סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.
חלק שני
בשובו ארצה מדווח משה לבגין על הפגישה. המלך חסן השני עומד בדיבורו. ב-9 בספטמבר מגיעה הודעה ממרוקו, כי המצרים מוכנים לפגישה בדרג גבוה, אך עדיין לא בין סאדאת לבגין.
ב-16 בספטמבר יוצא משה לביקור שני במרוקו, אך הפעם בהסוואה אחרת, במסגרת נסיעתו לוואשינגטון, לשיחות מדיניות. הוא יוצא לדרך עם רעייתו רחל ועם משלחת ממשרד החוץ, תחילה הוא מגיע לבריסל, ונפגש עם נציגי הקהילות היהודיות ושגרירי ישראל באירופה. למחרת בבוקר הוא נפגש עם שר החוץ הבלגי ועם מפקד נאט"ו, הגנרל אלכסנדר הייג, שפגש לראשונה בביקורו בווייטנאם, עוד בהיות הייג מג"ד שאיפשר למשה להצטרף לפטרולים בג'ונגל עם יחידותיו. משה מתראיין לטלוויזיה הבלגית, ולאחר מכן ממשיכה הפמלייה שלו למטוס הממריא לניו-יורק, ואולם מכוניתו שלו סוטה לרחוב צדדי; הוא נלקח לדירה פרטית, ושם שוב חובשים לראשו את הפיאה הנוכרית ומדביקים את השפם; הוא מרכיב את משקפי השמש ויוצא עם מלוויו בכניסה צדדית. מחליפים מכונית ועוד מכונית ונוסעים מבריסל לפריז.
בדרך הם עוצרים לפיקניק של כריכים ופירות, ואולם משה חש שלא בנוח. הפיאה והשפם מגרים את עורו, ובעיקר סובלת מכך עינו היחידה, שדומעת ומאדימה עד שהוא חושש לה. לפניו עוד לילה ארוך, והטיפות שהוא מזלף עליה אינן משככות את הדלקת.
בשדה התעופה של פריז מחכה לו המטוס המרוקני בעל שני מנועי הסילון, ובתוך שלוש שעות הוא מוצא עצמו באגף האורחים של ארמון המלך חסן השני ברבאט, בירת מרוקו. החדר ענק, חדר האמבטיה לידו רפוד מרבדים אדומים, גדוש מגבות ורודות ועשרות בקבוקים של מי קולון, בושם וקרמים, כיד המלך. חדר המיטות מוצף בונבוניירות שוקולד ענקיות, עוגיות, פירות ומיני מתיקה, כולם מרהיבים בצבעיהם ומפיצים ריח ניחוח.
משה מתקלח, מתגלח, ונוסע עם בן-לווייתו הישראלי, האלוף-לשעבר אברהם (אברשה) טמיר, לארוחת-הערב עם המלך ועם הנציג המצרי שבא במיוחד מקהיר. בחדר צדדי הוא מסיר את התחפושת, מהדק את הרטייה השחורה על ארובת העין הריקה, ונושם לרווחה. בחדר-האורחים הוא פוגש את המלך חסן השני, את סגן נשיא מצרים, ד"ר חסן תוהמי, וכמה מחברי הצמרת המרוקנית.
משה מגיש למלך מתנה, חרב וראש חנית כנעניים עשויים ברונזה, מן האלף השני לפני הספירה. "לפני שהומצאו ה'פאנטום' וה'מיג', בכלי-נשק כאלה כבשו יוצאי מצרים את כנען מידי תושביה," הוא מסביר.
"נשק זה הוא מזכרת ממלחמות העבר," אומר המלך. "הגיעה העת לעשות שלום." ואולם לאחר הפתיחה הקצרה הוא מתנצל שעליו לצאת כדי לבקר אצל אימו. בכך הוא מניח לתוהמי ולמשה להימצא שעה קלה לבדם ולשוחח בטרם יחלו הדיונים.
משה מתרשם שתוהמי אכן מעוניין בשלום, ואולם אינו יודע כמעט דבר על כל הנעשה בשטחים ועל אורח-החיים שנוצר בהם בין יהודים לערבים. תוהמי הוא גבר מרשים, לבוש בקפידה, ממושקף, בעל זקן מטופח שכבר זרקה בו שיבה, אך שער ראשו עדיין כהה, ונסוג במפרצים עמוקים מעל מצחו. הוא שופע מרץ והחלטיות, ומספר שהשתייך ליחידת לוחמי קומנדו, וכי אחיו הטייס נפל בקרב במלחמת יום הכיפורים.
