סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק אחד-עשר: שר החוץ, השלום עם מצרים.
חלק רביעי
ועידת קמפ דיוויד נמשכת מ-5 עד 13 בספטמבר 1978 והיא משמשת מעין סדנה לדינמיקה קבוצתית, מכבש לחצים או סיר לחץ של המארח, נשיא ארה"ב, וכן סימפוזיון מתמשך, בתנאי מחנה-נופש סגור ומוגן, שהקירבה המתמדת בין משתתפיו אמורה ללכדם סוף-סוף סביב תוכנית שלום מוסכמת אחת.
"כדי להגיע להסדר היו הצדדים חייבים לעבור משבר נפשי ואידיאולוגי, להינתק מתפיסותיהם המסורתיות ולנקוט עמדות חדשות," אומר משה.
קרטר, סאדאת ובגין מתאכסנים באגף נפרד. למשה מוקצה חדר בביתן הנקרא "אלון אדום". בחדר סמוך מתגוררים היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, היועץ המשפטי של משרד החוץ, מאיר רוזן, ומנהל לשכתו של משה, אליקים רובינשטיין. עוד משתתפים מהצד הישראלי שר הביטחון עזר וייצמן, שגריר ישראל בארה"ב שמחה דיניץ, האלוף-במילואים אברשה טמיר ממשרד הביטחון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יחיאל קדישאי, היועץ לענייני תקשורת של ראש הממשלה, דן פתיר ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אפרים פורן.
האתר הנשיאותי קמפ דיוויד מצוי בלב הרים, בחיק יער, הרחק מהמולת העיר ומטרדות היום-יום. יש בו בריכת שחייה, מגרש טניס, חדר ביליארד, קולנוע, מטבח משובח וטבחים פיליפינים. הנוף מרהיב – עצים עבותים, שיחים שופעי ירק, ושלכת המכסה במרבד עבה את פני האדמה. אולם משה אינו מתפעל. "נפשי נתונה למידבר, למרחבים הפרוסים עד לאופק, לעצי התמרים, ללטאות השרועות על החול ללא ניע ורוות בעיניים עצומות את חום השמש."
חברי המשלחות מקבלים מעילי-רוח כחולים, שעליהם כתובת מוזהבת: "קמפ דיוויד". כל אחד חופשי להתלבש כרצונו, אך רצוי ברישול. קרטר מסתובב בחליפת ג'ינס כחולה דהויה, סאדאת בבלייזר על חולצת גולף, בגין בסוודר פתוח על חולצה בצווארון פתוח, וואנס בסוודר רחב מידות. איש אינו עונד עניבה. משה לובש את מעיל-הרוח הכחול על מכנסי חאקי, ומותיר את חליפותיו ארוזות במזוודה. אין חובב גדול ממנו ללבוש לא-פורמאלי.
שעות העבודה אינן סדירות; לעיתים הן נמשכות עד אור הבוקר, וגם לאחר מכן נותרים היועצים המשפטיים – ברק, רוזן, ואוסאמה אל-באז המצרי – ערים, כדי לנסח את הסיכומים שהתקבלו.
לילה אחד יושב משה עם קרטר במרפסת ביתו מחצות ועד ארבע לפנות-בוקר. השניים מדברים בשקט, כדי שלא להפריע את שנתן של אשתו רוזלין ובתו איימי. לפני היפרדם נכנס הנשיא לחדר וחוזר עם חפיסת בוטנים. קרטר, שהיה קודם לכן מושל מדינת ג'ורג'יה, עסק בגידול בוטנים בחוותו והוא עדיין גאה על כך.
בשעות הפנאי האמריקנים משחקים טניס, הישראלים משחקים בביליארד או צופים בסרטי קולנוע. בגין, בנוסף לקולנוע האהוב עליו, משחק שח עם היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, זביגנייב בז'ז'ינסקי. שניהם ממוצא פולני, והם מתנצחים ביניהם במשחק ממש כמו בשעת המשא-ומתן, כל אחד רוצה לנצח.
