סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק שנים-עשר: מותו
חלק ראשון
 
בטרם ייכנס לבדיקות במרכז הרפואי "שיבא" בתל-השומר יוצא משה עם רחל, ב-23 באפריל 1979, לסיור ממושך בנפאל, בורמה, סינגפור ותאילנד. בתפקידו כשר החוץ הספיק לנסוע גם להודו, לאיראן ולמדינות אחרות. רוב מסעותיו מטרתם היתה למצוא דרכים למשא-ומתן לשלום או להסבירו.
הפעם המאמץ היה קשה לו מאוד. לקצה יכולתו הוא מגיע בתאילנד. מביאים אותו לכפר נידח בהרים, שבקרבתו חווה חקלאית ובה מומחים מישראל. בביתו של ראש הכפר, זקן צנום, גבוה ומקומט, שמקטרת האופיום אינה משה מפיו, הוא רואה שני חבלים דקים שקצותיהם משתלשלים החוצה. מסבירים לו, כי לפי האמונה המקומית יש רוחות טובות ויש רעות; חבל אחד מיועד לכניסת הרוחות, והשני ליציאתן.
 "הייתי עייף מאוד. החום המחניק בחדר, הגובה הרב מעל פני הים, העיקו עלי קשות. ביקשתי שנצא לאוויר הצח ונרד למכוניות. העפתי מבט אחרון בחדר. הרגשתי שאם לא אסתלק בעוד מועד, תפרח נשמתי, תעזוב את גופי ותדדה בקלילות על גבי אחד החבלים, אל עולם הרוחות."
 
*
הבדיקות מגלות חולשה בשרירי הלב ואנמיה. צילום המעי הגס מראה גידול, שסותם חלק ניכר של המעי. יש צורך בניתוח דחוף. רק לאחר שיוציאו את הגידול יהיה אפשר לדעת אם הוא ממאיר, ואם אכן כך – אם הצליח הניתוח להסירו בטרם התפשטו גרורות. יש לכרות את הגידול עם קטע המעי שמצדדיו, ולחבר מחדש את המעי, לאחר קיצורו.
 "הסברתי לרופאים שאפשרות מותי אינה מטרידה אותי. אילו ידעתי כי עליי למות בעוד שעתיים או בעוד שבועיים, נדמה לי כי לא הייתי מתרגש או מזדעזע מכך. זה שנים רבות שאני מוכן, מבחינה נפשית, להיפרד מהחיים, לעצום את עיני ו'להיאסף אל אבותיי'. לדידי המוות הוא הסוף המושלם שאין אחריו דבר, ואני מוכן לכך בכל עת. פעמים מספר בחיי כבר נזדמן לי לחשוב שאלה היו רגעי האחרונים, ודבר זה לא זיעזע אותי. לאפשרות המוות לא היתה משמעות מבחינת אורח-חיי. את מעשי ופעולותי כילכלתי לאור שאיפות, מאוויים ואמונה."
לבגין הוא מודיע, כי אם יתברר שאינו מסוגל לחזור לכושר-עבודה מלא, יתפטר מהממשלה. רק אם יוכל להמשיך ולתפקד ללא מגבלות – יישאר.
לאחר הבדיקות מקבל משה ארכה של סוף-שבוע קצר. הוא מנצל את יום השישי, כדי לחפור עתיקות כנעניות מדרום לבאר-שבע. בחום היום הוא אוסף אבנים, שצורתן מזכירה בעלי-חיים או בני-אדם, ואשר ספק אם עוצבו ביד אדם או שכך נוצרו בטבע. באמצע האיסוף הוא חש שעינו האחת מחשיכה וחושש שיתמוטט. הוא גורר רגליו אל המכונית, והנהג מסיע אותו חזרה לצהלה. בדרך, בטלטולי המכונית, הוא נרדם כדרכו, אלא שהפעם הוא חולם חלום ששב ופוקד אותו בשנה האחרונה.
במוצאי-שבת, 23 במאי, שלושה ימים לאחר יום-הולדתו – הוא מתאשפז לקראת הניתוח.
 
