סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.
חלק שלישי
לדברי משה, מתנער בגין מכל פקפוקיו לאחר ימים ראשונים של תהייה על כוונותיו האמיתיות של סאדאת, ונעשה תומך בכל ליבו בביקור סאדאת. בגין מבין את ערכו של הביקור כצעד מרכזי בתהליך השלום, ואת חשיבותו ההיסטורית. אולם לא פחות מהשיקולים הענייניים משפיעה על בגין האווירה הדרמטית, שצוברת תאוצה ומרקיעה שחקים מאז הצהרתו של סאדאת על בואו לירושלים.
ואילו משה, במידה מסוימת השושבין לשמחה, הרבה יותר עצור עתה. בימים הראשונים הוא סובר כמו בגין, וכמו הרמטכ"ל מוטה גור, שיש לבחון בקפידה את מטרת מהלכיו של סאדאת. אולם גם לאחר שמתברר כי כוונותיו כנות, לא נמוגים הצללים. מאז מלחמת יום הכיפורים מעריך משה כי פני סאדאת לשלום, וגם עכשיו הוא מאמין כי מסעו לירושלים אכן נועד למטרה זו. אולם השאלה היא לאיזו תמורה מצפה סאדאת מישראל.
הקולות המגיעים מקהיר אינם מעודדים. הרושם הוא, שהמצרים מצפים כי תמורת מחווה חסרת תקדים זו, צעד נועז של גדלות ורוחב-לב, תסכים ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו על ידה ב-1967. גם נסיעתו של סאדאת לדמשק, לתאם את עמדותיו עם הנשיא אסד, אינה מבשרת טובות.
הרדיו המצרי מכריז, כי מצרים דבקה ביעדים האסטרטגיים של הערבים, וכי מטרת ביקורו של סאדאת בירושלים היא "להביא לחשיפת פרצופה האמיתי של ישראל, המציגה עצמה כשוחרת שלום." העיתון הקהירי "אל-אהרם" כותב, שהצעת סאדאת לבקר בירושלים מותנית בהתחייבות מוקדמת של ישראל לפנות את כל השטחים הערביים הכבושים ולהכיר בזכויות הפלסטינים, לרבות זכותם להקים מדינה עצמאית. "אל-אחבר" נוקט עמדה קיצונית יותר וכותב, כי על ישראל להבין סוף-סוף שמטרתה של ועידת ג'נבה אינה לשאת ולתת על דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים, אלא על הקמת מדינה פלסטינית ועל נסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים.
משה זוכר את דברי הרברבנות של תוהמי, כי "סאדאת לא ילחץ את ידו של בגין לפני שיובטח לו כי ישראל תיסוג מכל השטחים." הוא שמח עתה על כך, שסאדאת נסוג כנראה מעמדתו, וכי לבואו לא נלווים שום תנאים מוקדמים. חרף הערכתו הרבה לחשיבות הביקור, מחכה לו משה בדאגה ובלב כבד. דווקא הוא, שלא איבד תקווה להביא לפגישת בגין-סאדאת, בעוד תוהמי מערים קשיים על קשיים, דווקא הוא צופה עתה, כאשר הפגישה מתקיימת, קשיים על קשיים באשר להמשכו תהליך השלום.
*
בהדרת מלכות, מנופף בידו לאור הזרקורים והמצלמות ומלווה בראש הטקס של משרד החוץ, רחבעם עמיר, יורד סאדאת מכבש המטוס המצרי "מיצר 0-1". כהה עור וזקוף הקומה, עצמות לחייו רחבות, מחייך אך מתוח מעט, הוא נראה כאחד ממלכי הפרעונים, הבא מארץ הפירמידות והספינקס אל העברים היושבים בארץ יהודה.
רבים-רבים בארץ, ואני בתוכם, החוזים בשידור הטלוויזיוני שמועבר לכל קצווי העולם, וגם למצרים – איננו יכולים לעצור בעד דמעות ההתרגשות החונקות את גרוננו למראה הביקור הראשון של ראש המדינה הערבית הגדולה ביותר. סאדאת עתיד לומר בנאומו בכנסת, שהדבר החשוב ביותר הוא לשבור את "המחסום הפסיכולוגי" ביחסים שבין ישראל לערבים. כל מי שראה "בזמן אמת" את מעמד בואו ארצה, לא ישכח את "רגע השבירה".