משה אינו יכול לשחק טניס, גם לא פינג-פונג. בעין אחת אי-אפשר להבחין בכדור הבא ישר עליך. הוא עורך צעדת-בוקר על הכביש המתפתל בין העצים והשיחים של יער קמפ דייוויד, ונזכר בטיולי סוף הקיץ, שערך עם חבריו בימי נעוריו לגליל, לבקעת הירדן ולנגב, וכיצד היו מדקלמים ושרים בקצב ההליכה משיריו של שלונסקי: "אנו כולנו / ידענו כי באנו / מארץ נושבת לארץ נידחת / כי פה ישימון הוא / ולנו נכונו / רעב וקדחת."
המארחים מרגישים צורך לפרוק מעט את המתח הרב המצטבר בדיונים הקשים. ערב אחד נערך מפגן מקצועי מדהים של תרגילי-סדר בביצוע חיילי ה"מארינס", המופקדים על שמירת המחנה. בקצב אחיד הם זורקים את רוביהם מעלה, ולאחר שהרובים מתהפכים באוויר פעמיים, הם חוזרים ותופסים אותם בקול טפיחה אחת בקתותיהם. משה סבור, שמקומו של מפגן כזה הוא בקרקס. כל ימיו בצבא התייחס בשלילה לתס"ח – תרגילי סדר חמושים, למיפגנים ולמסדרים. לדעתו, המלחמה היא מיצוי מלוא כושרו האינדיווידואלי של כל חייל בתנאים הקשים ביותר – ולא פעולת רובוטים, המזיזים את ידיהם ורגליהם בלחיצת כפתור. הוא חש עלבון כאשר משתמשים בחיילים קרביים כבמריונטות, כ"חיילי שוקולד" באופרטה.
סמוך לקמפ דיוויד נמצא שדה הקרב המפורסם של גטיסברג, שבו הובס צבא הדרום בפיקודו של גנרל לי, והוכרע גורל מלחמת האזרחים בארצות-הברית. קרטר, בן הדרום, משמש מדריך בסיור לחברי המשלחות, ואפשר לשמוע בדבריו אהדה לצבאו המובס של גנרל לי, שלא איבד את גאוותו.
היחסים בין הישראלים למצרים אינם חורגים מתחום הקשרים הרשמיים. "מכלל זה יצא עזר, שהיה חביב ליבו של סאדאת. הם הירבו להיפגש. התועלת הממשית משיחותיהם היתה שלפחות היה סדק בקיר שחצץ בין המשלחות."
בין משה לסאדאת שוררים יחסים קורקטיים, מעשיים, אך לא חמים במיוחד. בעיני סאדאת, מלחמת "עשרה ברמאדן", יום הכיפורים, החזירה למצרים את כבודה הצבאי. אולי לכן הוא מרגיש שלא בנוח בנוכחות "גנרל דיין", המצביא הישראלי בעל הרטייה השחורה על עינו, המוכר בכל העולם לא פחות ממנו, ואשר כרמטכ"ל וכשר ביטחון הכריע את הצבא המצרי בשלוש מלחמות, גם אם שילם מחיר כבד על זלזולו בערבים במלחמה השלישית.
סאדאת טועה בקרירותו כלפי משה. דווקא משה הוא שמנהל ויכוחים קשים לא רק כלפי חוץ אלא גם עם בגין, במטרה "לרכך" אותו ולשכנעו להסכים לוויתורים נוספים, שבלעדיהם לא ייכון השלום עם מצרים. במידה מסוימת שני הגיסים-לשעבר, עזר ומשה, אף שאינם נמנים על "שלושת הגדולים", הם שדוחפים את סאדאת ובגין להגיע להסכם, שיש בו ויתורים רבים משני הצדדים.
סאדאת ובגין רחוקים מאוד בתרבותם ובמנטליות שלהם זה מזה, ובאותה מידה רחוקים שניהם מקרטר, ממש שלושה עולמות נפרדים. אך לא קשה להבחין שקרטר מחבב יותר את סאדאת. הופעתו ודרך דיבורו של הנשיא המצרי יש בהם תערובת מפתיעה של אינטליגנציה וחוש לתקשורת מערביים, הדרת מלכות פרעונית, וחוכמת בן-כפר מצרי, שבילדותו הלך יחף על גדות התעלות של הנילוס.