*
הגידול אכן היה סרטני, אך משה מקווה להתאושש במהירות, כפי שהצליח לחזור לכוחותיו לאחר שנקבר במפולת החול באזור, ונפגע בעמוד השדרה ופקע מיתר קול בגרונו.
יעל: "הוא סבל מכיב כיבה, מפעולת מעיים בלתי סדירה, מטחורים, ממעגל סגור של מצוקות קיבה ומעיים, שניתוספו למערכת-עצבים המפנימה מתחים, סבל משורה של אלרגיות כרוניות ומאורח-חיים מתיש. שלושה שבועות אחרי הניתוח השתתף אבי בישיבתה השבועית על הממשלה וחזר למשרדו. הוא היה עדיין חלש, ומיתרי הקול שלו נפגעו שוב על-ידי הצינורות הבלתי-נמנעים שהוחדרו לגרונו בשעת הניתוח. הוא סבל מצרידות, אך בדיקת הדם שלו היתה תקינה והוא לא נזקק לכימותרפיה או להקרנות. לסרטן לא היו גרורות. למרבית חולייו האחרים היינו רגילים, ובכל זאת, במבט לאחור, אני יכולה לומר שאבא חי במשך שישים וארבע שנים, ומת במשך שנתיים."
 
זמן קצר לאחר הניתוח, בטרם יציאתו מתל-השומר, כותב משה שיר בסגנון תנ"כי, שאותו הוא מצרף לצוואתו, ואשר עתיד להתגלות רק לאחר מותו:
 
בערוב היום
 
בואו שלושת בני ורחל אל האבן בגן נסב
הערב יורד עליי ורוח מים נושב.
את ימי לא הקדשתי לכם, אב למופת לא הייתי
בדרכי שלי הלכתי, יגוניי וחגיי בקרבי עצרתי. את עצמי חייתי.
רק שניים ידעתי: לזרוע, לחרוש ולקצור הקמה,
וברעום תותחים על ביתנו – בשער השב מלחמה.
את נחלת-האבות לו עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם
ובערוב היום תורישוה להיות נחלה לבניכם.
ועתה ייטול כל אחד תרמילו ומקלו לחצות ירדניכם בדרכו
ואיתכם ברכתי, לתלאות החיים אל ייתן איש מכם לשתקו.
 
*
רק עוד חודשים ספורים הוא מכהן כשר החוץ של ישראל. ב-2 באוקטובר 1979 מודיע משה לבגין על החלטתו לפרוש מהממשלה. "הדברים שמעניינים אותי," הוא אומר, "איני עוסק בהם, ואלה שאני עוסק בהם – אינם מעניינים אותי. לא באתי לממשלה כדי להיפגש עם שגרירי חוץ וללכת לקוקטיילים."
ולעצמו הוא מהרהר: "קצתי בטענות חברי הממשלה על שאני חורג מסמכויותיי, מתפשר ומוותר למצרים ולאמריקנים, ואילו דעתי היא שעליהם להעריך את עבודתי ולשבח את הישגיי. עתה, שאנחנו בפני המשא-ומתן על האוטונומיה, היו ביני לבין בגין חילוקי-דיעות והבדלי תפיסה עקרוניים. יחסינו התקררו, התרחקנו איש מרעהו, ובגין סמך עליי פחות ופחות. בגין ומפלגתו שאפו להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון וחבל עזה, אך ספק אם לליכוד היתה דיעה מגובשת באשר למעמדם של הערבים היושבים בהם. בגין, עד כמה שיכולתי להבין מקטעי דברים שאמר, היה מוכן להעניק להם אוטונומיה במסגרת מדינת ישראל. לדעתי, אין להטיל עליהם את ריבונותה של ישראל בניגוד לרצונם. יש למצוא הסדר שיבטיח, כי הערבים לא יהוו במדינת ישראל גורם שישלול ממנה את אופיה היהודי המובהק."
המחלוקת עם בגין נסבה על ניהול המשא-ומתן על כינון האוטונומיה, במסגרת הסכם השלום עם מצרים. משה מתנגד לפשרה טריטוריאלית, שפירושה חלוקת הגדה והקמת מדינה פלסטינית או החזרת רוב הגדה המערבית לממלכת ירדן. הוא בעד פשרה פונקציונאלית, שפירושה מציאת פתרון וקביעת דרך לחיים משותפים עם ערביי הגדה, לא בדרך של סיפוח ושל התיישבות יהודית באזורים בעלי אוכלוסייה ערבית צפופה, אלא תיחום ההתיישבות היהודית לגושים גדולים כגוש עציון, ולקו הירדן, ומתן אוטונומיה רחבה ככל האפשר לערביי הגדה והרצועה. ובאין ברירה – הקמת "אוטונומיה חד-צדדית" שפירושה היערכות חדשה של צה"ל בגדה גם ללא הסכם חתום עם הערבים, שתאפשר להם לנהל בעצמם את חייהם מבלי שייראו משתפי פעולה עם ישראל. משה מאמין שבתום חמש השנים, שהוקצבו על-פי הסכם השלום, תיווצר מציאות שבה ירצו רוב ערביי הגדה והרצועה בהמשך הקשרים ההדוקים עם ישראל, בזיקה לירדן ובקיום מוסדות עצמאיים. הם ינהלו את חייהם בעצמם, ואילו היהודים לא ירגישו זרים בשום שטח משטחי ארץ-ישראל. אלה היושבים בגדה וברצועה ימשיכו להיות אזרחי ישראל. על שלושה עקרונות אין משה מוכן לוותר ביהודה ובשומרון: ביטחון ישראל, המשך ההתיישבות היהודית, ושלא תהיה ריבונות זרה. אך ההתיישבות בשטחים צריכה להיות בגושים גדולים ומבוססת על שיקולים ביטחוניים.
 