לאחר שובו של המלך ניגשים כולם לארוחה, המוגשת במיטב המסורת של המטבח המרוקני. בסיומה, לאחר הקפה, מציע המלך לפתוח בדיון. הוא מציג את תוהמי כאיש הנהנה מאמון מלא של סאדאת, ואומר:
"רק הנשיא סאדאת, סגנו מובראכ, ואורחנו הנכבד, ד"ר תוהמי, יודעים על קיומו של המפגש הזה, העשוי להיות תחילתה של תקופה חדשה של מגעים ישירים, שבהם יובהרו על-ידי שני הצדדים כל הנושאים הנוגעים להסדר שלום. לאחר שיוסכם על הנקודות העיקריות, יגישו שני הצדדים את הצעותיהם לארצות-הברית בכתב, במגמה לשמור על כבודה של אמריקה וכדי שייראה כאילו היא הביאה להסכמה בין הערבים לישראלים.
"כאשר תוסדר הבעייה העיקרית של פינוי השטחים, יהיה אפשר להגיע ליחסי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה. מאחר שהשטחים משמשים כיום ערובה לביטחונה של ישראל, יהיה צורך למצוא הסדרים, שיבטיחו את ביטחונה גם לאחר החזרתם לערבים. יש למצוא גם פתרון מקובל לירושלים, העיר הקדושה ליהודים ולמוסלמים כאחד. על ארצות ערב כולן לקחת חלק בפתרון הבעיה של הפלסטינים."
עתה מגיע תורו של תוהמי להציג את עמדת מצרים. הוא מדבר בקול נרגש ובשפה נמלצת. "לפגוש אותך, דיין, כאן בצל קורתו של המלך, מהווה מקור סיפוק בעבורי. כל השנים חשבתי שאפגוש אותך רק בשדה הקרב או במפלה מדינית. והנה שנינו כאן בחיפוש אחר השלום, הודות למאמצי המלך ולאמון שסאדאת נותן בבגין ובך. אתם מנהיגים חזקים ואמיצים, ואנחנו מאמינים שתעזו לקבל החלטות גורליות לשלום מלא והגון."
תוהמי ממשיך ומוסר בדייקנות את השדר שהביא עימו מסאדאת: "שלום יושג רק תמורת נסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים. יש להחיל את הריבונות הערבית ולהציב את הדגל הערבי בכל השטחים, לרבות ירושלים המזרחית. על ישראל לקבל את הצעת השלום המצרית או לדחותה, אין מקום לוויכוחים ולמיקוח. על ישראל להבין כמה מסוכן הצעד שהמצרים נוקטים עתה. רק סאדאת וסגנו מובארכ יודעים על השליחות. אסור שהדבר ייוודע לאיש, גם לא לאמריקנים. בגילוי מוקדם יש אפילו סכנה לביטחונו האישי שלו עצמו.
"עליכם להבין, שסאדאת רציני ביותר לגבי השלום. הוא מסכים לפתוח בדיאלוג איתכם, אולם רק לאחר שבגין יסכים לעקרון הנסיגה המלאה ייפגש איתו סאדאת וילחץ את ידו. החזרת השטחים שכבשתם מאיתנו היא המפתח לשלום. זו שאלה של ריבונות, של כבוד לאומי ושל המשך קיומו של סאדאת. אם ישראל לא תבין זאת, עלול להיווצר קיפאון. הפגישה הבאה צריכה להיות דיון עבודה בין שנינו. אני מציע שנשוב להיפגש כאן לאחר שנלמד איש את מסמכי רעהו ושאתה תביא עימך את תגובת בגין לבקשת סאדאת."
בהגיע תורו של משה מתקרבים מחוגי השעון לשתיים אחר חצות. הוא עייף מאוד. כבר יומיים הוא נמצא בנסיעה ובפגישות ובשיחות בלתי פוסקות. התחפושת גירתה את עינו האחת, וכמו תמיד, מרגע שהוא מאמץ את העין יתר על המידה, מתחיל כאב-ראש קשה, המחייב לפחות מנוחה קצרה. נוספה על כך הארוחה העשירה, שמטעמי נימוס לא היה אפשר לדלג עליה.
"אני מעריך מאוד את חשיבות המפגש ואדווח לבגין כל מה ששמעתי הערב. אני משמש רק שליחו, ולכן יהיה עליי להביא את כל הנקודות לפניו, ולא אוכל להתייחס אליהן בטרם אקבל את הוראותיו. לכן גם עליי לדעת, אם התביעה שבגין ייפגש עם סאדאת רק לאחר שיתחייב לסגת מכל השטחים, כולל סיני, היא תנאי בל-יעבור להמשך תהליך השלום, או אם יהיה לתהליך המשך גם אם יסכים בגין רק לכלול את התביעה לפינוי השטחים כחלק מן המשא-ומתן?"