דגלים מונפים, נשמעים מטחי תותחים, ומנוגנים ההימנונים של שתי המדינות. סאדאת עומד דום לצלילי "התקווה", שמנגנת תזמורת צה"ל. סאדאת סוקר משמר כבוד של חיילי וחיילות צה"ל, המדגלים את נשקם לכבודו. הוא לוחץ את ידיהם של שרי הממשלה ונכבדים אחרים העומדים בשורה. זו פעם ראשונה למשה, ולכל הצמרת הישראלית, לראות את סאדאת בשר-ודם, ולא מעל מרקע הטלוויזיה.
סאדאת מחליף מילים עם אחדים מהעומדים בשורה, ומתלוצץ עם הרמטכ"ל מוטה גור, שימים מיספר לפני כן הביע בפומבי חשש, כי צעדיו של סאדאת אינם אלא תרגיל הטעייה נוסף.
כשאני כותב את התיאורים האלה, כעשרים שנה לאחר התרחשם, איני נזקק לעדויות כתובות או מצולמות, כה עמוק נחרת בזכרוני כל רגע משודר של הביקור. נחרת בזיכרון הכתם הבהיר במצחו של סאדאת, שמקורו מתברר בבוקר המחרת, כאשר האיש הגבוה והפוטוגני הזה נראה משכל רגליו בישיבה מזרחית, בגרביים, במסגד אל-אקצה, משתחווה מדי פעם בשעת התפילה, ומצחו נוגע במרבד שעל הרצפה לפניו. נחרת בזיכרון מראה שומר-ראשו הגברתן, הרציני, שאינו זז לרגע מגבו.
סאדאת עולה לירושלים במכונית עם הנשיא אפרים קציר. מטעמי ביטחון יוצאת השיירה לדרך בכביש הרב-מסלולי החדש מס' 1, אף שהקטע מבן-שמן לשער הגיא נמצא עדיין בשלבי השלמתו וטרם נפתח לתנועה רגילה. משה נוסע במכונית עם עמיתו, תת-שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי, קופטי במוצאו, הנשוי ליהודייה. לימים עתיד ראלי להיות המזכיר הכללי של האו"ם, וגם הדרך לכך שמצרי ישא בתפקיד הבין-לאומי הרם ביותר נסללת עתה, עם בואו של סאדאת לירושלים. ראלי רזה, כהה עור, תווי פניו חדים, ומשה מתרשם שהבעת פניו רצינית ומתוחה. לאחר דברי נימוסים – לראלי אוסף עתיקות הלניסטיות – מתאר ראלי בצבעים שחורים את הכעס של מדינות ערב על יוזמת השלום של סאדאת, המטרפדת את החזית הערבית המאוחדת שקמה לקראת ועידת ג'נבה.
"אנחנו חייבים," הוא אומר, "להימנע בכל מחיר משלום נפרד בין מצרים לישראל. כל הסדר חייב לכלול לפחות גם את הפלסטינים וירדן."
"אנחנו יודעים מה רבה ההתנגדות בעולם הערבי ליוזמת סאדאת, ואולם למיטב הכרתנו אין סיכוי להביא את ירדן ואת הפלסטינים לשולחן הדיונים בשלב הזה, ולכן על מצרים להתכונן לכרות חוזה שלום נפרד עם ישראל, גם אם האחרים לא יצטרפו. אני מציע שהנשיא סאדאת לא יתבע מישראל להידבר עם אש"ף. אם יעשה כן יקבל תשובה שלילית."
גם בחשיכה חש משה באכזבה העמוקה של ראלי, המסתמנת על פניו. "אני מצטער מאוד לשמוע את גישתך לבעייה," אומר תת-השר המצרי.