בגין ויתר על כל סיני, אזור כמעט ריק מתושבים, ובלבד שיהודים יוכלו להמשיך ולהתיישב ביהודה ובשומרון, בלב ריכוזי האוכלוסייה הערבית. בגין מאמין, שעל סמך ההסכם שלו עם מצרים, קיבלה למעשה ישראל יד חופשית בשטחים, וכי החלק בהסכם השלום, הדן באוטונומיה, לא היה אלא מס שפתיים מצד מצרים כלפי הפלסטינים. הסיבות של בגין הן לאומיות והיסטוריות. מאז מלחמת יום הכיפורים, הקמתו של "גוש אמונים", ועליית הליכוד לשלטון – ניכרות תנופת התנחלות, הפקעת קרקעות, והיתר ליזמים פרטיים לקנות קרקעות בגדה המערבית. מגמה זו מרוקנת מתוכן את האפשרות להגיע לאוטונומיה במסגרת הסכם השלום, מהווה סיפוח זוחל של שטחי הגדה לישראל, ומקוממת את משה עד כדי הגשת ההתפטרות.
בגין ממנה את מנהיג המפלגה הדתית-לאומית, שר הפנים ד"ר יוסף בורג, לעמוד בראש המשלחת הישראלית לשיחות האוטונומיה; מינוי שפירושו הבעת אי-אמון במשה, ואי-רצון להגיע לפתרון מוסכם על הערבים. ראשי הליכוד והמפד"ל אינם מרוצים מהדרך שבה ניהל משה את המשא-ומתן לשלום עם מצרים. הם חוששים שיביא להסדר דומה גם בגדה המערבית.
בגין מקבל בצער, אך ברצון, את התפטרותו של משה. לאחר ההעזה ההיסטורית הגדולה של הסכם השלום עם מצרים עתיד כוכבו של בגין לדעוך. האדריכל השלישי במשלחת לקמפ דיוויד, שר הביטחון עזר וייצמן, יעזוב את ממשלתו ויתחיל לכנותו בלגלוג בשם "המנוח". שר הביטחון החדש, אריק שרון, יפנֶה את חבל ימית ויהרסו, ומיד אחר כך, ביוני 1982, במקום להתחיל וליהנות מפירות השלום המלא עם מצרים, יגרור את ישראל למלחמת לבנון. בעקבותיה ישקע בגין בערפל נפשי ויינתק יותר ויותר מן המציאות. מעשהו האמיץ האחרון יהיה החלטתו לפרוש מראשות הממשלה, חרף ניסיונותיהם של מרבית מקורביו להסתיר מהציבור את מצבו האמיתי.
 
כאשר ייסוג צה"ל לקו אל-עריש-ראס-מוחמד, בינואר 1980, עדיין יהיה משה בין החיים; לא כן כאשר תושלם נסיגת ישראל מכל סיני, באפריל 1982. זאת כבר לא יראה.
 
