לא אחת אני נתקל בביטויי תסכול, אכזבה וכעס מצד חבריי בגולן כלפי שכנינו הדרוזים. כעס על מה שמוגדר בפיהם ככפיות טובה – הפער בין שביעות רצונם מן הדמוקרטיה והשגשוג הכלכלי ממנו הם נהנים תחת ריבונות ישראל, כפי שהם מבטאים אותה בשיחות אישיות, לבין עמדתם הציבורית התומכת בסוריה וקוראת למסור את הגולן לשלטון סורי.
איני שותף לכעס הזה. בעיניי, אל לנו להלין על הדרוזים, אלא אך ורק על עצמנו. מי שדוחף את הדרוזים בגולן לפינה הפרו-סורית, זו מדיניותה של ישראל.
הדרוזים אינם לאום ואין להם שאיפות לאומיות. הדרוזים הינם עדה דתית, שחלק ממצוות דתה ומתרבותה, והיא סוד הישרדותה באזורנו הקשה וחסר הסובלנות, היא נאמנותם למדינה שבה הם חיים ולשלטון במדינה.
אנו מכירים זאת היטב מנאמנותם של הדרוזים, אזרחי ישראל – שירותם בצה"ל ובכוחות הביטחון ומחיר הדמים הכבד הכרוך בנאמנות זאת. הדרוזים במדינות ערב, נאמנים למדינותיהם כפי שהדרוזים בישראל נאמנים למדינה (ומאחר ומדובר בדיקטטורות, באותן מדינות מדובר גם בנאמנות למישטר). עסקת החבילה הדרוזית ברורה – אפשרו לנו אוטונומיה דתית ותרבותית, ותקבלו מאיתנו נאמנות ושירות ביטחוני ללא סייג.
הדוגמה המובהקת של המסורת הזו, היא קרב רמת יוחנן, באפריל 1948. בקרב זה נלחמו הדרוזים, כחלק מ"צבא ההצלה של קאוקג'י", נגד כוחות "ההגנה". הם הובסו בקרב, והבינו מהר מאוד את מאזן הכוחות, שמשמעותו – הקמת מדינה יהודית בחודש הבא היא עובדה בלתי נמנעת, שאין בכוחם של הערבים לעצור. הם נכנעו, וכרתו ברית עם מדינת ישראל, הנשמרת באדיקות ונאמנות עד היום.
לפיכך, ניתן היה לצפות שהדרוזים בגולן ינהגו בדיוק כמותם. ואכן, כך הם נהגו לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. הם ביטאו נאמנות לישראל, קיבלו ברצון ואהדה את ההתיישבות הישראלית בגולן, חגגו את יום העצמאות וציפו לסיפוח הגולן, לקבלת אזרחות ישראלית ולגיוסם לצה"ל.
מה שגרם להם לשנות את טעמם, היה הסכם קמפ-דיוויד, אודות הנסיגה מסיני ועקירת חבל ימית. צעד זה הטמיע בתודעתם של הדרוזים בגולן את התובנה שישראל היא משענת קנה רצוץ, מדינה בלתי רצינית, שאי אפשר לסמוך עליה. הם עשו את החשבון שלהם – נאמנות למדינת ישראל עלולה לפגוע בהם קשות במקרה של נסיגה. בדמוקרטיה הישראלית לא יאונה להם כל רע מביטוי נאמנות לסוריה, אולם הם מבינים היטב מה צפוי להם במקרה של נסיגה, אם יבטאו נאמנות לישראל. מאז, הקו הדרוזי הרשמי הוא נאמנות לסוריה ולמשטר הבעת' ולשושלת אסד.
כמובן, שהנכונות של ממשלות ישראל לסגת מהגולן והניסיונות להגיע להסכמים עם סוריה אודות נסיגה מהגולן, חיזקו את המגמה הזאת באופן משמעותי.
