנים ועם זאת המשיך לעמוד בראש מפלגתו, חירות, ללא ערעור על סמכותו ומנהיגותו – בגין, בן השישים וארבע, שבמצב בריאותו רעוע למדי, מקבל לידיו את האחריות העליונה למדינת ישראל.
בנאומיו בכיכרות הוא יודע להלהיב ואפילו להסית המונים בכישרון רב, ויש רבים המזלזלים בו ורואים בו דברן, אדם תיאטרלי, מנותק מהמציאות ולא איש המעשה. אך משעה שנעשה לראש ממשלה עולים ומתבלטים בבגין, לפחות כל עוד הוא בריא, צדדיו האחרים – והם ממלכתיות, אחריות, שמירה קפדנית על ההליכים הדמוקרטיים והפרלמנטריים, אינטואיציה מדינית נכונה ומעל לכל – חתירה לשלום, וזאת בד-בבד עם הבטחתו למתנחלים ש"יהיו עוד הרבה אלוני-מורה!" – כלומר, שיוגבר קצב ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה.
 
גם לאחר הסכמי הפרדת הכוחות והסכם הביניים מספטמבר 1975, ממשלת רבין (החוזר מחופשתו, לאחר הבחירות, לכהן תקופה קצרה כראש הממשלה, כדי להעביר את השלטון לבגין) – מעבירה לממשלת בגין, ממשלת הליכוד – את רוב-רובם של שטחי "ארץ ישראל הגדולה", שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים. עדיין רוב-רובו של חצי-האי סיני, יותר משמונים אחוזים, מצוי בשליטת ישראל – עד שארם א-שייח' בדרום, ובצפון חבל ימית, גוש התיישבות חקלאית המשתרע מדרום לרפיח, על גבול רצועת עזה וצפון סיני. החבל נועד לשמש חיץ ישראלי בין רצועת עזה לבין סיני, אם יוחזר סיני למצרים.
 