*
משה הוא עתה בגדר "סיעת יחיד" בכנסת, ומושבו נקבע בשורה האחרונה באגף הימני, ליד גאולה כהן ומשה שמיר.
 "על אף השכנות אין סכנה שאצביע איתך." אומר משה למשה שמיר.
 "תודה לאל!" משיב שמיר בלגלוג. התנגדותו לבגין באה בגלל נימוקים מנוגדים בתכלית לאלה של משה דיין.
 
*
לאחר שמשה מתפטר מממשלת הליכוד הוא מכריז, כי לעולם לא ירוץ שוב לכנסת. הוא זוכר את הימים שבהם הלך עם בן-גוריון ברשימת רפ"י. הדבר האחרון שעניין אז את משה היה מה שנראה כשיגעון-לדבר-אחד, כקפריזה, של בן-גוריון – הקמת ועדת חקירה משפטית לבירור מוסמך של "העסק ביש" ו"פרשת לבון". דרכו של משה בחזרה למפלגת העבודה חסומה, אך הוא מתנגד לרסיסי מפלגות, הבנויות על קפריזה של אדם אחד.
ואולם ככל שקרב מועד הבחירות, נראה לו שאין הוא יכול לשבת מן הצד ולראות כיצד ממסמסים הליכוד והמפד"ל את המשך תהליך השלום בנושא האוטונומיה. אם יצליח להעביר די מנדטים בכנסת, ייתכן שהקואליציה הבאה תהיה תלויה במפלגתו, והוא יוכל להשלים את המשימה ההיסטורית של הסדר האוטונומיה בשטחים ופתרון הבעיה הפלסטינית.
תומכיו הנאמנים, רובם ממשתפי הכנסים של "הבמה לבירורים מדיניים וחברתיים", שהחלה את פעולתה בספטמבר 1977, מגייסים את התמיכה הכספית, ולקראת הבחירות, המתקיימות ביולי 1981, קמה רשימת תל"ם, תנועה להתחדשות ממלכתית, בראשותו של משה.
 
יעל: "חזותו בלבד שימשה סיבה מספקת לכמה מאלו שאהבוהו והעריצוהו בעבר להצטרף למפלגתו, ללא קשר ל'פתרון הפונקציונאלי' ליהודה ושומרון. הנה משה דיין, הצעיר הסורר של הפוליטיקה הישראלית, הגיבור הלאומי המורכב, שראייתו עתה מוגבלת, שהליכתו כושלת וקולו צרוד, שלחייו שקועות וראשו כמעט קירח – כל-כך אנושי פתאום; חולשותיו ופגיעותו – חולשתנו, עכשיו או עוד מעט-קט. הוא מבקש אמון, הוא רוצה להישמע, ואנו חייבים להעניק לו את הבמה באהבה ובכבוד. הצבענו בשבילו תוך התעלמות מחוסר התוחלת הפוליטית, ללא אופטימיות או התלהבות, מפני שהרגשנו שאסור לנו לשלול ממנו את הזכות למאבק ולניצחון אישי. הסקרים ניבאו שנים-עשר מנדטים, ואחר-כך – חמישה או אולי שישה, אבל הערכתו היתה קרובה יותר למציאות. הפעם הפסימיות שלו התבררה כמדויקת. בבוקר יום הבחירות ישבנו בגן והוא דיבר על מנדט אחד או שניים."
 
בליל הבחירות מוצבות מצלמות הטלוויזיה בשידור ישיר במרכזי המפלגות, כדי לקבל את תגובות ראשי המטות לתוצאות המידגם של הטלוויזיה הישראלית ולתוצאות האמת, שמתחילות להגיע ככל שהשידור מתארך אל תוך הלילה. משה יושב במטה תל"ם ולימינו ולשמאלו, כמו ב"סעודה האחרונה", ידידיו ומקורביו שמקצתם מוצבים אחריו ברשימה לכנסת. כולם לבושים בחולצות תכלת חגיגיות, שמשדרות אופטימיות, וחיוך של ציפייה על פניהם; כולם, לבד ממשה שנראה קצת מאולץ.
כאשר מודיעים על תוצאות המידגם, הקרוב לאומדנו של משה, שני מנדטים בלבד, הוא פונה לחבריו ואומר: "רבותי, רק אני נושא באחריות. אני רוצה להודות לכם. עשינו כמיטב יכולתנו. אל תחפשו אשמים. אני האחראי הבלעדי לתוצאה הזו."
מטה תל"ם מתחיל להתרוקן, והתמונה האחרונה הנחרתת בזכרון צופי הטלוויזיה באותו לילה היא של משה, היושב כמעט לבדו באמצע השולחן, לידו רחל, והנה אף הוא קם ללכת. הוא נראה נורא – רזה, ממש שלד, כבוי, אפור. כאילו גזר-דין מוות חתום בפניו.
 