היחסים בין קרטר לבגין אינם חמים במיוחד. הנטייה של בגין להאריך בדיבור בטון של דקלום, להשתמש במליצות של משכיל מזרח-אירופי ולהימנע מספונטניות – מייגעת את קרטר ומקשה עליו להאזין לו.
קרטר מעריך מאוד את היועץ המשפטי אהרן ברק. משה: "כל אימת שהגענו למבוי סתום הציע קרטר שברק, יחידי או בלוויית אחרים, ייכנס אליו. ברק לא התקשה להקפיד על עמדתנו ובו-בזמן לחפש ניסוחים שיהיו מקובלים גם על הצד השני."
אליקים רובינשטיין רואה את הימים ההם כך: "עזר משרה את האווירה, משה עושה את העבודה הקשה במשא-ומתן, אבל בגין הוא המחליט, והוא היחיד שמסוגל להעביר את ההחלטות בכנסת. לפחות שתיים מן ההחלטות הן נועזות ביותר: הורדת היישובים בסיני, ומתכונת האוטונומיה, שקשה מאוד לאותו חלק של הציבור, שבגין מייצג אותו אידיאולוגית. בעצם אין בקמפ דייוויד איש, חוץ מרעייתו וממזכירו קדישאי, שמזדהה עם בגין מבחינה אידיאולוגית."
*
תוצאת הדיונים הממושכים, אשר עד לרגע האחרון דומה היה שיסתיימו ללא סיכום משותף, היא "הסכם מסגרת", שעליו חותמים סאדאת ובגין, וקרטר כעד, במוצאי יום ראשון, 17 בספטמבר 1978, באולם המזרחי של הבית הלבן. הוויתור הגדול והממשי שעושה ישראל הוא נכונותה לנסיגה מוחלטת מסיני והכרה בריבונות המצרית על כל סיני. הנסיגה עתידה להיעשות בשלבים. בינואר 1980 יקבלו המצרים את מרבית סיני עד קו אל-עריש-ראס-מוחמד, ובאפריל 1982 תחזור ישראל לגבול הבין-לאומי של מאי 1967, וכל סיני יחזור לידי המצרים.
הוויתור הגדול והממשי שעושה מצרים הוא נכונותה לחתום עם ישראל על הסכם שלום מלא, תוך הסכמה לפירוז רוב-רובו של סיני ולפיקוח כוחות האו"ם על הפירוז. השתתפותן של מדינות ערב האחרות בתהליך השלום, וכינון אוטונומיה בגדה המערבית וברצועת עזה בתוך חמש שנים, בכפיפות לפריסה-מחדש של כוחות צה"ל בשתיהן – כל אלה הם אמנם חלק בלתי-נפרד מההסכם, כדרישת המצרים, אבל חלק עתידי. למעשה, ההסכם הוא הסכם שלום נפרד בין מצרים לישראל, שבו עושה מצרים ככל יכולתה לעזור לפלסטינים, אבל לא עולה על דעתה לעכב לשם כך את החזרתו של חצי-האי סיני לריבונותה.
לאחר החתימה נאספים ישראלים ויהודים מקומיים להרים כוסית עם בגין במלון "הילטון". משה מצטרף לדקות אחדות ועולה לחדרו.
"הערב היה אחת השעות הגדולות בחיי. דרך ארוכה עשיתי מעת המשא-ומתן לשלום עם המלך עבדאללה, מערכת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ועד להסכם קמפ דיוויד. תקופה קשה במיוחד עברתי בין מלחמת יום הכיפורים לבין ההסכם. שמחתי שזכיתי להיות אחד ממעצביו. למרות העייפות והשעה המאוחרת לא יכולתי להירדם. התגעגעתי הביתה. לו הייתי בארץ הייתי חוגג את המאורע כרוחי. אוכל במטבח עם רחל ואחר-כך קורא באוזניה משירי אלתרמן. מחר אחזור לישראל ואדווח לממשלה. בגין יתעכב בארה"ב עוד ימים אחדים. כאשר ישוב ראש הממשלה ארצה, ייערך בכנסת דיון על ההסכם. בוודאי יבקרונו קשות. המערך ישלח בנו חיציו על 'הדרך השלומיאלית' שבה ניהלנו את המשא-ומתן. לבסוף יצטרכו נציגי העם להחליט, אם הם מאשרים או דוחים. יחליטו כאשר יחליטו, אלוהים יודע כי בקמפ דייוויד לחמנו, כמיטב יכולתנו, את מלחמת היהודים."