"ברור כי הפער ביני לבין ראלי נובע בעיקרו מתפיסתו בדבר מחיר השלום שישראל צריכה לשלם – נסיגה מכל השטחים והקמת מדינה פלסטינית," מהרהר משה. האוטוסטרדה החדשה עוברת קרוב לכביש הצר, שבו שעט גדוד הפשיטה 89 מבן-שמן לעבר לוד ורמלה ביולי 1948. כדי להפיס את דעתו של האורח, מתאר לו משה את ההיסטוריה של הנופים החשוכים שהם עוברים בדרכם, כפי שהיתה בתקופת התנ"ך; את היותה של ירושלים, שאורותיה מתגלים בהתקרבם אליה, פרשת דרכים לבקעת הירדן ולרבת-עמון במזרח, לחברון, לבאר-שבע ולמצרים בדרום, לשכם, לגליל, ללבנון ולסוריה בצפון, ובמערב – [כיום] לתל-אביב ולדרך החוף, המקבילה ל"דרך הים", שבה עברו לפני אלפי שנים צבאותיהם של אשור, בבל ומצרים.
רחובותיה של ירושלים מוארים ומקושטים בדגלי ישראל ומצרים, ובכרזות המקדמות בברכה את סאדאת. אלפי ישראלים, רובם בני-נוער, מצטופפים שעות ארוכות על המדרכות משני צידי המסלול, מהכניסה לירושלים ועד למלון "המלך דוד". למרות השעה המאוחרת וחרף הקור הם מוחאים כפיים בהתלהבות גדולה.
בהגיע סאדאת עם פמלייתו למלון מקדמות אותו באולם הכניסה מצלמות הטלוויזיה, המשדרות לכל העולם. הוא עולה לסוויטה שממנה ישקיף על חומת העיר העתיקה, המוארת כולה, ועל נופי ירושלים האחרים. זו העיר שבה הוא עתיד לשהות פחות משתי יממות, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו.
משה מלווה את ראלי לחדרו ונפרד ממנו.
*
למחרת בבוקר, יום ראשון, מתפלל סאדאת במסגד אל-אקצה, מבקר ב"יד ושם", ונפגש לסעודת-צהריים עם בגין, ידין ומשה. הוא מביא איתו את ראש ממשלתו מוסטפה ח'ליל ואת תת-שר החוץ בוטרוס ראלי. בשיחה מתברר שסאדאת נחוש בדעתו – לא מעניינים אותו ניירות עבודה, לא נוהל דיונים ולא גוף משותף שימשיך בשיחות.
"יש לדון רק במהות," הוא אומר. "אני רוצה שתאמרו לי גלויות למה את מוכנים ולמה אינכם מוכנים בכל הנוגע לבעיה הפלסטינית, רמת הגולן, ההסכם עם ירדן והחזרת סיני. אבל אל תעלו הצעות שתתפרשנה כאילו אנחנו מתכוונים לערוך אתכם הסכם שלום נפרד."
משה פורס לפניו את סדר יומו העמוס עד למחרת בשלוש אחרי-הצהריים, כאשר ימריא לקהיר, ושואל אותו מתי לדעתו יהיה אפשר לקיים דיונים ענייניים ולהגיע להסכמים בנושאים כה כבדים.
סאדאת מתרכך מעט. "עלינו להתחיל לפחות בדיונים המעשיים עכשיו. העיקר שנבוא לוועידת ג'נבה בתוכנית מוסכמת. לא איכפת לי מי יבוא. מי שירצה, יבוא. מי שלא ירצה – יישב בביתו ואנחנו נקיים את הדיונים בלעדיו."
ארוחת-הצהרים מסתיימת ללא החלטות מעשיות, אך למשה אין ספק מה רוצה סאדאת להשיג בביקורו. הוא רוצה לשמוע תשובה ברורה לתוכנית השלום שלו, שיציג בכנסת כעבור כשעתיים, והוא מאמין שהכנסת תשוכנע ותקבל את הצעותיו.
*
הישיבה המיוחדת של הכנסת נפתחת בשעה ארבע אחר-הצהריים ומועברת בשידור ישיר בכל ערוצי התקשורת. האולם והיציע מלאים מפה לפה. כאשר נכנסים הנשיאים, סאדאת וקציר, קמים הכל על רגליהם ומקבלים אותם במחיאות כפיים סוערות. עכשיו מגיע הביקור לשיאו.