"על בגין לתת התחייבות מפורשת לפינוי כל השטחים המוחזקים," קוטע אותו תוהמי, "ובראש ובראשונה להחזיר את כל סיני, שהוא אדמה מצרית, למצרים. סאדאת לא יוכל ללחוץ את ידי בגין כל עוד חייל ישראלי אחד נשאר על אדמה ערבית."
"אני מרשה לעצמי לתקן את ידידי תוהמי," אומר המלך בקולו השקט והסמכותי. "ביודעי את הלך רוחו של סאדאת, בעקבות שיחותיי עימו, אני נותן את מלת כבודי שסאדאת יפגוש את בגין וילחץ את ידו לאחר שבגין ייתן התחייבות אישית ששיחות השלום הדו-צדדיות, שהן תהליך הדורש זמן, תיערכנה על בסיס של הבנה בדבר פינוי ישראל מהשטחים המוחזקים."
"תהיה אשר תהיה החלטתו של בגין," מסכם משה, "הוא יצטרך להביא אותה לאישור בממשלתו וגם בכנסת. שום ראש ממשלה ישראלי אינו יכול לקבל החלטות כאלה על דעת עצמו. אני רוחש אמון מלא לדיברתו של סאדאת, כשם שסאדאת בוטח בנכונות של מנהיגינו לקבל החלטות גורליות. כל הסכם ג'נטלמני עם סאדאת ייראה בעיניי כהתחייבות כתובה מצידו. ואולם איננו יכולים לסמוך באותו אופן על שאר המנהיגים הערבים.
"בשאלה העיקרית של פינוי השטחים איני יכול לומר אם בגין ייעתר לבקשתו של סאדאת, אולי כן ואולי לא. אך הוא בוודאי ירצה, לפני שיתחייב למשהו, להיפגש בעצמו עם סאדאת ולדון עימו בכל הנושאים הקשורים בתהליך השלום. יישובינו הותקפו במשך תשע-עשרה שנה בגבולות שלפני יוני 67'. אילו ערבויות תהיינה לנו עתה, שהדבר לא יקרה שוב? איך נוכל להבטיח את חופש השיט שלנו בים סוף? מה יהיה מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה אם תועברנה לריבונות של ארצות ערב? מה יהיה על ההתיישבות ברמת הגולן? הכותל המערבי? הר הזיתים, הר הצופים ובו האוניברסיטה העברית בירושלים?
"אף שהבעיות קשות וסבוכות, אפשר לדון עליהן ולהגיע לחוזה שלום עם מצרים ועם ירדן. אינני בטוח כל-כך לגבי סוריה. עלינו להחליף בינינו, בהקדם האפשרי, הצעות להסדר השלום ולגשת למשא-ומתן, שיוכל לשאת פירות רק אם סאדאת ובגין ייפגשו לשיחה פנים-אל-פנים לשיחה גלויה וכנה שבה יונחו בהסכמה הדדית קווי יסוד לדיונים בדרג השני. דבר זה לא יוכל לצאת לפועל אם כתנאי מוקדם לשיחות תמשיך מצרים לתבוע כי ישראל תתחייב לפנות את כל השטחים."
בסיום הפגישה מסכימים המלך, תוהמי ומשה, כי שני הצדדים ידווחו לראשי מדינותיהם על הנושאים שהועלו בדיון, וזאת במטרה להמשיך בתהליך השלום. משה ימסור לבגין את תביעת סאדאת, כי ישראל תתחייב לפנות את השטחים כתנאי מוקדם להמשך השיחות; יוחלפו מסמכים, שבהם יפרוס כל צד את תוכנית השלום שלו. אם סאדאת ובגין יאשרו זאת, תתקיים הפגישה הבאה בין תוהמי למשה במרוקו, בתוך שבועיים.
"מעולם לא חשבתי שאפגוש אותך בתנאים כאלה," שב תוהמי ואומר למשה בפרידתם. "חשבתי שניפגש בקרב, או כאשר יפקוד את ישראל משבר לאומי, ואתה תבוא אלינו בשליחות ממשלתך."
משה מבין, שתוהמי קיווה לראותו בקהיר, בא לבקש כניעה ורחמים לאחר מפלה במלחמת יום הכיפורים. התנאים שתוהמי מציג נשמעים כבאים מפי נציגה של מדינה מנצחת, ולא של מדינה שלדעת משה הפסידה במלחמה. אבל התמורה שהוא מציע, בשם סאדאת, היא הסיכוי הגדול ביותר לישראל להגיע להסכם שלום עם הגדולה והחזקה במדינות ערב. נחוצות היו כנראה חמש מלחמות: העצמאות, "קדש" (סיני), ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים – כדי שמצרים תבוא למסקנה ששלום עם ישראל הוא אפשרי והוא גם אינטרס מצרי.