*
בשבת בבוקר, 21 במאי 1977, מטלפן בגין למשה, בביתו בצהלה, ומציע לו להיות שר החוץ בממשלת הליכוד. גיסו-לשעבר של משה, עזר וייצמן, יכהן כשר הביטחון. ההצעה תקפה גם אם יתפטר משה מהכנסת ויחזיר את המנדט שלו למערך. בגין זקוק לו, ולא לקולו בקואליציה.
חרף חלקו של משה בקרב נגד "אלטלנה", אולי זוכר לו בגין את חסד המעשה שעשה בהיותו רמטכ"ל, כאשר ביטל את ההוראה להקצות מספרים אישיים מיוחדים ליוצאי אצ"ל בצבא, כדי למנוע את קידומם.
משה מבטיח לו תשובה עד יום שלישי.
בגין שימש אמנם, שנים אחדות, שר בלי-תיק בממשלת האחדות הלאומית שקמה ביוני 1967, ועם זאת הוא זקוק למשה, לעזר וליגאל ידין (העתיד לשמש סגן ראש הממשלה), כדי לגבש סביבו צוות שרים בכיר, מיומן, בעל ניסיון ומוניטין, שכבר מילא תפקיד היסטורי בעיצוב דמותם של ישראל ושל צה"ל. למעשה, איש מ"המשפחה הלוחמת", מאלה שהלכו אחרי בגין דרך ארוכה במדבר האופוזיציוני במשך עשרות שנים, אינו זוכה להיות שר בכיר בממשלתו. שר האוצר, שמחה ארליך, הוא ממנהיגי המפלגה הליברלית שבליכוד. אריק שרון, שר החקלאות, אף הוא אינו מוותיקי אצ"ל אלא בן כפר-מל"ל בשרון.
במערך, משה הוא "מי שהיה". כמוהו כגולדה הוא נושא עליו את תווית "ממשלת המחדל", לרווחת יריביו במפלגה, שחששו כל השנים פן יצליח להיות ראש הממשלה. גם אילו ניצח פרס, ידידו ובעל-בריתו ברפ"י, ספק אם היה מציע לו תיק בממשלתו, וודאי שלא תיק בכיר של שר החוץ.
לבטיו של משה רבים. האם ימצא שפה משותפת עם בגין, יריבה הגדול של מפלגת העבודה במשך כל השנים? מאחר שנבחר לכנסת מטעם המערך, תביא נטישתו את המפלגה לקרע סופי עם החברים שעדיין נשארו לו במפלגה. אם לא יתפטר מהכנסת, יאשימו אותו באי-יושר ציבורי ובמעילה.
כשהוא שואל לדעת רחל, היא משיבה שעליו לקבל החלטה קשה מאוד, ואולם לפי הבעת פניה הוא רואה שהיתה מעדיפה, שלא יקבל עליו את העול הכבד ולא ישוב להיות מטרה לחיצי הביקורת החריפה, כפי שהיה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
יעל בתו מספרת על כך: "לא הייתי מודעת ליוזמות שננקטו לאחר המלחמה ושהפכו את הסיכוי של הסכם שלום עם מצרים לבר-הישג יותר מאי-פעם. חשתי עוגמת נפש וביטאתי את רגשותי במכתב שהעברתי לצהלה. לא ידוע לי אם מכתבי פגע באבי או, מה שיותר סביר, הרגיז אותו, אך סברתי כי עליו לדעת מה אני חושבת. הוא התעלם מן המכתב, או לפחות לא זיכה אותי בתגובה עליו. ויומיים של דשדוש בין טיעוני ה'בעד' וה'נגד' הביאו, בסופו של דבר, להסכמתו להצעת בגין.
 "כל השיקולים המיידיים וקצרי הטווח היו מובילים אותו לתשובה שלילית. אך האפשרויות לטווח ארוך, שהיה נבון ואמיץ דיו כדי לקחתן בחשבון, הכריעו את הכף למתן תשובה חיובית. הוא האמין, כי אנו עומדים מול החלטות שיקבעו את גבולותינו הסופיים. האמין שיש עתה סיכוי לשלום, וכי הוא ניחן בכישורים הדרושים כדי להתמודד עם הסיכויים החדשים. קיווה שיינתנו לו די עצמאות וחופש, אפילו בתוך ממשלת הליכוד, כדי לפעול. הוא הרגיש שאינו יכול להחמיץ הזדמנות כזו בשם הנאמנות למפלגה. הוא נשאר 'לייבור', כך הצהיר, אפילו אם המפלגה דחתה אותו. טובת המדינה תמיד היתה עדיפה בעיניו על האתיקה הפוליטית והמפלגתית."
 
*
ביום שני, 23 במאי, נחלה בגין בן השישים וארבע ומאושפז בבית-החולים "איכילוב" בתל-אביב. משבר בריאותי ראשון מתוך רבים, שיאפיינו את עמידתו בראש הממשלה, עד שיפרוש מטעמי בריאות בתקופת כהונתו השנייה, לאחר מלחמת לבנון ולאחר מותו של משה.
 
הצעת בגין לדיין נתקלת בהתנגדות קשה בהנהגת הליכוד. מועמדים כאריה דולצין וכיצחק שמיר כבר ראו עצמם בתפקיד שר החוץ. בחדרו בבית-החולים מתעקש בגין ואומר למתנגדיו מבית: "דיין בעיני העולם הוא כמו דה-גול. אתם לא משערים לעצמכם איזו חשיבות יש לכך שהוא יכהן בממשלה שלנו!"
 
כאשר מגיע משה לבקר את בגין בבית-החולים, מבקש ממנו הרופא לקצר ככל האפשר. ליד מיטת חוליו מציג משה לבגין את תנאיו: ישראל לא תספח שטחים כל עוד מתנהל משא-ומתן לשלום; ישראל תסכים ללכת, אם הערבים ילכו, למשא-ומתן במסגרת ועידת ג'נבה, ללא תנאים מוקדמים, על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון, ותכבד את ההסכמים שממשלותיה הקודמות קיבלו עליהן; יישמר המצב הקיים לגבי ערביי השטחים באשר לזיקתם לירדן, לגבי אי-התרת תפילתם של יהודים ברחבת מסגד כיפת הסלע בירושלים וכל לגבי סידורי התפילה של ערבים ויהודים במערת המכפלה בחברון.
בגין מסכים.
 