יעל: "המערך הפסיד בבחירות ויצא מהן מפוצל ומסוכסך, ולא נמצא בו רוחב-לב, שרק המנצחים, כנראה, יכולים להרשות לעצמם, להציע לו לחזור למקום שאליו הוא שייך. היעד של 'תל"ם', לשמש לשון-מאזניים בהרכבת הקואליציה, לא הושג – מערכת הבחירות עלתה הרבה כסף, פגעה במורל ובמצב-הרוח, ותבעה מחיר עצום מבריאותו של אבא. מי שראה את אבי אחרי הבחירות לא היה יכול שלא לחשוב כי הוא נגוע בסרטן. לעורו המדולדל היה גוון אפור, בגדיו היו תלויים ברפיון על גופו והוא הגיע לאפיסת-כוחות.
 "דיברתי עם רחל, דיברתי עם רופאיו, דיברתי עם רופאים ממכרי. הרגשתי כאילו כל אחד יודע משהו שאינני יודעת, ואיש לא היה יכול להרגיעני. תוצאות הבדיקות השונות היו חד-משמעיות: גופו ודמו נקיים מסרטן. לא היו גידולים, גרורות או סימנים של תהליך ממאיר. גם במצב הלב שלו לא היה כדי להסביר את ההידרדרות המהירה שחלה בבריאותו. הרגשתי אובדת עצות. גם אם ידעה רחל יותר ממני, היא היתה נבוכה כמוני, ושתינו היינו שותפות לכאב הצורב של אין-האונים. ככל שהפך תלוי בה יותר מבחינה גופנית, כך נהג ביתר שרירות כלפיה, לפחות בנוכחותי, וזה היה מחזה קורע-לב. הוא לעג והתלונן ונהג בקשי-לב. היא עמדה בכל באהבה רבה ובהבנה, כנראה מבינה שאינו נלחם בה אלא מנסה להיצמד לחיים."
 
*
אנשים בהנהגת בליכוד, ובהם השר משה נסים, מנסים לצרף לקואליציה את תל"ם על שני חברי הכנסת שלה, משה דיין וזלמן שובל. נקבעת פגישה בין בגין לדיין, בנוכחות חברים מהנהגת תל"ם, ובהם מרדכי בן-פורת וזלמן שובל.
משה אומר לבגין, כי התנאי שלו להיכנס לממשלה הוא שבגין יקבל את רעיון האוטונומיה החד-צדדית, שבשמו הלכה תל"ם לבחירות. הוא מאמין, שאפילו אין אפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, צריך לגשת לביצוע אוטונומיה חד-צדדית, שפירושה – אי-החלת ריבונות ישראלית בשטחים, אך גם אי-הקמת מדינה פלסטינית; מתן היתר לזרועות הביטחון של ישראל להתפרס בכל מקום ובכל עת שממשלת ישראל תחליט על כך; וכן – מתן היתר ליהודים לגור ולנוע בשטחים בכל מקום שירצו בו; כל זה ייעשה ללא הסכם חתום עם הפלסטינים משום שאין באפשרות מנהיגיהם להסכים בפומבי להצעה, אף כי באופן מעשי היא מקובלת עליהם, בתנאי שישראל תכפה אותה.
בגין אומר: "מר דיין, אם לא קיבלתי זאת כשהיית שר החוץ, מדוע אקבל זאת עכשיו?"
משה משיב לבגין בעצב יותר מאשר בכעס: "מר בגין, אם מדינת ישראל לא תנסה את הדרך הזו עכשיו, היא תצטרך להתמודד עם סכנות הרבה יותר קשות בעוד כמה שנים."
לדברי שובל, בגין אינו מתרשם ביותר מדברי משה.
 
המשך יבוא