לאחר הברכה המסורתית בערבית, "השלום עליכם ורחמי אללה", עובר סאדאת לאנגלית בעלת המבטא המיוחד שלו, שיש בו משהו "ייקי", אולי משום שהוא דובר גם גרמנית.
סאדאת אומר, שבא לכנסת כדי ששני העמים יבנו יחדיו חיים חדשים המושתתים על השלום. יש צורך בגילוי לב ובאמירת דברים ברורים. הוא החליט ללכת לישראל, כי ברצונו להציג את העובדות השלימות כמות שהן בפני העם בישראל. השלום צריך להיות שלום צודק, המושתת על כיבוד החלטות האו"ם. מצרים לא תחתום על הסכם נפרד, גם לא על הסכם ביניים נוסף. אדמתה אינה ניתנת למיקוח. לא הוא ולא שום ערבי אחר מוכנים או זכאים לוותר על שעל אחד של האדמה הערבית, או אפילו להתווכח ולהתמקח עליהם. הוא בא לומר לישראלים, כי הערבים עומדים על נסיגתם המלאה מהשטחים שכבשו במלחמה, לרבות ירושלים הערבית. הנסיגה השלימה מהאדמות הערביות שכבשה ישראל ב-1967, לרבות ירושלים המזרחית, היא דבר מובן מאליו. על ישראל להכיר בזכות העם הפלסטיני להקים את מדינתו ואת יישותו העצמאית. זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום בגבולותיהן ולקבל ערבויות מתאימות לכך. על כל מדינות האזור להתחייב שתקיימנה ביניהן יחסים בהתאם לחוקת האומות המאוחדות – לא להשתמש בכוח הנשק כדי לפתור סכסוכים, אלא לפתור אותם באמצעי שלום. צריך להביא לסיום מצב המלחמה באזור: "לא עוד מלחמה!"
הנאום, שהוא האירוע המדיני המרכזי במסעו של סאדאת, אינו פייסני. הוא מטיל את כל האחריות לוויתורים על ישראל. אולם, אומר משה: "הדורות הבאים יזכרו את יוזמתו, את בואו לבירת ישראל, ולא את הנאום. כנואם לא הצטיין סאדאת. מדי פעם נקלע לגמגום ממושך והירבה בסיסמאות ובמליצות. אף-על-פי-כן ריתק את שומעיו. עוצמת אישיותו חיפתה על מגבלותיו בהבעה. הוא דיבר אל נפש השומעים, קרן אמינות ויצר קשר עם היושבים באולם. נדמה היה שהוא משוחח איתך אישית, מכל ליבו. האמנתי כי הוא באמת רוצה לסיים את פרשת המלחמות בין מצרים לישראל, וכי שאיפתו זו תביא אותו ללכת לקראתנו. צריך רק לשבת איתו פנים אל פנים ולהסביר לו מה יכולה ישראל לעשות ומה אינה יכולה."
בשוך מחיאות הכפיים לנאומו של סאדאת, עולה לדוכן ראש הממשלה, בגין. מבעד למליצות, לשבחי השלום ולפסוקים מהתנ"ך עולה ומצטיירת מדבריו גישתה העקרונית של ממשלת ישראל: הכול נתון למשא-ומתן, אבל שום צד לא יגיש תנאים מוקדמים; המשא-ומתן יתנהל על יסוד החלטות האו"ם, על השלום להיות שלום מלא, ישראל מוכנה להתחיל בשיחות השלום עוד היום או מחר, ולהמשיך בהן בקהיר או בכל מקום אחר.
את הדיון חותם בנאומו ראש האופוזיציה, שמעון פרס.
"ישיבת הכנסת המיוחדת הגיעה לקיצה," מסכם משה. "בזמן הנאומים שררה באולם אווירת ציפייה. הנה יתרחש הנס, מנהיגי מצרים וישראל ימצאו את הנוסחה הגואלת, ילחצו ידיים ויכריזו על כינון השלום! הנס לא התרחש. כל אחד נאם את נאומו וחזר לשבת על כסאו."