"אני מזמין אותך לבוא ולראות במו עיניך את ישראל, את יחסי הגומלין שבינינו לבין הערבים, וכיצד חלוקתן הגיאוגראפית של ירושלים והגדה המערבית אינה מעשית כיום."
והם נפרדים בלחיצת יד חזקה.
*
משה שב עם אברשה לאגף האורחים המפואר. בשלוש וחצי בלילה עליהם לעלות למטוס לפריז. הוא משתרע על המיטה, המוצעת בהידור. שעה של שינה היא שעה של שינה. העין דומעת והראש כואב. לפנות-בוקר הם מגיעים לפריז. במהלך הטיסה כותב אברשה דו"ח על הפגישה. משה, חרף עייפותו, אינו מצליח אפילו לנמנם. בפריז הוא נפרד ממלוויו המרוקנים, מסיר סוף-סוף את הפיאה הנוכרית והשפם "הארורים". במלון "הילטון", ליד נמל התעופה אורלי, הוא שותה כוס קפה חריף עם קרואסון בחמאה, פותח את ה"הראלד טריביון" וקורא השערות שונות ומשונות על היעלמו הפתאומי. שלוש שעות הוא מצליח לישון בחדרו במלון, ועולה על טיסת "אל על" חזרה לישראל, הפעם ללא תחפושת.
עומדת בפניו תקופה לא קלה. בגין מוכן לעלות על דרך השלום, אך ספק אם הוא משער לעצמו אילו ויתורים מכאיבים ומפליגים יידרש לעשות לשם לכך. משה הוא שטבע, בימי נאצר, את האמירה "טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'," ואילו עתה הוא סבור כי האמירות ההיסטוריות חייבות להיבדק לנוכח המציאות המשתנה, על אחת כמה וכמה כאשר אנו עומדים סוף-סוף על סיפו של משא-ומתן לשלום.
ב"אל על" משה הוא נוסע ותיק וזוכה ליחס מיוחד. לארוחה מגישים לו סלט עגבניות עם זיתים ירוקים. פורשים לו מזרן בין הכסאות האחוריים לבין זנב המטוס. נהמת המנועים והעייפות מאפשרים לו הפעם לנמנם.
מנמל-התעופה בן-גוריון הוא נוסע ישירות לבגין בירושלים, מדווח על הפגישה, ומקבל אישור לחילופי המסמכים על תהליך השלום ולפגישה נוספת עם תוהמי, והצהרה שבגין אינו מוכן להתחייב מראש על נסיגה מכל השטחים. עמדת ישראל תובהר למצרים מקריאת המסמך שיוגש להם.
מירושלים הוא שב לביתו בצהלה. הבית ריק. רחל בארה"ב. לפני נסיעתם רוקנה את המקרר, כיבתה את דוד החימום החשמלי והסירה מן המיטות את כל המצעים. השעה היא אחת בצהריים. הוא מרתיח מים, מכין לעצמו ספל מרק מקובייה שמצא במזווה, מאזין לחדשות, מתעטף בשמיכה, שוכב על המזרן החשוף ומשתדל להירדם. בשש לפנות-ערב של אותו יום, 18 בספטמבר, שבבוקרו יצא מפריז ארצה, עליו לצאת בטיסה לניו-יורק, כדי להתחיל בשיחות עם ראשי הממשל האמריקני בוואשינגטון.
*
ב-10 בספטמבר, בתוך הפעילות המדינית שכולה חשאית עדיין, מתקיים בכפר המכבייה הכנס הראשון של "הבמה לבירורים מדיניים וחברתיים", מסגרת פוליטית-למחצה, שעתידה ללוות בארבעה-עשר כנסים את משה בשנותיו האחרונות ולהיקרא על שמו לאחר מותו. הכנסים מתמקדים בתהליך השלום עם מצרים ובתוכניות האוטונומיה לערביי השטחים, ומשה חושף בהם לראשונה רבים ממהלכיו.
הכנס הראשון נערך פחות משלושה חודשים לאחר כינון ממשלת הליכוד, ומטרתו לתת לשר החוץ, המכהן כחבר כנסת בודד, שאף לא הכריז על עצמו כסיעה, עורף ציבורי ותמיכה פוליטית; ואפילו לאיים בהקמת גוף מפלגתי חדש, שיכול להיות ניזון מחולשתה וממבוכתה של מפלגת העבודה לאחר ההפסד בבחירות, ומהשתתפותו של משה בממשלת הליכוד. הבמה מרכזת רבים מתומכיו במפלגות הקיימות ומעניקה לו גיבוי ציבורי במשך תקופת כהונתה של הכנסת העשירית, בשנים 1981-1977.