במציאות שכזו, איזו הצדקה יש לביקורת שלנו על הדרוזים? את כל הביקורת עלינו להפנות לעצמנו, ולעצמנו בלבד. לא זו בלבד שאין בליבי עליהם, אני מעריך את העובדה, שהם מקיימים לאורך שנים מציאות של שלום, שקט ושלווה, שכנות טובה (אף שיש מקום לשפר את הקשרים ושיתוף הפעולה) ושישראלי חש ביטחון מלא כאשר הוא מסתובב בכפרים הדרוזים בגולן. אני מעריך את העובדה שהדרוזים מסתפקים במס שפתיים של ביטוי נאמנותם לסוריה במספר מועדים קבועים בשנה.
ועם זאת, מן הראוי שהאירועים בעולם הערבי בכלל ובסוריה בפרט, יגרמו לשינוי בהתנהגותם של הדרוזים. כאשר מחסום הפחד נפרץ במדינות ערב, כולל סוריה – השלטון הערבי העריץ ביותר – ניתן לצפות שהתופעה לא תחלוף מעל ראשם של הדרוזים, והם יואילו לבטא באופן פומבי וקולקטיבי, את מה שהם מבטאים באופן אישי ושקט – את רצונם בהמשך השלטון הישראלי בגולן.
לנוכח ההחלטה המתנה נסיגה משטח ריבוני של המדינה במשאל עם, סכנת הנסיגה פחתה באופן משמעותי. האם לנצח יסמכו הדרוזים על המאבק שלנו, וימשיכו לעמוד מנגד, ואף לזייף נאמנות לסורים? האין הם מבינים שגם להם הזכות להשמיע קול ברמה ולהשפיע, כדי שיוכלו להמשיך ליהנות מהדמוקרטיה הישראלית ולא יופקרו לשלטונו של הדיקטטור שאינו מהסס לטבוח בבני עמו?
 בימים שבהם שליחיו של אסד רצחו עשרות או מאות מפגינים סורים, נערכה בכפרים הדרוזים בגולן הפגנת תמיכה בדיקטטור. מכאן, שטרם נשבר מחסום הפחד של הדרוזים בגולן. ניתן לצפות מהם ליתר אומץ.
עם זאת, עיקר האחריות היא עלינו – על מדינת ישראל, על ממשלות ישראל, שתכבדנה סוף סוף את ריבונות המדינה.
 
2. מחר צריך לירות המסד
ההיסטוריה הפיסית-המדינית, הכלכלית, הצבאית, מספרת את הסיפור אודות קורות ימים עברו. אולם ללא ההיסטוריה התרבותית, היא לעולם לא תהיה שלמה. אי אפשר להבין תקופה ללא הספרות שלה, השירה, הזמר, היצירה הקולנועית והאמנות הפלסטית שנוצרו בה, וליוו את ההתרחשות הפיסית.
אי אפשר להבין את ההיסטוריה הציונית לעומקה, ללא היכרות עם הזמר העברי. ובתוכו – מקום מכובד לשירי הילדים, ובהם שירי הערש.
סיפור מאורעות תרפ"ט ידוע (אף שיש בתוכנו מי שמסלפים גם אותו כדי להאשים בו... את הציונים, כמובן). על קצה המזלג – 113 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו, בפרעות תרפ"ט, ההתנפלות הערבית על היישוב היהודי בא"י בקיץ 1929. האכזריות הגזענית הנוראה הגיעה לשיאה בטבח בחברון, שבו נטבחו 69 יהודים בידי שכניהם הערבים, ילדים נרצחו לעיני הוריהם, ילדות נאנסו לעיני אימהותיהם ואימהות לעיני ילדותיהם, משפחות שלמות נטבחו, אברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. הערבים התנפלו על היהודים בירושלים ובצפת, בבאר טוביה ובחולדה. המושבות כפר אוריה והר טוב נבזזו והוצתו עד היסוד.
