סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק שנים-עשר: מותו
חלק שני ואחרון
 
לאחר חתונתו עם רחל כותב משה צוואה ומפקיד אותה אצל עוזרו, חיים ישראלי. בצוואה הוא משאיר שליש מהרכוש לרחל, שליש לילדיו, ושליש לשני נכדיו מבנו אודי, שהוא תומך בהם כל הזמן.
ב-27 באוגוסט 1981, כשישה שבועות לפני מותו, לאחר שמונה שנות נישואיו לרחל, כותב משה את צוואתו האחרונה, המבטלת את כל קודמותיה. רחל תירש את הבית הגדול ואת הגן בצהלה. (הבית נקנה בשעתו בידי הוריה האמידים של רות, ורחל עתידה למוכרו זמן קצר לאחר מות משה). רחל תירש את כל תכולת הבית ואת העתיקות השייכות למשה. (האוסף מעורר המחלוקת, שאותו רכש ולקח וטיפח במשך שנים רבות, עתיד להימכר בידי רחל למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר, באמצעות תרומה של נדבן אמריקני). רחל תירש את כל הכספים שיותיר משה אחריו ואת כל התמלוגים מספריו ואת כל התגמולים שיגיעו לו בעקבות שירותו רב השנים בצבא, בממשלה ובכנסת. רק אם רחל או הוא ייהרגו או ימותו יחד, בהפרש שלא יעלה על 72 שעות, או אם תמות רחל לפניו – רק אז הוא מוריש את כל רכושו, בחלקים שווים, לשלושת ילדיו.
דירה בבעלותו, הנמצאת בתל-אביב, הוא מוריש לנכדיו סער וגל, ילדיו של אודי מנישואיו הראשונים. מגרש של דונם בשפיים, וכן מגרשים על הכרמל, שהופקעו על-ידי הממשלה ותמורתם הובטחו לו מגרשים אחרים, הוא מוריש בשלושה חלקים שווים ליעל, לאודי ולאסי. לילדיו של אסי אין הוא מוריש דבר.
משה מצווה שיקברו אותו בנהלל, שלא יִשאו נאומים והספדים ליד קברו, שלא יִרו מטחי-אש ולא יקימו שום יד או מוסד על שמו. בידידיו ובמוקיריו הוא מפציר, שלא יעשו שום פעולה להנצחת זכרו. עוד הוא מבקש, שנכסי עזבונו יחולקו מתוך הסכמה וברוח טובה, וכי אם יהיו חילוקי-דיעות בין הזוכים, הם לא יובאו לבית-המשפט, אלא יוכרעו על-ידי מבצע צוואתו ומנהל עזבונו, יוסף צ'חנובר.
 
ברור מהצוואה, שאת חלק הארי של רכושו ואת כל נכסיו הרוחניים, כגון הספרים שכתב – הוא מוריש לאשתו ולא לילדיו. ואכן, לצוואה מצורף מכתב לילדיו, שנכתב בפברואר, על נייר מכתבים של הכנסת. משה מודיע להם שמצב ליבו רעוע, וכי הוא מקווה כי רחל, הצעירה ממנו בעשר שנים, תמשיך לחיות עוד עשרות שנים אחריו:
 "לכן החלטתי להשאיר לה את הכסף שיש לזכותנו, לזכות רחל ולזכותי במשותף. אני חושש שהחיים בארץ יהיו קשים ויקרים, וכדי לשמור על רמת-החיים שכולנו נהנים ממנה היום – מכונית קטנה, בית וגינה – תידרש הכנסה חודשית נאותה. בגלל מצבה הקשה של המדינה בוודאי יוטלו מיסים עוד יותר כבדים מהנוכחיים, וכן עלולים לנקוט צעדים נוספים, הקפאת הון, מטבע זר, וכדומה.
 "בהביאי כל זאת בחשבון, וביודעי שרחל אינה בעלת מקצוע, ופרט לי אין מי שידאג לה, מצאתי לנכון להוריש לה, נוסף לבית ולתכולתו, את הכסף שהצטבר לחשבוננו מעת נישואינו. אשר לכם, הצעירים בדור מרחל וממני, אני מאמין כי כל אחד מכם יוכל לדאוג לעצמו ולמשפחתו. שלכם, אבא."
 
*
ב-6 באוקטובר, עשרה ימים לפני מותו של משה, נרצח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בעת שהוא סוקר מפגן צבאי ביום השנה למלחמת "עשרה ברמדאן". קנאים מוסלמים, במדי חיילים מצריים, מסתתרים במכונית צבאית המשתתפת במצעד, וכאשר היא חולפת על פני במת הכבוד, הם פורצים במרוצה וקוצרים ביריותיהם את הנשיא לעיני מצלמות הטלוויזיה.
משה מופיע בטלוויזיה הישראלית ומספר על סאדאת. זו הפעם האחרונה שהוא נחשף לציבור. "מהצבר המיתולוגי לא נותרו אלא עור ועצמות," מתארו ההיסטוריון יחיעם וייץ.
 