זלמן שובל, חבר כנסת מטעם "רפ"י, הרשימה הממלכתית" שבליכוד, פותח את הכנס בשם הוועדה היוזמת. הוא מגדיר את הבמה כגוף אל-מפלגתי ובלתי מפלגתי, ומתאר את הדרך המשותפת של מייסדי הבמה מכל המפלגות כדרך ממלכתית, המבטאת גישה ציונית אקטיביסטית.
דיין, בדבריו, אינו מבקש להציע הגדרה של דרך משותפת, אלא להבהיר ולחדד את עמדתו המדינית במסגרת של במת ויכוח ולא של מפלגה חדשה. "לו היו אומרים לי שהכנס נועד להניח יסוד למפלגה חדשה, לא הייתי משתתף בו."
הפער בין גישתו של משה לבין ציפיותיהם של רבים ממייסדי הבמה נמשך עד הקמתה של תל"ם, תנועה להתחדשות ממלכתית, בראשותו, בבחירות 1981.
*
גישתה של ארה"ב לישראל אינה אוהדת ביותר. תחת הכותרת של ועידת ג'נבה, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובשם תהליך השלום ותוכניות השלום למיניהן – מנסה ארה"ב לכופף את ישראל, לדחוק אותה חזרה לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים, ולרצות את הערבים ובעיקר את מדינות-ערב יצרניות הנפט.
העמדה האמריקנית גורסת, כי הגבולות בין ישראל לשכנותיה צריכים להיות זהים לקווי מאי 1967, עם שינויים קלים בגדה המערבית. הגדה המערבית ורצועת עזה הן "שטחים כבושים", שעל ישראל לסגת מהם בהתאם להחלטה 242 של מועצת הביטחון, וזאת לאחר שיוסכם בינה לבין שכניה על גבולות הקבע. כמו כן צריכה לקום "ישות פלסטינית", שתהיה קשורה בירדן. ארה"ב תיתן לישראל ערבויות ביטחוניות, כדי להבטיח את קיומה ואת שלימות גבולותיה לאחר שתיסוג לגבולות מאי 1967.
ההתנחלויות בגדה המערבית, בגולן ובצפון סיני החלו עוד בימי ממשלת המערך, ואולם עתה, תחת שלטון הליכוד, הן משתלבות במדיניות הרשמית של ממשלת בגין, שמטרתה ליישב יהודים ברוב חלקי ארץ-ישראל, כדי ליצור מצב בלתי הפיך ולמנוע כל אפשרות שתוקם אי-פעם מדינה פלסטינית, או שהגדה תחזור ותהיה חלק מממלכת ירדן. משה קיבל עליו את תפקיד שר החוץ, כדי לקדם את תהליך השלום. הוא מוכן לוויתורים מפליגים בסיני, ובמידה מסוימת גם ברמת הגולן, ואולם גם הוא אינו מוכן שייווצר מצב, שבו לא יוכלו יהודים להתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל ההיסטורית, בעיקר בגדה המערבית.
*
מניו-יורק, שאליה מגיע משה ב-19 בספטמבר, הוא ממשיך למחרת היום לוואשינגטון, שם הוא מוזמן לפגישה עם הנשיא ג'ימי קרטר. משה מכיר את הבית הלבן מתקופת כהונתו כשר הביטחון, כאשר ריצ'רד ניקסון כיהן כנשיא, והנרי קיסינג'ר שימש כשר החוץ של ארה"ב.
ניקסון הרפובליקני אולץ להתפטר בעקבות "פרשת ווטרגייט", שערוריה של האזנות סתר בתקופת בחירתו לנשיאות, וחיפוי נשיאותי על ההאזנות. את מקומו תפס סגנו ג'רלד פורד, בעל האישיות האפרורית. בבחירות ניצח קרטר הדימוקרטי, וזו פעם ראשונה שמשה פוגש אותו.
בתחילת השיחה, המתנהלת ב"שלוש עיניים", נדרש משה להשיב על שאלה ב"נושא ביטחוני מסויים". בעיתונות החוץ נרמז שהנושא היה "האופציה הגרעינית" של ישראל, שהטרידה לא רק את מצרים אלא גם את ארה"ב. תשובת משה לא הניחה את דעתו של קרטר והוא אמר שייפנה בעניין לבגין. כזכור, אחת הסיבות להתפטרותו של משה מממשלת אשכול, בנובמבר 1964, היתה ביקורתו על "המחדל החמור" של אשכול, שלדעתו נכנע ללחץ אמריקני בהרשותו מידה מסוימת של פיקוח אמריקני על "האופציה הגרעינית" של ישראל.
קרטר מדבר אל משה בלשון ובטון חריפים, ואינו מסתיר את כעסו. "ראיתי במו עיניי את שר החקלאות, אריק שרון, מכריז בטלוויזיה שבדעתו להושיב מאות אלפי מתיישבים מעבר לקו הירוק. איך מתיישב הדבר עם שיתוף הפלסטינים בשיחות השלום?"