*
בערב מתקיימת ארוחה חגיגית המועברת בשידור ישיר, אך את הנעשה ליד השולחנות לא ניתן לשמוע. לדברי משה, האווירה בארוחה כבדה. רק שר הביטחון עזר וייצמן, שבנו שאול נפגע קשות בראשו בחזית המצרית, מנסה להשרות מצב-רוח עליז, מתבדח וצוחק בקול רם. וייצמן עתיד ליצור בהמשך את הקשרים האישיים הטובים ביותר עם סאדאת.
סאדאת נובר במזלג במנות המוגשות לו, אולם אל פיו לא בא דבר. נראה שהאוכל הישראלי אינו ערב לטעמו. כל ימיו, כך הוא עתיד לספר, הוא מעדיף את האוכל המצרי הפשוט של כפר הולדתו. סאדאת יושב עגום ומכונס בעצמו. לצידו האחד בגין, לצידו השני משה.
"מה דעתך על הביקור?" שואל משה.
"אני מאוכזב מאוד, בעיקר מנאום בגין, ואף אומר זאת מחר במסיבת העיתונאים. על הצעות השלום שלי השבתם בשלילה."
"אין זה מדוייק. בוודאי לא ציפית לכך, כי לכל מה שתגיד אנחנו נענה: 'כן, כן אדוני.' יש בינינו חילוקי דיעות, ומה שבגין מציע לך הוא משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים. בגין אמר שהכל פתוח למשא-ומתן, אפילו ירושלים."
"ראלי הסיק מדבריך, שאתה חותר להשגת הסכם נפרד איתנו. ייתכן שמבחינתכם מצב כזה הוא חיובי, אבל אנחנו לא נוכל להסכים לכך. שלום נפרד יבודד אותנו מהעולם הערבי."
"בכל מקרה, אני מקווה שיבוא המשך לשיחות."
"כן. סיכמתי עם בגין שאתה ותוהמי תיפגשו שוב במרוקו. לקהיר אינני יכול להזמין את בגין, כבקשתו, כל זמן שאתם מחזיקים בסיני. אני מוכן להזמין אותו לביתי באיסמעיליה, ולהביא לשם את חברי הפרלמנט המצרי כדי שיוכל לנאום לפניהם."
"אני בטוח, שאינך מתכוון להרפות מיוזמת השלום שלך," אומר משה. "הדרך להתקדם בה היא בהמשך השיחות, והאמן לי כי לא תצטער על כך."
סאדאת מקשיב היטב לרמז על נכונותה של ישראל לוויתורים מפליגים, אך אינו מגיב.
*
ביקורו של סאדאת היה "פריצת דרך היסטורית" ושבירת "המחסום הפסיכולוגי". לכאורה לא נפתרה בו אף לא אחת מהבעיות שבהן תלוי כינונו של השלום. ואולם במהלך הביקור מתקיימת שיחה אחת בארבע עיניים בין סאדאת לבגין, והם מצליחים להגיע להסכם חלקי רק לגבי שלושה עקרונות: "לא עוד מלחמה" בין שני העמים; הריבונות הפורמלית על סיני תוחזר למצרים; רובו של סיני יפורז, וכוחות צבא מצריים, בכמות מוגבלת, יימצאו רק באזור שבקרבת תעלת סואץ, הכולל גם את מעברי המיתלה והגידי.
ההסכמות האלה עתידות להניע את התהליך כולו, חרף המשברים הרבים והקשים, שאליהם ייקלע.
"סאדאת חזר למצרים וראשו בעננים," מספר משה. "תושבי ארצו, אזרחי ישראל ואמצעי התקשורת ברחבי העולם הגיבו בהתלהבות על צעדו הנועז. הצלחת ביקורו בירושלים השמיטה את קרקע המציאות מתחת לרגליו. הוא האמין, כי עתה תבאנה בעקבותיו שאר מדינות ערב וכי ישראל תסכים, במסגרת שלום כולל, לסגת לגבולות מאי 1967."
*
ב-2 בדצמבר נמצא משה שוב בארמון המלך חסן השני במרקש, לפגישות עם המלך ועם תוהמי. הפעם הוא בא בטיסה ישירה מישראל, הנמשכת שש שעות וחצי. במהלכה הוא בולע מנה כפולה של כדורי שינה ומשתרע על מיטת שדה, שהוצבה למענו במרכז המטוס.