במהלך הוועידה מטפל זלמן שובל, מבניין השגרירות הישראלית בוואשינגטון, בהסברה השוטפת, תוך תיאום עם אליקים רובינשטיין הנמצא בקמפ דיוויד, ובהכנה להסברת עמדתה של ישראל, אם תיכשל הוועידה. במטוס הממריא ארצה עם מרבית המשלחת הישראלית הוא פוגש את עזר וייצמן, שאומר לו: "תשמח לשמוע שסיכמתי עם בגין, שמשה יהיה הממונה על המשא-ומתן לכינון האוטונומיה."
לתחושת הביטחון של דיין בעתיד ההסכם נוספת אפוא הבטחת בגין, שמועברת לו באמצעות עזר וייצמן, שהוא, משה, יופקד מטעם הממשלה על המשא-ומתן לכינון האוטונומיה. בתוך זמן לא רב עתיד להתברר למשה שלבגין כוונות אחרות.
*
הדיון על הסכם קמפ דיוויד מתקיים בישיבה מיוחדת של הכנסת ב-25 בספטמבר 1978. ההפרעות הקשות ביותר לנאומו של בגין באות מצד חברת תנועתו גאולה כהן, הקוראת לו להתפטר, ולבסוף מוצאת מן האולם. בעקבות חתימת הסכם השלום היא עתידה לפרוש מהליכוד עם חבריה, משה שמיר ויובל נאמן, ולהקים את תנועת "התחייה", שהיא ימנית יותר. כישלונה של התנועה הזאת לעבור את אחוז החסימה בבחירות של 1992 מחזיר לשלטון את מפלגת העבודה, בראשות יצחק רבין.
ראש האופוזיציה, שמעון פרס, מבקר קשות את ההסכם: הוא גרוע ממה שהוצע לנו בעבר, וכולל ויתור על חבל ימית ועל שדות התעופה שבנינו בסיני. חרף כל אלה, האופוזיציה תומכת בהסכם השלום ומברכת את ראש הממשלה והממשלה "על ההחלטה הקשה והנוראה, אבל החיונית, שקיבלו – ללכת לעבר השלום במחיר שנראה כבלתי-אפשרי לממשלה הזו."
ההחלטה מתקבלת ברוב של 84 תומכים, 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. רוב המתנגדים והנמנעים הם מקרב הליכוד והמפד"ל, מפלגות הקואליציה. אילו התנגד המערך, ספק אם היה ההסכם זוכה ברוב הדרוש. אכן, אילו הביאה ממשלת המערך (העבודה) הסכם שכזה לכנסת, סביר להניח שבגין היה מדבר כגאולה כהן, הליכוד היה מצביע נגד ההסכם, ורואה בו בגידה לאומית.
משה עתיד לומר: "לא היתה הצעה אחת שהצעתי לכנסת, כשר החוץ, שהמערך הצביע נגדה." ואכן נאומו, הסוגר את הדיון בכנסת, נשמע ללא הפרעות. "בקמפ דייוויד לא היה עלינו לחץ של ארצות-הברית, אבל נמצאנו באותו לחץ שכולנו נמצאים בו עכשיו, הלחץ על עצמנו – בין החלום, שהוא הרצון להגיע למשא-ומתן של שלום עם מצרים, לבין המחיר שצריך לשלם בעבור הגשמתו של החלום. בין כינון שלום מלא עם יחסים נורמליים – לבין התביעה לנסיגה מלאה מסיני, נסיגה של הצבא ושל האזרחים. מעולם לא היתה לנו הצעה כזו לנורמליזאציה של היחסים, כמו בהסכם המסגרת שהושג בקמפ דיוויד.