"לא היתה ולא יכולה להיות בישראל ממשלה, שלא תקים התנחלויות. אנחנו רואים בגדה המערבית את מולדתנו. איננו זרים שם ולא נוותר על זכותנו להקים התנחלויות ולרכוש קרקע בשטחים אלה," עונה משה.
"אתם פחות גמישים מהערבים, ומערימים מכשולים על דרך השלום."
"איננו מקבלים את הפרשנות הערבית לגבי אי-החוקיות של התיישבותנו בשטחים. את ההתנחלויות בבבקעת הירדן, בפתחת רפיח וברמת הגולן החלו אשכול וגולדה, ולא זה מונע את השלום. הלא הערבים מסרבים להשלים איתנו זה שלושים שנה, גם כשהיתה ישראל בגבולות הקו הירוק, גבולות מאי 67'!"
"האם תהיו מוכנים לדון בחלוקת הגדה המערבית ביניכם לבין ירדן?"
"כן. אבל איני מאמין שהערבים רוצים בכך. במשך עשר שנים דנו עם ירדן על תוכנית אלון, שיש בה בסיס לחלוקתה של הגדה המערבית תוך הבטחת ביטחונה של ישראל, ותשובת ירדן היתה שלילית לחלוטין."
"אתה התנגדת לכיבוש רמת הגולן. האם שינית את דעתך?"
"אי-אפשר להחזיר את מחוגי השעון לאחור."
"אבל מדוע, אפילו במסגרת הסכם שלום, אינכם מוכנים לסגת לקווי מאי 67'?"
"אם יעלה סיכוי לשלום, נצטרך לבחון מהו הפתרון האפשרי. היכן יהיו גבולותינו, ולא רק ברמת הגולן, אלא בכל החזיתות. בשום מקום לא נחזור לקווים הישנים, לא נוריד את ההתנחלויות ולא נבטל את המתקנים והבסיסים של צה"ל, שהוקמו בשטחים."
"האם פירוש הדבר, שבשום מקום לא תהיו מוכנים לסגת?"
"זה ניסוח קיצוני מדי. אני אישית הייתי הולך הרבה לקראת מצרים, אילו רצתה ממשלתה בשלום איתנו, גם כאשר המדינות הערביות האחרות עדיין מסרבות לכך. בכל אופן, לקווים הקודמים לא נחזור. אשר לגדה המערבית, אני מאמין שיהיה אפשר להגיע להסדר שלפיו לא נספח את השטח לישראל, אך גם לא תהיה בו ריבונות זרה. נוסיף להימצא שם, לקיים את מתקנינו הצבאיים ולחיות בצוותא עם הערבים."
קרטר חוזר על דבריו הקשים גם בפגישה המשותפת לנציגי ארה"ב וישראל. עיניו הכחולות קרות ועוינות. את דבריו הוא אומר בשקט, אך בביטויים חריפים, ומדי פעם עולה על פניו אדמומית של כעס. "לא רק ראש ממשלתכם מר בגין, גם שר החוץ דיין, היושב איתנו כאן, לא מצא לנחוץ להסתייג מדברי שר החקלאות שרון על הרחבת ההתנחלויות. אתם נוקטים קו נוקשה, ואילו הערבים גמישים. ישראל אינה רוצה באמת בשלום. ההתנחלויות שלכם אינן חוקיות. מעשיכם ודברי השר שרון מקשים על המשכה של ועידת ג'נבה, שאנו רוצים לכנס עוד לפני דצמבר, ואין הם מאפשרים את ביצוע ההחלטה 242 ואת כינון השלום."
משה והחברים האחרים במשלחת הישראלית נדהמים. אחרי ארבע מלחמות ושלושים שנה של סירוב הערבים לשבת איתנו לדיוני שלום; אחרי רצח המלך עבדאללה, על שהעז לנהל איתנו משא-ומתן לשלום; אחרי סגירת מיצרי אילת, סילוק כוחות האו"ם, ומלחמת ששת הימים; אחרי הלאווים של נאצר בחרטום; אחרי מלחמת יום הכיפורים; אחרי אי-הנכונות של אש"ף להיענות לחיזורי האמריקנים ולהכיר בקיום ישראל – לאחר כל אלה, הערבים הם הגמישים והרוצים בשלום, ואילו אנו מסרבים לכך, ודברינו על רצוננו בשלום נאמרים שלא בכנות!
"איך אתה רואה את הפתרון לגדה המערבית?" שואל קרטר.