יומיים של דיונים מעייפים מניבים מעט מאוד. משה מנסה לגבש, בעקבות העקרונות שסוכמו על-ידי בגין וסאדאת, תוכנית להתקדמות הדרגתית לשלום בין ישראל למצרים תוך פירוז סיני ופתרון בעיות נקודתיות רבות. תוהמי נראה למשה חסר ביטחון ומושפע מהתגובות הנזעמות בארצות ערב וגם במצרים לאחר ביקורו של סאדאת. השיחות מסתיימות ללא הסכמה.
בדרך חזרה מוצא משה במטוס חבילת ממתקים מקומיים המיועדת לנכדו הבכור, וארוחה כיד המלך לו, לצוותו ולצוות המטוס הישראלי. המתנות וקבלת הפנים המלכותית אינם ממתיקים את תחושת האכזבה של משה. "גם לגבי סאדאת עצמו, עד כמה שדברי המלך ותוהמי שיקפו את מדיניותו, לא יכולתי להשתחרר מהרגשת המועקה. אמנם לא חשבתי שסאדאת ייסוג ממהלך השלום שהחל בו, אבל חששתי שאין הוא יודע כיצד להתקדם בו. הוא יודע מה הוא רוצה, אך לא איך להשיג זאת. אם האמריקנים לא ייכנסו בעובי הקורה ולא יטילו למשא-ומתן את מלוא משקלם, גלגלי השלום לא ינועו."
*
הפעילות המדינית נכנסת להילוך גבוה אך התוצאות מעטות. לוועידת קהיר, שסאדאת מכנס ב-14 בדצמבר, באים לראשונה נציגי ישראל: אליהו בן-אלישר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מאיר רוזן ממשרד החוץ ואברשה טמיר ממשרד הביטחון. במקביל מתקיימת ועידת טריפולי, שבה מחליטות "מדינות הסירוב", סוריה ועיראק, ועימן אש"ף, על הטלת חרם כלכלי והקפאת היחסים עם מצרים.
ב-16 בדצמבר נפגש בגין עם קרטר בוואשינגטון ומציג לפניו את "תוכנית האוטונומיה", שבאה לענות על התביעה המצרית, והאמריקנית, להציע פתרון לפלסטינים במסגרת הסכם השלום עם מצרים.
ב-25 בדצמבר מתקיימת ועידת איסמעיליה, שבה מבקר לראשונה ראש ממשלה ישראלי במצרים. גם הפעם אין מגיעים לשום הסכם בנושאים העיקריים, לבד מכינון שתי ועדות משותפות, מדינית וצבאית, להמשך הדיונים.
מבית-ההארחה של סאדאת, בקומה השנייה של בניין חברת סואץ, יכול משה לראות את הגדה המזרחית של התעלה, את דיונות החול הנישאות עד לאופק. כאן ממול היה קו המעוזים, "קו בר-לב". ליבו נצבט בקרבו לא מגעגועים אלא מגל זיכרונות המלחמה, המוקשים, הפגזים המתפוצצים, הנגמ"שים, הטנקים, ההרוגים, הפצועים והשבויים. "בכמה דם, מתח ומאמצים הרווינו את ישיבתנו על קו התעלה. איש אינו יכול לומר אם בלעדיו היינו מביאים את מצרים לשולחן השלום. ואולי להיפך, אילו ממשלת גולדה מאיר היתה מקבלת את הצעתי בשנת 1971, להרחיק את כוחותינו מתעלת סואץ אל מעברי המיתלה והגידי, ייתכן שהיינו מגיעים להסדר עם מצרים, ומלחמת יום הכיפורים היתה נמנעת."
*
ב-4 בינואר 1978 מבקר קרטר אצל סאדאת באסואן. העיר היפה והציורית שוכנת על הנילוס, קרוב לגבולה הדרומי של מצרים, ומדרום לה נמצאים אגם נאצר הגדול, שיצר סכר אסואן, ומקדשי אבו-סימבל. בין אייה היפים משייטות הפאלוקות, הסירות יפות-המראה, בעלות המפרשים הלבנים. כל אימת שסאדאת רוצה לנוח ולהתבודד הוא נוסע לאסואן, וכל מי שביקר באסואן יכול להבין זאת.