"ב-1967, כאשר לוי אשכול זיכרונו לברכה היה ראש הממשלה, כאשר היתה ממשלת ליכוד לאומי, כאשר הגענו עד הסואץ, כאשר הגענו לירדן, כאשר לקחנו את רמת הגולן – האם לא הצענו לעשות שלום, תוך החזרת סיני, עם הסדר ביטחון לחופש השיט? האם לא היינו מוכנים להחזיר את רמת הגולן, עם הסדרים נאותים להבטחת מקורות הירדן? לא הצענו זאת אז?
"אינני מבקר ואינני מתחרט על כך, שכאשר קיבלנו תשובה שלילית מנשיא מצרים ומנשיא סוריה החלטנו שלא לשבת בחיבוק-ידיים ולחכות עד אשר יתרצו, אלא להעלות יישובים לפי תוכניות שונות בכל הגזרות – ברמת הגולן, בסיני, ביהודה ובשומרון. ישיבה בחיבוק-ידיים בוודאי לא היתה הדרך להתקדם לקראת השלום. אולם אמרנו: לא היישובים יקבעו את קו הגבול אם נגיע להסדר שלום – אלא קו הגבול יקבע את היישובים.
"עסקנו עם עצמנו, לפי מיטב הכרתנו, לפי מיטב השיקולים הצבאיים והלאומיים. לא רצינו להתפשט בלי סוף. היו חילוקי-דיעות, בעד תוכנית אלון ונגד תוכנית אלון. היו חילוקי דיעות עד היכן צריך ליישב בסיני. אולם היה במצב הזה חיסרון אחד – דנו רק עם עצמנו. אמנם תוך ניסיון לשקול למה מכל זה הערבים יסכימו בעתיד, אבל בכל זאת דנו רק עם עצמנו. עכשיו, בקמפ דיוויד, היה חיסרון ויתרון כאחד – החיסרון היה שמה שראינו במציאות לא תאם את החלום שחלמנו, היתרון היה שמה שראינו בקמפ דיוויד לא היה חלום כי אם מציאות, הצעה מעשית.
"מה השתנה מאז התקופה שאמרתי כי מוטב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייח'? כאשר אמרתי זאת, בתקופת נאצר, חשבתי כך, בדיוק כפי שאמרתי, חשבתי שזה עדיף. מאז עברו שמונה שנים, והיום יש מצב אחר, ומשטר אחר במצרים, וכאשר אני צופה ושואל מה יהיה הלאה אני אומר עכשיו: עדיף שלום בלי שארם א-שייח' מאשר שארם א-שייח' בלי שלום!"
ד"ר אשר ססר, ראש מרכז דיין: "אומץ הלב הציבורי להישיר מבט אל המציאות המשתנה, להפיק את הלקח המדיני הנדרש, תוך בחינה מחודשת של מה שהפך בעינינו לאמיתות היסטוריות, ולהנהיג את הציבור להסכמה לאומית חדשה; במילה אחת, אמנות האפשרי – זהו משה דיין."
יעל: "המוניטין של אבי, כ'אדם היחיד היכול לדבר עם הערבים' – לא הסתמך על אופיו הנוח ונועם הליכותיו ולא על הדימוי הערמומי והמפחיד-כמעט של גיבור-מלחמה. הערבית שלו היתה בסיסית ביותר, כל משא-ומתן רציני התנהל באנגלית או באמצעות מתורגמן אמין. הערבים לא חשו בנוח בחברתו, לא היו חיבוקים ונשיקות, ואף-על-פי-כן תמיד הצליח ליצור דיאלוג. היו בו סמכותיות ואמינות. הערבים סמכו על המילה שלו, והוא – על שלהם. מעולם לא נאלץ להעמיד פנים או לשחק. הוא באמת רכש כבוד וחיבה לערבים. לא היה בו שמץ של שנאה אלא חיפוש כן של אפשרות לחיות בצוותא. היה לו יחס חמים ומיוחד לאיכר הערבי ולבדווי הנודד, והוא כיבד את מסורתם. בנוקשותו ובעקשנותו בניהול משא-ומתן היתה תמיד נימה של סולידריות עמוקה. הוא ידע מתי לגלות גמישות, כיוון שהבין היכן גבול היכולת שלהם להתפשר. המאמץ שלו היה מכוון למציאת נוסחה, שיכולה להיות קבילה לשני הצדדים."