*
גד יעקובי מצלצל ערב אחד למשה ורוצה לתאם איתו פגישה, כדי להיפרד ממנו לפני צאתו לארה"ב. משה עונה: "אין לי שום תוכניות. אף אחד כבר לא מבקר אותי."
כאשר מגיע יעקובי לביתו של משה, הוא נדהם לגלות שהבית חשוך לגמרי, להוציא מנורה אחת קטנה שמאירה בקושי. הוא גם שומע רחש מוזר. מאוחר יותר מתברר לו שזה משה, המגשש את דרכו באפילה, לאורך הקיר, בניסיון להגיע לדלת הכניסה. כאשר שואל אותו יעקובי מדוע אין הוא מדליק את האורות בבית, משיב משה:
 "אני בקושי מרגיש את ההבדל בין אור לחושך. איבדתי את מאור עיני כמעט לחלוטין. אני רואה את דמותך בקושי, מין נקודה מעורפלת. אני עיוור, אבל אני יודע שהסבל הזה לא יימשך עוד זמן רב."
 
בפגישתם האחרונה שואל אותו זלמן שובל: "משה, מדוע אתה כל-כך מדוכא?"
 "לא בגלל ההפסד בבחירות, אלא בגלל העובדה שצריך עוד לעשות דברים כה חשובים, והם כבר לא ייעשו..."
 
מצב בריאותו של משה מתערער. הוא הולך ומתעוור. הוא יודע שהוא עומד למות. שבוע לפני מותו אומרים לו סופית, שהוא עומד לאבד את הראייה גם בעין השנייה, וכן שעליו לעבור ניתוח לב פתוח, כי הוא סובל מאי ספיקת לב. הוא מחליט, כי מאחר שהוא מתעוור, לא כדאי לו לחיות, ומסרב לעבור את הניתוח. כעבור יום הוא משנה את דעתו, אבל הרופאים כבר אינם מספיקים לנתחו.
 
*
ביום חמישי בערב, 15 באוקטובר, חש משה כאבים עזים בחזהו ונלקח באמבולנס לאישפוז ביחידה לטיפול נמרץ בתל-השומר. הרופאים מאבחנים התקף לב. יעל, הנזעקת לבוא למחרת בבוקר, שומעת מרחל כי משה ער אך רגזן ועצבני; הוא סילק את כולם ואינו מוכן לראות אפילו את בתו.
 
לפנות-ערב שבה יעל עם שני אחיה, אודי ואסי. הרופא מכין אותם לגרוע מכל, והפעם הם נכנסים לחדרו של האב.
יעל: "עמדנו מסביב למיטתו. הנה אבא שלנו בודד וזקוק לעזרה, אך לא משולל עדיין אותם כוחות, שתמיד השפיע עלינו, סמכותי ללא עוררין, מונולוג אשר רק לעיתים רחוקות התפתח לדו-שיח.
 "הוא דיבר, או ליתר דיוק מסר הצהרה. הוא חולה מאוד. הוא אינו בטוח אם ייצא חי מבית-החולים. אם כן, החליט לעבור ניתוח מסוכן ביותר. הוא מעדיף להסתכן מאשר לחיות חיים שאינם חיים. הוא אמר שהוא עייף, והדבר נשמע כמו 'סוף הפגישה'.
 "הוא נראה תשוש מאוד. רציתי לגעת בו, לאחוז בידו, לומר לו שאני אוהבת אותו. במקום זאת הכעסתי אדם הכועס ממילא. מלמלתי משהו בדבר הצורך להיות חזק. דיברתי שטויות, אבל לא יכולתי להפסיק. הייתי מוכרחה להפר את הדממה המוחלטת, כאילו יעצור הדיבור את הספירה-לאחור.
 "בסכלותי הצלחתי להרגיז אותו. הוא הביט בי בעינו האחת, לא בעצב, לא באהבה, אלא במבט של מורת-רוח. 'אינני זקוק לפילוסופיות שלך עכשיו,' אמר, 'לא אכפת לי מה אמרו לך הרופאים או מה דעתך על כך, אמרתי לך כיצד אני מרגיש.'
 "הוא עצם את עינו ובכך ניתק אותנו מעצמו לחלוטין. היה לו מנהג לעצום כך את עינו, ובדרך זו לא היה מבודד את עצמו אלא כולא את האחרים. יצאנו מן החדר. לא היה לו עוד מה לומר לנו, לבקש מאיתנו, לצוות לילדיו."
 