"כרגע אינני יודע. אמליץ לפני ראש הממשלה, שהצדדים ידונו על פתרון הקבע רק בעוד שנים אחדות. דבר אחד אני יכול לומר לך מיד – ישראל שוללת הקמת מדינה פלסטינית, ולו גם במסגרת פדרציה ירדנית. אם הגדה המערבית תסופח לירדן, כפי שאתם מציעים – הדבר יביא להרס מדינת ישראל. עלינו יהיה לחזור לקו הירוק, נצטרך לבטל את מתקנינו הצבאיים על גב ההר ולהחזיר את צבאנו מבקעת הירדן. הגדה המערבית תנוהל על-ידי אש"ף ותשמש בסיס להתקפה ולהחרבת ישראל. אני לא אמליץ לראש הממשלה לקבל תוכנית זו."
משה אינו מגלה אפילו ברמז את דבר פגישתו עם תוהמי. הוא יודע, כי אין סיכוי לכונן שלום עם מצרים ללא התערבות וערבויות של ארה"ב; אבל בשלבים הראשונים של המשא-ומתן הישיר יהיה אפשר להשיג יותר ללא תיווכה ולחציה של המעצמה הגדולה, שגם נוטה לערב את הרוסים בכל הסדר שלום, מתוקף השתתפותם בוועידת ג'נבה. פגישת בגין-סאדאת צריכה להיות פרי יוזמתם של שני השחקנים הראשיים ולא הצגה של הבמאי האמריקני.
כשלושה שבועות שוהה משה בארה"ב. ב-4 באוקטובר 1977 הוא נפגש שוב עם הנשיא קרטר וצוותו הבכיר. הפעילות המדינית לתיאום עמדות בין ישראל לוואשינגטון מניבה לבסוף נייר עבודה משותף, ובו הצעות לכינוסה מחדש של ועידת השלום בג'נבה. מופיעים בו עקרונות כלליים למשא-ומתן, ללא תנאים מוקדמים, ומוזכר שיתופם של ערבים פלסטינים במסגרת המשלחת הערבית המאוחדת לוועידה.
חילוקי דיעות על נוסח נייר העבודה מתגלעים לא רק בין משה לאמריקנים אלא גם בינו לבין ראש ממשלתו. מברק מבגין מביע הסתייגות משיתופם של הפלסטינים, הוא סבור, שבכך ניתנה לאש"ף דריסת רגל בוועידה.
ב-10 באוקטובר אחר-הצהריים נואם משה בעצרת האו"ם, בתוקף תפקידו כשר החוץ, ויוצא מיד לנמל-התעופה קנדי. את דרכו ארצה הוא עושה בטיסת לילה של "אל על": סלט עגבניות עם זיתים ושינה על מזרן בירכתי המטוס. ב-11 באוקטובר הוא מתעורר בנתב"ג וממשיך מיד לבגין. הוא משכנע את ראש הממשלה, שאנשי אש"ף לא יוכלו להיכלל במשלחת הערבית, בניגוד לרצונה של ישראל. עוד באותו יום נערך דיון על "נייר העבודה" בממשלה, ולמחרת בכנסת, המאשרת אותו.
ואולם, מכל הדיונים הרבים, הן עם האמריקנים ובאמצעותם עם הערבים והרוסים, הן בישראל, עדיין לא מסתמנת פריצת דרך משמעותית לקראת שלום, באמצעות ועידת ג'נבה.
פגישתו השנייה של משה עם חסן תוהמי אינה מתרחשת כמצופה שבועיים לאחר הראשונה, אלא רק בתחילת דצמבר 1977, בעקבות ביקור סאדאת בירושלים. ואולם הזרעים שנזרעו בפגישה הראשונה, וחילופי המסרים שהובאו לידיעת סאדאת לבגין, עושים את שלהם. שני המנהיגים באים כנראה למסקנה שהדרך להסדר שלום בין ישראל לערבים, ובראש ובראשונה בין ישראל למצרים, אינה עוברת בוועידת ג'נבה.
*
על דרך העבודה במשרד החוץ מספר ראש לשכתו של משה, אליקים רובינשטיין: "אצל משה, העוזרים לא היו ספקי הרעיונות, אלא סדן לבחון את הדברים, משוב. הוא רצה שתגיד לו דוגרי את דעתך, לא סחור סחור. אבל אם היתה לך ביקורת על דבריו, אזיי ב'שלוש עיניים', לא בשער בת-רבים. ובהחלט היה מוכן לשמוע.
"בהתחלה הייתי עורך תרשומת מתשובותיו בנושאים שונים, ומפיץ למי שצריך לדעת. קרה לא פעם שמשה בא למחרת ואמר, שחשב בנושא ושינה את דעתו. כך למדתי שכדאי לא להפיץ מיד את תשובתו אלא לחכות יומיים-שלושה, עד שיגבש סופית את דעתו.