מעניין ללמוד על התייחסות הישוב למאורעות, באמצעות שיר ערש אחד, שאותו כתב בעקבות המאורעות המשורר עמנואל הרוסי (עמנואל ינון נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי, 1903-1979) לבנו אבנר, "שכב בני".
"לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר, / שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן. / סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר, / אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן. // בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר, / שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו. // שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא, / כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר. / אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה, / תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר. // בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו."
השאלה הראשונה העולה מן המילים היא – עם מה מרדימים ילד קט? עם הגורן הבוערת בתל יוסף והעשן העולה מבית אלפא? מוזר. אך האמת היא, שמה שמרגיע את הילד ומרדים אותו, הוא קולם המרגיע של ההורים ומנגינת הערש. באמצעותם, דרך המילים, מעבירים ההורים לילדיהם את מסריהם החינוכיים.
האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?
בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמיתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמיתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד איתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.
אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב. 
מחויבותם של החלוצים למטרה הציונית היתה מוחלטת. על אף שאיפת השלום שפיעמה בהם, הם לא העלו על דעתם להתנות את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים. הם לא חשבו שעליהם לבקש רשות לממש את זכותנו הטבעית וההיסטורית. אילו היססו, לא היתה מדינה.
בשנים האחרונות, נשמעת בתוכנו האמירה שללא שלום אין טעם לחיינו כאן. איזה עתיד אנו בונים לילדינו ולדורות הבאים – של חיים על החרב?! מה הטעם? מי שמטיל ספק בכך שהשלום בפתח, הוא לכאורה פסימיסט נורא, שהרי השלום הוא חזות הכל, הוא מטרת העל. בלעדיו... אין טעם לכלום.
ההתבכיינות הזו היא היפוכה של הציונות. השלום הוא מטרה חשובה מאוד ורדיפת השלום היא ערך יהודי חשוב. אולם השלום אינו תלוי רק בנו. הוא תלוי באחרים יותר מאשר בנו. מבט ריאלי על ההווייה המזרח תיכונית אינו מעיד על סיכוי סביר לשלום בעתיד הנראה לעין. אין זו ראייה פסימית, אלא ניתוח ריאלי. אז מה?
אופטימיות אינה התעלמות מן המציאות, אלא אמונה בכוחנו להתמודד בהצלחה עם אתגריה. מי שרואה בשלום הכרח קיומי, הוא פסימיסט, הנותן לאוייב זכות וטו על קיומנו. אופטימיסט הוא מי שמאמין שגם ללא שלום, מדינת ישראל יכולה להתפתח, לצמוח, לתקן את קלקוליה החברתיים. מי שאינו מתנה את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים הוא אופטימיסט.
העולם השתנה מאוד ב-82 השנים שחלפו מאז מאורעות תרפ"ט. מערכי הכוחות העולמיים התחלפו מאז שלוש פעמים. הטכנולוגיה התקדמה שנות אור. העם היהודי עבר טלטלות עזות כפי שלא עבר בכל תולדותיו – השואה והקמת מדינת ישראל. אך בסיס המציאות שהביא למאורעות תרפ"ט לא השתנה כהוא זה – התנגדותם של הערבים לזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. וכל עוד זה המצב, גם המענה הציוני הראוי הוא אותו המסר של עמנואל הרוסי לבנו אבנר: "מחר צריך לירות המסד." ובלשונו של ברנר, הסופר שנרצח לפני 90 שנה, בסיבוב המאורעות שקדם למאורעות תרפ"ט, במאורעות 1921: "אף על פי כן!"