*
עדיין נותרו קשיים רבים ושעות ממושכות של דיונים מתישים בארה"ב, במצרים ובישראל. קרטר בא לירושלים ב-10 במרס 1979, לשלושה ימים, לאחר ביקורו בקהיר. הוא נואם בכנסת תוך הפרעות רבות. גאולה כהן נסחבת החוצה בידי שתי כתבניות לאחר שהיא משסעת בקריאות ביניים קולניות את נאומו של הנשיא האמריקני.
קרטר אמור לחזור לקהיר עם נוסח מתוקן של הסכם השלום. בעת הדיונים על הנוסח שהביא עימו מקהיר נוצרת שוב אווירה של משבר. קרטר קצר-הרוח מאיים לצאת ביום המחרת בידיים ריקות, בגלל עקשנותה של ישראל. אחד הנושאים השנויים במחלוקת הוא התחייבות מצרית למכור לישראל נפט במשך שנים רבות. בלילה מסתגר משה לשעות אחדות עם מזכיר-המדינה האמריקני ואנס, ונמצא הפתרון: ישראל תקנה נפט במצרים על בסיס מסחרי, במסגרת יחסים כלכליים בתנאי שלום מלא, ואילו ארה"ב, בנפרד מהסכם השלום, תהיה ערבה להשלמת תצרוכת הנפט המלאה של ישראל למשך חמש-עשרה השנים הבאות, אם לא תוכל ישראל להשיג נפט ממקורות אחרים. גם הפעם משה הוא שמוצא פתרון מעשי למה שנראה בעייה עקרונית.
למחרת, 14 במרס, מטלפן קרטר לבגין מנמל-התעופה בקהיר ומודיע לו שסאדאת אישר את התיקונים שהציעה ישראל.
כך הוליד סוף-סוף הסכם המסגרת את הסכם השלום, שגם הוא נחתם בוואשינגטון בידי סאדאת ובגין, וקרטר כעד, ב-22 במרס 1979, בשעה שתיים אחר-הצהריים, על מדשאת הבית הלבן, בטקס שמשודר בו-זמנית לכל רחבי העולם.
גם הפעם לא נשאר משה לחגוג עד תום סעודת-הערב המפוארת באוהל ענק, שהוקם על מדשאת הבית הלבן. את הארוחה עורכים קרטר ורעייתו לכבוד סאדאת, בגין ורעיותיהם, ועוד איזה אלף ושש מאות מוזמנים. משה חש עייפות רבה. הרעש מפריע לו, והוא מרגיש שאינו מצליח לקלוט מילה. עינו דומעת. לאחרונה היא נחלשת והולכת. בקריאה עליו להיעזר בזכוכית מגדלת. לאחר קריאת עמוד אחד הוא נתקף כאב ראש וחייב לעצום את העין ולנוח מעט. חם מאוד באוהל המוזמנים של הנשיא, ואין למשה די אוויר לנשימה. הוא מבקש סליחה משר החוץ האמריקני, מזכיר המדינה סיירוס ואנס ומרעייתו גיי, שעימם הוא יושב לשולחן, ושב לחדרו במלון בראש כבד וכואב.
חודשיים אחר-כך, ב-20 במאי, יחגוג את יום-הולדתו השישים וארבע. זה יותר משנה הוא חש שבריאותו נחלשת. כל מאמץ גופני ניכר מכביד עליו וגורם לו קשיי נשימה ועייפות רבה, ולעיתים כבדה מאוד. כאשר הוא עולה ברגל קומות אחדות, ליבו פועם בחוזקה.
יעל: "קשה לתאר מה עבר עליו מבחינה גופנית. דווקא בשישה-עשר החודשים העמוסים של המשא-ומתן האינטנסיבי לשלום, הידרדרה בריאותו. היה לו ברור כי שנותיו ספורות, ונראה לו כי בדו-קרב שניהל כל חייו עם המוות, יובס מהר מן הצפוי. כמו במלחמות האחרות, חש בקוצר הזמן, והיו דברים שהרגיש שעליו להספיק ולסיים בכל מחיר, בטרם הפסקת-האש."
בתוך שבועות אחדים עתיד להתברר למשה שהוא חולה בסרטן.
המשך יבוא