משה בן שישים ושתיים עתה. כאשר מתפרסמת ההודעה הרשמית על נכונותו לקבל את הצעתו של בגין מתעורר גל של קריאות בוז והוקעה. רואים בו עריק; פוליטיקאי שרק טובתו האישית מנחה את שיקוליו. הורים שכולים, לבנים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, מחדשים את מאבקם נגדו. מאמרי מערכת ומכתבי קוראים נזעמים בעיתונים מכנים אותו "אופורטוניסט" ו"בוגד". הוא מקבל הרבה מכתבי מחאה אישיים, אחד מהם מידידו ובעל-בריתו הפוליטי גד יעקובי, שמבקר אותו בחריפות. מפגינים זועקים נגדו: "הרוצח לא יירש!"
ביום שבו מושבע משה בכנסת, ואולי קודם, כאשר הוא עומד לבוא לישיבה במצודת זאב, מעוז תנועת הליכוד ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב – אני מוצא עצמי עומד לפנות-ערב במדרכה ממול למצודה, בתוך קבוצה לא גדולה של מפגינים. אנחנו חשים כאילו שבו הימים הגדולים שאחרי מלחמת יום הכיפורים; מניפים שלטים וקוראים בקול רם קריאות גנאי: "דיין גנב! דיין גנב! מתי תחזיר את המנדט שגנבת?"
 
ב-20 ביוני 1977 מציג בגין את ממשלתו בכנסת וזוכה בהצבעה לתמיכת 63 מחברי הבית. הוא קורא לראשי המדינות הערביות להיוועד עימו, כדי לדון על השכנת שלום אמת. כאשר עולה משה לנאום, מופרעים דבריו בצעקות "תודיע אם אתה מחזיר את המנדט!" – הבאות מקרב חבריו-יריביו מהמערך, מפ"ם ושל"י, זו מפלגתו של ליובה אליאב, שעזב בשעתו את סיעת המערך מבלי להחזיר את המנדט.
משה: "אף שהמצב מאוד לא נעם לי, המשכתי בדבריי ללא קשיים נפשיים. התקפדתי בתוך עצמי, ואפפה אותי תחושה המוכרת לי מהתנהגותי ומהרגשתי בעת קרב. במישור הרגשי התנתקתי מהמציאות. מה שהתרחש סביבי נראה לי כמבעד לערפל, כבלתי-מציאותי. כמו בשעות שהיה עלי לעבור בשטח אש, כאשר פגזים ויריות נוחתים סביב.
 "הנושא שעליו דיברתי היה האם אנו קרבים, כפי שאני מעריך, לתקופה מכרעת בה ייקבעו גבולותיה של ישראל. ואם כך הדבר – האם אין זו שעה מיוחדת, שבה יש לשאוף להסכמה לאומית רחבה. דיברתי על ההיבט הציבורי והלאומי של שאלה זו, אולם לנוכח הקריאות 'התפטר' ו'החזר את המנדט' – לא הרפתה ממני גם השאלה האישית. האם הצטרפותי לממשלת בגין היא מעשה נכון? את כל הכרוך בצעדי זה אני מיטיב לדעת יותר מכל מבקריי. אין סיכוי שאחזור מוואשינגטון עם זר דפנה. הדבר היחיד, שתפקידי כשר חוץ יעניק לי, הוא ההזדמנות להילחם על עתידנו. סירוב לקבל את התפקיד שהוצע לי, משמעותו, מבחינתי, בריחה מהמערכה החשובה ביותר שבחיינו הלאומיים.
 "גם השפעת המהלך על חיי האישיים היתה ידועה לי. ניתוק מחבריי ומהחוג שאני משתייך אליו. בחברה החדשה, אנשי הליכוד, אין לי עניין להתמזג, ומחבריי במפלגת העבודה אתנתק. איני יכול לומר שלחלק הזה, האישי-החברתי, אין משקל בעיניי. אבל גם בשעה שעמדתי על דוכן הכנסת, מוצף קריאות גנאי ומבטים עוינים, לא התערערה הכרתי כי בחרתי בדרך הנכונה, ולכן גם לא כבד עליי להוסיף ולומר את אשר בפי."
יומיים-שלושה לאחר כניסתו לתפקיד שר החוץ מעביר משה לבגין תזכיר, המפרט כיצד ייראה השלום בכל חזית וחזית. בגין אינו מאושר מהניסוח בכתב. הוא חושש מהדלפות ואומר למשה, שעדיף שהדברים יישארו בגדר שיחה בעל-פה.
 