המסר של "מחר צריך לירות המסד" לא היה הקונסנזוס ב-1929. כבר אז היו קולות שהטילו ספק ביכולת להגשים את הציונות ללא שלום, כלומר ללא הסכמת הערבים, ומכאן שיש לעשות כל מאמץ לפייס את הערבים. תנועת "ברית שלום", שנשאה את מסר הפייסנות, לא היתה אנטי ציונית ואף לא פוסט-ציונית. היו בה כמה מאנשי הרוח הדגולים של הציונות, כמו מרטין בובר, יהודה לייב מאגנס, גרשם שלום (הראשון, ככל הידוע לי, שהשתמש בביטוי "פוסט-ציוני" כביטוי גנאי, אותו הטיח בפניה של הפילוסופית חנה ארנדט), ואנשי מעשה, מגדולי המיישבים של א"י, כמו ארתור רופין וחיים מרגליות קלווריסקי. הם לא פקפקו בצדקת הציונות, אך סברו שאין מנוס מלפייס את הערבים. הם היו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת למען השלום. הם הציעו לוותר על הקמת מדינה יהודית עצמאית, למען השלום. הם הציעו לוותר על הדרישה והמאמץ ליצור רוב יהודי, למען השלום.
הם היו מיעוט קטן. רוב הציבור היהודי לא קיבל את גישת הפייסנות. הסופר ש"י עגנון, שמנהיגי "ברית שלום" היו בין הטובים ברעיו, התייחס לשיח הפייסני שלהם בסרקאזם האופייני לו, בסיפורו "מדרש זוטא", ובו שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".
הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי "ברית שלום". בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין הנביא ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של "וגר זאב עם כבש" אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה אחרת לגמרי, למגורים יחד בשלום. הזאב עונה לו, שמפני הכתוב "אין משיחין בשעת הסעודה", הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, כי הוא עתה עסוק באכילת כבש.
בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום".
אין חדש תחת השמש. ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, כתבה חוה אלברשטיין בשירה  "חד גדיא" את השורות הבאות: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני." חוה מתבלבלת. הגישה הפייסנית מביאה אותה למשבר זהות קשה, שבו אין היא יודעת מי היא...
עצות "ברית שלום" לא התקבלו. עובדה – מדינת ישראל קמה. היא קמה והיא קיימת בזכות ה"אף על פי כן", בזכות "מחר צריך לירות המסד". מדינת ישראל קמה, כיוון שהיישוב היהודי לא בחר בדרך הפייסנות אלא באקטיביזם הציוני. הוא לא ביקש ולא קיבל רשות מן הערבים לבנות את הארץ ולהקים את המדינה.
אין כל סתירה בין הגישה האקטיביסטית הזו לבין רדיפת השלום, כפי שאין כל קשר בין הפייסנות לשלום. השלום הוא משאת נפש, שאין לוותר עליה. השלום הוא מטרה נעלה שראוי לחתור אליה. השלום הינו מטרה שהגשמתה מצדיקה ויתורים. אולם ויתורים בגבול ההיגיון. לא במחיר ויתור על הגשמת הציונות. לא במחיר ויתור על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. לא מתוך חולשה, לא מתוך פחד. כאשר אני שומע את ההפחדות – חייבים להיכנע לדרישות של אסד, כי אם הוא לא יקבל את הגולן בהסכם שלום, לא יהיה מנוס ממלחמה נוראה בלה בלה בלה. בעיניי, שלום תחת איומי מלחמה, הוא כמו נישואין תחת איומי רצח. "הינשאי לי, ולא ארצח אותך." לא הייתי ממליץ לבתי להתחתן עם האיש הזה, ובאותה מידה, לא הייתי חותם על שלום תחת איום כזה.
האם ייתכן שלום בינינו לבין שכנינו? מנחם בגין נהג לומר שאין מלחמה בלתי נמנעת, אך השלום הוא בלתי נמנע. האם השלום הוא באמת בלתי נמנע? לעתיד לבוא, באחרית הימים, אולי. בעתיד הנראה לעין, אין סימנים לשלום. תנאי הכרחי לשלום הוא סילוק המניע למלחמה. המניע למלחמה הוא הסירוב לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל. צודק נתניהו כאשר הוא דורש מהפלשתינאים להכיר במדינה היהודית. למה אין הם מוכנים לכך? על מה מעידה סרבנותם?