קרטר מחזק את תביעותיו של סאדאת – השלום צריך להביא לנורמליזציה. על ישראל לסגת משטחים שנכבשו במלחמת יוני 1967, ולהכיר בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים.
ב-15 בינואר בא שר החוץ המצרי, מוסטפה כאמל, בראש משלחת, לפגישת הוועדה המדינית בירושלים. המצרים חוזרים על שלהם, בהגישם שוב ושוב תכתיב בן שלושה חלקים: מצרים עשתה את שלה למען השלום בביקורו ההיסטורי והנועז של סאדאת בירושלים; על ישראל לסגת בכל החזיתות לקווי מאי 1967; לפלסטינים יש זכות להקים מדינה עצמאית.
בארוחת-ערב חגיגית, שבה מפרט בגין את תנאיה של ישראל: ירושלים לא תחולק, לא תוקם מדינה פלסטינית ולא תהיה חזרה לגבולות מאי 1967, הוא מעליב שלא במתכוון את כאמל. המשלחת המצרית עוזבת בכעס, וכאשר מלווה משה את כאמל לנתב"ג, מספר השר, שהיה כה נרגש אחרי תקרית הארוחה, עד שלא היה יכול לעצום עין כל הלילה. הוא חיכה עד שראש לשכתו התעורר, בשבע בבוקר, כדי לקבל ממנו סיגריה, ורק לאחר העישון נרדם לשעתיים בלבד.
*
ב-11 במרס 1978 משתלטת חוליית מחבלים, שנחתה בסירות-גומי בחוף מעגל מיכאל, על אוטובוס מטיילים של בני משפחות חברי אגד, הנוסע בכביש החוף. החוליה דוהרת באוטובוס לכיוון תל-אביב. כוחות הביטחון מצליחים לעוצרו רק ליד צומת ה"קאנטרי קלאב". כוח חילוץ ישראלי מנסה להשתלט על האוטובוס, והמחבלים יורים בנוסעיו. שלושים וחמישה איש נהרגים, שבעים ואחד נפצעים.
צה"ל יוצא לפעולת טיהור בדרום-לבנון המכונה "מבצע ליטני", הורג מאות מחבלים, אך גורם גם לפגיעות חמורות באזרחי דרום לבנון, שנאלצים לברוח צפונה. לכל אלה יש השלכות קשות על תהליך השלום.
ב-21 במרס נפגש בגין עם קרטר בוואשינגטון, ואליו נלווה משה. לקרטר אין סבלנות רבה לבגין. ההצעות הישראליות אינן לרוחו, כי בכולן נותרת השליטה הישראלית בגדה המערבית, והיישובים הישראליים בסיני עומדים על מכונם. קרטר לוחץ לוויתורים נוספים, ברוח הדרישות המצריות. "אף שהנשיא דיבר בקול מונוטוני, נראה היה לי כי הוא מלא חימה," מספר משה. "עיניו הכחולות היו קרות ומבטו לטוש כחרב. גם אם הגדרותיו בקשר לעמדותינו היו נכונות ביסודן, לא היה אפשר לנסחן בצורה עוינת יותר מכפי שעשה."
משה משתדל, כמו במקרים קודמים בעבר, למצוא נוסחאות שייקלו על השגת הסכמה בין הצדדים, בדרך של מציאת פתרונות מעשיים והדרגתיים לשאלות, שמבחינה עקרונית נראות ללא פתרון. בסיימו את דבריו הוא פונה לקרטר ואומר: "הקשבתי לדבריך, והתמונה שציירת היתה קודרת יותר. בהשוואה לעבר, סיכויי השלום היום אינם כה גרועים, לדעתי."
*
בפסח נוסע משה עם רחל לנהלל, לבקר את בנו אודי. משה העביר לו את יחידת המשק שלו וכל אשר בה, וביקש מוועד הכפר שיקבלו את אודי ומשפחתו כחברים. לימים נאלץ אודי למכור את המשק.
