בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר   Der Stürmer, 'המסתער'). דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים. העיתון, שהופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל 90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך דֶר שטירמֶר לעיתון נפוץ שחולק במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר, והיה נגיש לכול.
כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:
Unglück Die Juden sind unser
סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.
ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר הייתה רמת המשכל הנמוכה ביותר רק 106 IQ.
שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946!"
לפי דניס ברק ודייוויד גרס אמר שטרייכר: "הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים!"
כנראה התכוון לכך שכמו בפורים' כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.
עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת, ש וז'. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים.
למרבה הצער עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך.
מאמרו של החבר יוסף חרמוני, על "היהודים, הדם, והזרע" (חב"ע 626) ממשיך את המסורת האנטישמית המייחסת ליהודים פרברטיות מינית מסוכנת. "הדת היהודית," קובע חרמוני, "המַתנה את גאולת מאמיניה בחיתוך רווי דם של אבר הזכרות שלהם, ומביאה את אהבתה לאל אל מחוזות של הזדווגות האריות ומפגש איבר הזכרות האנושי עם רחם האיילה, דת כזו של 'בלילת הזרע, הדם והקודש' עלולה להתיר כל זוועה." הפרברטיות היהודית של מין ודם הופכים את היהודים למסוכנים לעולם כולו.
אין ספק שלמעלה בשמיים (האם בגיהנום?) מברך שטרייכר את החוקר המעמיק יוסף חרמוני, ואינו מבין כיצד דווקא הוא, שטרייכר, ששנים רבות עמל להפיץ את הפרברטיות המינית הרצחנית של היהודים, ואת הסכנה הטמונה בהם לעולם כולו – נרדף ונתלה, בשעה שהנה סוף-סוף חוקר מדעי יהודי (יוסף חרמוני), מאשש את כל טענותיו על הפרברטיות הרצחנית של היהודים והסכנה הטמונה בהם לעולם כולו.
"יבקשו נא כל המלעיזים סליחה בפניי," מהרהר לו ודאי שטרייכר למעלה, "הנה כי כן, גם אם במאוחר, האמת יצאה לאור – 'היהודים הם אסוננו!' – עובדה, אפילו היהודי חרמוני אומר זאת..."