שני העשורים האחרונים התאפיינו במירדף בלתי פוסק אחרי השלום. בהסכמי אוסלו, בוועידת קמפ-דיוויד בה הציע ברק נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים בניגוד לעמדת ישראל עד אותו יום, בנסיגה מכל רצועת עזה – "ההתנתקות", בהצעות השלום של אולמרט, שהרחיק לכת בוויתוריו יותר מכל מנהיג ישראלי בתולדות המדינה. המירדף הזה לא קירב את השלום כהוא זה. נהפוך הוא, כל ההצעות נדחו בדם ואש ותמרות עשן, בגלי טרור ובפיגועים רצחניים, בירי טילים לעבר אזרחי ישראל. כל נסיגה ישראלית הפכה את השטח ממנו ישראל נסוגה בסיס לתוקפנות ולטרור נגדה. ולעומת זאת, רק צעדים מלחמתיים, כמו מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פעילות כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ, לצד צעדים הגנתיים כמו גדר הביטחון והמחסומים, יצרו שקט ושלום יחסי.
כפי שעמנואל הרוסי לא השתמט מלהציג לבנו את המציאות נכוחה, כך עלינו לנהוג גם היום, יותר משמונה עשורים לאחר מכן. השלום אינו נראה באופק. המירדף הבוטה אחריו, המפלג אותנו ומחליש אותנו מבפנים – אינו מקרב אותו. עלינו להבין שסוף הסכסוך אינו קרוב, והמטרה שלנו היא לנהל אותו בתבונה. בעיניי, חלק מניהול הסכסוך בתבונה הוא קביעת גבול שיבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, גם במחיר נסיגה מחלק משטחי יהודה ושומרון הרוויים באוכלוסיה פלשתינאית צפופה, מבלי להשלות אותנו שצעד זה יקרב את השלום. לצד אותה נסיגה, עלינו לספח למדינת ישראל את השטחים החיוניים לנו.
והעיקר – מחר צריך לירות המסד. צריך להמשיך לבנות את המדינה, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לחזק את הכלכלה, לצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים, לשפר את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, לחזק את התודעה היהודית והציונית. אלו המטרות שלנו, אותן אנו ממשכנים כבר עשרות שנים במירדף חסר התוחלת אחר השלום.
אנו ניצבים היום בעיצומו של שלב חדש במלחמה נגד קיומנו, שטרם מצאנו לו פתרון – מערכת הדה-לגיטימציה נגד קיומה של מדינת ישראל. מטרת המהלך כפולה –
א. להבאיש את ריחה של ישראל בעיני דעת הקהל העולמית, תוך הצגתה כמדינה קולוניאליסטית שכבשה ארץ לא לה תוך ביצוע טיהור אתני רצחני של תושביה הפלשתינאים.
ב. ליצור דמורליזציה בתוך החברה הישראלית, שתנבע מערעור האמונה בצדקת דרכנו.
עלינו למצוא את הדרך למתקפת נגד מוצלחת בעולם, אך בראש ובראשונה, לחנך את עצמנו ואת הדורות הבאים להכיר בצדקת הציונות. שהרי בסופו של דבר, רק אובדן ההכרה בצדקת דרכנו עלולה למוטט אותנו. אף אוייב אינו יכול להכריע אותנו, למעט שטן הערעור על צדקתנו. כבר לפני למעלה מארבעים שנה חזה אלתרמן את הטרנד הפוסט והאנטי ציוני, והזהיר מפניו:
"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
משימת דורנו היא למנוע את התממשות הסיוט הזה. אין מטרה לאומית חשובה יותר, מההתחדשות הציונית של מדינת ישראל. את מרדף הפייסנות עלינו להמיר באמת הציונית: מחר צריך לירות המסד.