פסח הוא יום השנה לנפילת אחיו זוריק בקרב על רמת יוחנן. לפני היכנסם לכפר עולה משה עם רחל לבית-הקברות. "בשנים הראשונות הייתי עולה אל קברו של זוריק בכל שנה. אחר-כך חדלתי. הוריי הלכו לעולמם, אחר-כך גם אחותי אביבה נפטרה, וביקורי בנהלל ובבית-הקברות פחתו והלכו. כאשר מצפוני מייסר אותי, על שאינני פוקד את קברי משפחתי לעיתים קרובות יותר, אני מתנחם בכך שבסופו של דבר אשכון לידם קבע.
"הקברים מטופלים, והנוף הנשקף מגבעת בית-הקברות מרהיב. בעיקר בעונה זו, באביב. עמק יזרעאל פרוס למרגלותיך בשלל צבעיו, כמרבד ענק. שדות חיטה ירוקים, שעורה זהובה המקדימה להבשיל, גני שזיפים ואפרסקים עוטים פריחה לבנה, וגגותיהם האדומים של הכפרים הפזורים מאופק עד אופק.
"ישבנו על סלע והשקפנו אל העמק. חזרתי אל ימי נהלל הראשונים. המגורים באוהלים ובצריפים. הנסיעה בעגלות והחריש בפרדות. אימא היתה צעירה ויפה. עד יומה האחרון לא הלבינה שערה בראשה. בערבי שבתות היתה חופפת את ראשה, פורעת את צמותיה הכבדות ומניחה לשערה לגלוש על כתפיה. העמק שממול ניטשטש. שערותיה הפזורות של אמא הסתירו אותו."
*
הדיונים והשיחות נמשכים במקומות שונים ובדרגים שונים. ב-17 ביולי 1978 מתכנסת בחסות האמריקנים ועידת לידס, באנגליה. ראשי המדברים הם שרי החוץ של ארה"ב, מצרים וישראל, ואנס, כאמל ודיין.
"הפער בין עמדות מצרים לשלנו היה לא רק עמוק אלא גם ברור," קובע משה. כל הדרכים, גם העקיפות ביותר, מובילות אל אותו היעד. המצרים, בסיועה של המשלחת האמריקנית, מציעים הסדרים שיביאו, בסופו של דבר, לנסיגת ישראל מהגדה המערבית ומעזה, ויקנו לפלסטינים זכות להגדרה עצמית, להקמת מדינה פלסטינית או לסיפוחם לממלכת ירדן. "אנחנו אמרנו שאיננו זרים בחבלי ארץ אלה, אנו רוצים בהסדר המבוסס על דו-קיום בשלום, אולם מתיישבינו וחיילינו לא ייסוגו מיהודה, שומרון וחבל עזה."
משה מקיים פגישות עם מנהיגי הפלסטינים בגדה וברצועה, לבדוק כיצד רואים הם את מעמדם לאחר ביקור סאדאת. הוא מתרשם, שאינם יכולים להסכים להצעת האוטונומיה ללא ברכתם של אש"ף וערפאת. אם ייכפה עליהם הסדר של אוטונומיה-למעשה, לא יתנגדו, ובלבד שלא ייראו כמשתפי-פעולה.
ואנס ממשיך, ללא הצלחה, בניסיון להגיע להסכם בין הצדדים. כעבור כחודשיים תימלא שנה לביקור סאדאת בירושלים, ודבר טרם הושג. ישראל נתונה תחת לחץ אמריקני, אך גם מצבם של המצרים ושל סאדאת אינו קל. הם מבודדים בעולם הערבי, ועדיין אין בידיהם שום הישג ודאי. מבחינת הסיוע הכלכלי תלויות הן ישראל הן מצרים בארה"ב. אין הן יכולות להגיע להסכם ביניהן ללא התערבותה ועזרתה.
קרטר מחליט, שהדרך היחידה להתגבר על הקיפאון היא לזמן אליו לקמפ דיוויד משלחות ממצרים וישראל בראשות סאדאת ובגין, וכמובן משלחת אמריקנית בראשותו, ולהסתגר במשך כשבועיים לדיונים ולוויכוחים. אלה, קשים ככל שיהיו, יביאו לבסוף להסכם שלום, כי התנאי החשוב ביותר הוא שהמשתתפים מוסמכים לא רק לדון, אלא אף לקבל בו-במקום החלטות מחייבות בשם ממשלותיהם.
המשך יבוא