"הייתי כותב לו על דף תמצית שורות אחדות, באותיות גדולות, מכל תזכיר. עיתונים אהב לקרוא בעצמו. תזכירים – לא כל-כך. לעיתים הייתי מספר לו את תוכן התזכיר, ואחר-כך היה אומר: 'קראתי'."
זלמן שובל, הממונה באותה תקופה על מערכת ההסברה במשרד החוץ, מספר: "משה 'הזמין' ביקורת מהעוזרים, אפילו הזוטרים ביותר. אבל אם מישהו מהם היה אומר: 'משה, אתה צודק, אני מסכים איתך!' – היה תובע ממנו מיד: 'מדוע אני צודק? תסביר!'."
*
"אני מוכן ללכת לקצה העולם אם הדבר יועיל למנוע את הריגתו או אף את פציעתו של אחד מבני עמי. ישראל תופתע לשמוע, כי אני מוכן לבוא לירושלים, לכנסת עצמה, כדי לדון עם חבריה על השלום!" – אומר סאדאת בנאומו בפרלמנט המצרי ב-9 בנובמבר 1977. ארבע שנים לפני כן הכריז מעל אותה במה, שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים, כדי "לשחרר את ירושלים."
"אני מזמין רשמית את נשיא מצרים, סאדאת, לבוא לירושלים, כדי לנהל שיחות על שלום קבע בין ישראל למצרים!" – מכריז בגין לאחר ארבעה ימים בהופעה פומבית בתל-אביב. "ואם יבקש אותי הנשיא סאדאת לבקר בקהיר, איענה לכך ברצון."
ב-15 בנובמבר שולח בגין, באמצעות השגרירות האמריקנית בתל-אביב, איגרת הזמנה לסאדאת, לבוא לביקור בישראל.
כך נפתח מהלך השלום הדרמטי ביותר בתולדות יחסיה של ישראל עם שכניה הערבים. דומה כי שום מהלך בעתיד לא ידמה לו, אף לא פגישת רבין, פרס, ערפאת וקלינטון על מדשאת הבית הלבן, או פגישת חוסיין, קלינטון ורבין בטקס חתימת השלום עם ירדן בערבה, מצפון לאילת.
אלה הם ימים שבהם כולנו שומעים את משק כנפי ההיסטוריה המתרחשת מול עינינו רגע אחר רגע כשאנו מרותקים למרקע הטלוויזיה משעת הופעתו של סאדאת במרומי כבש המטוס בנמל-התעופה בן-גוריון, במוצאי שבת, 19 בנובמבר, ועד שמטוסו ממריא חזרה לקהיר ביום שני אחר-הצהריים, ועובר מעל תל-אביב בליווי מטס הצדעה של חיל האוויר הישראלי. שעה קלה אחר-כך אנחנו רואים בטלוויזיה המצרית את מסע הניצחון שלו מנמל התעופה של קהיר לארמון עבאדין, כאשר מאות אלפי מצרים, ודגלים בידיהם, עומדים ומריעים לו לאורך מסלול נסיעתו.
בגין התיאטרלי, המדבר עברית מליצית בהיגוי מיושן וזר, הלבוש תמיד חליפה כהה ועניבה ונראה כגיבור ורשאי מרומן של יצחק בשביס-זינגר; בגין הרוויזיוניסט, "הטרוריסט-לשעבר", המנהיג הפתטי של חירות, שחרתה על דגלה "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן"; בגין, שזכייתו בשלטון נראית לרבים כתאונה היסטורית, כאסון ועונש על חטאי המערך – בגין זה נעשה בין-לילה למנהיג מורם מעם, המבטא את רחשי ליבו של עם שלם ושל מיליוני אנשים בעולם כולו, ותופס לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל; ואולי הוא עתיד להירשם ולהיזכר בה כמעט כמו יריבו האגדי, מייסד המדינה ומעצבה בשנים הראשונות, דוד בן-גוריון.
וסאדאת –
הוא, המנהיג הערבי שהנחית על ישראל בהפתעה את מלחמת יום הכיפורים, שעליה שילמה באלפיים חמש מאות וארבעה הרוגים, בפצועים, בשבויים, בקרבות קשים, בסבל וברעידת אדמה פוליטית – הוא נעשה במחי ביקור אחד לאישיות האהודה ביותר, מאפיל במקוריות ובפופולריות שלו אפילו על בגין, ועתיד להיזכר אצלנו בזכות השלום שהביא ולא בגלל המלחמה שגרם. וכאשר יירצח, אף זאת למול מצלמות הטלוויזיה, יהיו התדהמה והאבל עליו בישראל גדולים וקשים, כאילו נהרג אחד מגדולי מנהיגינו.
המשך יבוא