 
3. טמטום מבחירה
בהגדה של פסח, היפוכו של הבן החכם הוא הבן הרשע. בשפתנו, היפוכו של חכם הוא טיפש. במה עדיף רשע על טיפש? שהרשע יכול לתקן את דרכיו.
ישנה תופעה מוזרה – טיפשות מבחירה. אנשים חכמים, שבוחרים לנהוג בטמטום. נזכרתי בכך בראיון עם איש חכם לכל הדעות, חיים אורון – ג'ומס.
בראיון עימו, לרגל פרישתו מהכהונה הארוכה והמוערכת בכנסת, סיפר בגאווה על התנגדותו לשלילת הפנסיה מח"כ עזמי בשארה. במקרה זה, איש חכם כג'ומס לא רק נהג כטיפש, אלא ציפה ממדינת ישראל לנהוג בטמטום.
ג'ומס הסביר את התנגדותו המוזרה, בעמדתו העקרונית שפנסיה היא זכות שאין לגעת בה. עקרונית, הוא צודק – פנסיה היא זכות שאין לגעת בה. עקרונית – ראוי שלא לגעת בזכויותיו של אדם. אני מתנגד לחוק המאפשר שלילת אזרחות ממי שהורשעו בעבירות בגידה, ריגול וטרור. אמנם האנשים הללו הם חלאות; מבחינה מוסרית הם תחתית החבית של החברה, אך כפי שאין שוללים את האזרחות מרוצחים, אנסים וסוחרי סמים, כך אין לשלול אותה גם מהם. יש לישראל חוקי עונשין, ומי שהורשעו בדין – בית המשפט גוזר את עונשם ואין להוסיף עונש על עונש.
המקרה של עזמי בשארה שונה. בשארה חשוד בעבירות חמורות ביותר, של ריגול וסיוע לאויב בזמן מלחמה. אמנם מדובר רק בחשד – לא זו בלבד שבשארה לא הורשע, הוא אפילו לא הואשם ואף לא הספיק להיחקר. אולם הסיבה לכך שהליך חקירתו הופסק באמצע, היא בריחתו מפני החוק.
מבחינה משפטית – מי שלא הורשע הוא בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית – איש ציבור שלא שיתף פעולה בחקירותיו, הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. בצדק סולקה נעמי בלומנטל מרשימת הליכוד לאחר ששמרה על זכות השתיקה בחקירתה, וכיוון שיצחק בוז'י הרצוג שתק אף הוא בחקירתו בנוגע לעמותות ברק, הוא בעיניי פסול למנהיגות ציבורית, לצמיתות.
בשארה, שהחשד נגדו הוא על עבירה כבדה הרבה יותר, לא שתק בחקירה, אלא נמלט מן החקירה. לכן, מבחינה ציבורית יש להתייחס אליו כאל אשם בעבירות המיוחסות לו ובשיבוש ההליכים המשפטיים. אולם בשארה לא בא על עונשו. האיש מסתובב חופשי, ומסית נגד מדינת ישראל בערוץ אל-ג'זירה ומעל כל במה אפשרית.
כיוון שבשארה אינו בארץ, אין דרך להעניש אותו, אלא באמצעות שלילת הפנסיה. אין כל סיבה שבעולם, שמדינת ישראל תמשיך לשלם לו פנסיה, כאילו דבר לא קרה. בתנאים הללו, מדינה צריכה להיות מטומטמת באופן קיצוני, כדי לשלם לאיש כזה פנסיה מקופתה.
אז על מה ג'ומס גאה כל כך? על כך שהוא מציע למדינת ישראל לנהוג בטימטום?
זאב ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם כייס יכייס אותו שעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה", לא ימשיך לעמוד דום כמו טמבל, אלא ירדוף אחרי הכייס. ג'ומס מציע לנו להמשיך לעמוד דום ולאפשר לבשארה לא רק לכייס אותנו, אלא גם לחרבן עלינו.