*
לקראת סיומה של ישיבת הממשלה ביום ראשון, 4 בספטמבר 1977, יוצא משה במכונית השרד, אך בדרך, אחרי אבו-גוש, הוא עוצר ועובר למכונית סטיישן גדולה וסגורה. שם מאפרים אותו, חובשים לראשו רעמת שיער גדולה של "ביטניק", המכסה על קרחתו, מדביקים לו שפם של טרזן, ומציידים אותו במשקפי-שמש כהים וגדולים.
מנתב"ג, הקרוי עכשיו על שם בן-גוריון, טס משה לפריז בטיסה רגילה, ושם הוא עובר, עדיין באותה תחפושת, למטוס-מנהלים מרוקני לא גדול, אך נוח. הכיבוד משובח – גבינות צרפתיות ויין אדום – אך משה עייף מאוד. הוא פותח את מסעד הכיסא, מתעטף בשמיכה, ומנמנם עד שהמטוס מגיע, בעשר בלילה, לשדה התעופה של העיר פז, שבה שוכן ארמון קיץ של חסן השני, מלך מרוקו.
מאחר שהפגישה אמורה להתקיים רק למחרת, מסיעים את משה לבית-הארחה מלכותי, סמוך לארמון. כל רהיטיו עשויים עץ כבד, צבוע שחור ומהוקצע בגרזן. למחרת, יום שני, הוא עורך טיול קצר בפז, עיר יפהפייה בסגנון אירופי – גגות רעפים אדומים, היורדים בשיפוע חד, מסביב יערות וירק, ומזג האוויר קריר; שלג וגשמים רבים יורדים בחורף.
המטוס מחזיר את משה למרקש. שוב סיור – בגנים העצומים של עצי זיתים ודקלים, שרידי ארמונות וחומות, המקיפים את העיר ופרבריה. הצבע השליט הוא ורוד, צבע טבעי של הלבנים העשויות מהאדמה האדומה, ומקפידים גם לסייד ולצבוע את הבניינים בצבע הזה.
אחר-הצהריים הוא יוצא לטייל בשוק של מרקש, שבו ביקר לראשונה עשרים וארבע שנים לפני כן, בדרכו ארצה מקורס הקצינים הבכירים באנגליה. השוק הומה אדם – בֶּרבֶּרים, יושבי ההרים, גבוהים ויפים; נשים צעירות, תמירות, ופניהן גלויות ומאירות, ילדים קטנים יושבים בכוכי-החנויות החשוכים ורוקמים מרבדים וגלביות, רוקעים נחושת, חורטים כלי כסף ורהיטים מעץ ארז, הממלא בניחוחו את האוויר. גברים ונשים מתגודדים סביב עושי נפלאות ומגידי עתידות המציעים למכירה בשמיים, קמיעות וסגולות פלא לאהבה, להריון, להצלחה ואף להמטת אסון על האוייב. זקן מעלה בנגינת חלילו נחשי קוברה מהסל שלידו, אחר מספר סיפורים מופלאים המרתקים את שומעיו. מוכרי מציאות מציעים שמלות רקומות, מחרוזות וצמידים.
 
בערב מוזמן משה אל המלך. לפני הסעודה החגיגית פוגש אותו המלך לשיחה הנמשכת כשעה וחצי. המלך, שהתחנך בנעוריו בצרפת והחל למלוך בגיל צעיר מאוד, לאחר מות אביו, דובר גם אנגלית טובה ואין לו צורך במתורגמן. הוא לבוש אירופית, ממוצע קומה, עיניו מלוכסנות מעט בחיוך סמכותי, הוא פתוח מאוד, נעים ובן-שיחה טוב.
 "אם ייוודע שהיית פה, לא אפול מהכיסא," אומר לו המלך במהלך השיחה. "יש לי קהילה יהודית גדולה. אני מקובל עליהם, ובעיניי הם אזרחים מרוקנים נאמנים. אני מדבר בגלוי על מעשיי, על קשריי עם יהודים, ועל רצוני ועל יכולתי לעזור בהשגת שלום בין הערבים לישראל. הזמנתי אותך כדי לשמוע מה דעתך בעניין המרכזי והקובע במזרח התיכון, איך עושים שלום?"
 "יש שתי בעיות, העומדות לכאורה בסתירה זו לזו," מסביר משה. "מצד אחד, אף מדינה ערבית לא תרצה לעשות איתנו שלום נפרד, גם לא מצרים, אפילו נמצא פתרון לכל הבעיות שבינינו לבינה. מצד שני, הסדר כולל הוא כה מסובך, שאין שום אפשרות לעשותו בבת-אחת עם כל המדינות הערביות, ועוד לכלול בו בשלב הראשון פתרון לבעייה הפלסטינית."
 "מה אתה מציע?" שואל המלך בקול שקט, אך בעל עוצמה של שליט יחיד, היודע את כוחו.
 "הפתרון, לדעתי, הוא לבוא עם חלק מהמדינות להסכם שלום, אולי תחילה לא פומבי, בלי שגרירויות, אך לנסות ולפתור בהדרגה את הבעיות בזו אחר זו, עד שנגיע ליחסי שלום תקינים. מעין הסכם ג'נטלמני, שילווה גם במכתב שתשגרנה, כל אחת מהמדינות, לנשיא ארה"ב ובו תתחייבנה להגשים את המוסכם ביניהן. בלי מעורבותה של ארה"ב יהיה קשה מאוד להוביל את המהלך המסובך והקשה של השלום."
 "הדרך שאתה מציע נראית לי הגיונית ומעשית, אם כי בעניין הפלסטינים אני מעריך שלא תוכלו להגיע איתם להסדר. אם תקום פדרציה בין הפלסטינים לירדן, הם יהיו רוב ויפילו את חוסיין. הוא בוודאי אינו מעוניין בהסדר כזה. אבל עם מצרים השלום אפשרי."
 "חשוב מאוד שנוכל להיפגש עם אישיות מצרית בכירה. אולי עם מובארכ, סגנו של סאדאת, או עם סאדאת עצמו," אומר משה. "מצידנו יבואו ראש הממשלה, או תחילה רק אני."
 "אנסה לסדר את הפגישה עם המצרים," מבטיח המלך. "אשלח מחר את אחד מנאמניי לקהיר, אל סאדאת, ואני מקווה שבתוך חמישה ימים אוכל לתת לך תשובה. סאדאת הוא אדם הגון. נאצר לא היה הגון, הוא הטעה לא רק את אוייביו, אלא גם את ידידיו. שאלת אותי קודם, מדוע שלחנו צבא לרמת הגולן ללחום עם הסורים נגדכם. עליך לדעת שאנחנו חלק מהעולם הערבי, וכאשר פנו אלינו, היינו חייבים להיענות. את הסוף אתה יודע."
 
ארוחת-הערב, ששתי הפמליות משתתפות בה, נמשכת עד שעה מאוחרת באווירה חופשית וטובה, אם כי לא בגילוי-לב גמור. המלך חסן השני מאמין שבסופו של דבר יהיה גם אסד, נשיא סוריה, מוכן לפגישה עם הישראלים.
 
בבוקר חוזר משה, דרך פריז, לישראל. הוא מרכיב את המשקפיים הכהים, והפעם גם חובש קסקט צרפתי. בעודו מתארגן לנמנום, בטוח בתחפושתו, בשורה הראשונה של המחלקה הראשונה, ניגש אליו אחד הנוסעים, וללא סימני פליאה כלשהם שואל: "מר דיין, אפשר לקבל ממך חתימה?"
משה משלח אותו מעל פניו בכעס. הנוסע, שמסתלק מבויש ונעלב, אינו מבין שמשה רגז לא עליו אלא על כישלונו-שלו במבצע ההסתרה, שסבר כי הוא שיא השלימות.
 
המשך יבוא