אודי ואסי הולכים. יעל נשארת לשבת עם דב בעלה ועם רחל באולם הטיפול הנמרץ. לקראת השעה שמונה בערב מאבד משה את הכרתו. רופאים ואחיות עם מכלי חמצן נחפזים פנימה אל חדרו, מאחורי הפרגוד. יעל מתבוננת באי-הסדירות של הקו הירוק על הצג, המוצג ליד דלפק האחות הראשית. ואז נשמעת החבטות. הרופאים חובטים בידיהם על חזהו בניסיון נואש להחיותו, זאת לאחר שכל השיטות האחרות כבר לא הועילו.
ואז השקט. והקו על הצג נעשה שטוח לגמרי.
רופאו האישי של משה, פרופ' בולק גולדמן, יוצא מהחדר, המום, אינו מסוגל להאמין למה שהתרחש זה עתה. הוא מושך בכתפיו ומביט ביעל, בדב וברחל כבילדים שהתייתמו. הוא אינו מוצא אומץ לומר את המלה החד-משמעית, אלא פורש ידיו לצדדים ולוחש:
 "זה הסוף..."
יעל ממהרת פנימה. כורעת ליד המיטה. תופסת בידו של אביה המת, נוגעת בפניו ואינה יכולה עוד לעצור בעד הבכי המר הפורץ מקרבה והיא קוראת לו שוב ושוב:
 "אבא, אבא..."
רחל עומדת מצידה האחר של המיטה, מחזיקה בשקט בידו האחרת של משה; ויעל, בפרץ רגשות לנוכח גופת אביה המחובר עדיין לאלקטרודות, שליבו נדם ועינו עצומה:
 "חשבתי על תאנים. חשבתי כי לעולם שוב לא יביא לי סלסלות גדולות של תאנים כפי שנהג מדי קיץ. הבטתי ביד שהחזקתי בידי. אצבעות מעוותות ומצולקות, ידיים שהחזיקו בי כשהייתי תינוקת, שסטרו לי כשהייתי נערה מתבגרת ושובבה, שדיגדגו את ילדיי עד שהיו פורצים בצחוק מאושר."
כך היא מתארת את רגעיו האחרונים בספרה האוטוביוגרפי "אבי, בתו", ספר שהזמן מיטיב עימו, כי לאחר ששוכחים את המהומה התקשורתית והרכילותית שליוותה את הופעתו ב-1986, אפשר למצוא בו סיפור מרתק של הבת על אביה, על היחסים ששררו ביניהם ועל האומץ, המכאובים, התשוקה והאכזבות המרות – שהדיינים (או הדיונים, כפי שנקראו בנהלל) – רגילים להנחיל זה לזה מדור לדור.
 
*
משה מת בשמונה בערב ביום שישי, 16 באוקטובר 1981, ד' בסוכות תשמ"ב, והוא בן שישים ושש. כחודש לפניו הולכת לעולמה בשיבה טובה, בגיל שמונים ושבע, דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב. אילו נישא לה שמואל דיין בדגניה ב-1913 – היה משה בן-דודי, אבל הוא לא היה אותו משה.
הלווייתו נערכת ביום ראשון, בנהלל. במועדון שבמרכז המושב מוצב ארונו על במה קטנה ושחורה, והוא עטוף דגל כחול-לבן ומופרד מהקהל במחסום חבלים. אלפי אנשים מכל קצווי הארץ זורמים למקום, כדי לחלוק לו כבוד אחרון.
מסע ההלווייה נע לאורך הכביש המעגלי של נהלל, נעצר ליד המשק של אודי, שהיה בשעתו המשק של משה ורות, ומכל בית ובית במושב מצטרפים למסע עוד ועוד מלווים. הארון נישא על קומנדקר צבאי הנוסע לאיטו. אחריו הולכת רחל עם בנותיה, ועימן חברי הממשלה ונכבדים אחרים, ואחריהם בגל אחד בני משפחת דיין לכל הסתעפויותיהם ובהם גם רות. יעל צועדת בצד עם בתה רחלי.
הדרך הצרה נמתחת מהעיגול כלפי מעלה, אל בית-הקברות שבגבעת שימרון, שבו טמונים הוריו של משה, אחיו זוריק ואחותו אביבה. מאות בני אדם זורמים בה אל הגבעה. כאן, בפינת כביש נצרת-חיפה, ירד משה לפני שישים שנה ובידו חבילת בגדים נקיים שכיבסה דבורה לשמואל. העגלה ובה אימו התרחקה מערבה ונעלמה. היה חורף. השמש עמדה לשקוע. ילד בן שש וחצי עמד וחיכה לבד בלב העמק, בין גבעות ועצים משחירים, אימו נסעה לחיפה, ללדת את אביבה. אביו לא בא לקחתו. הילד החל לצעוד לעבר גבעת שימרון, מקום קבורתו כיום, אך בטרם הגיע, הבחין שהגבעה ריקה. המחנה הזמני הועבר אל אדמת נהלל. שם, למטה, באור השקיעה, ראה עתה את האוהלים המלבינים. הילד לא היסס לרגע ופנה ללכת לעבר נהלל, כדי להגיע לפני החשיכה. מבוסס בבוץ, מתעקש ולא נכשל. אביו שמואל, שנואש מלחכות לו, הבחין לפתע בחשיכה המתקרבת בדמות קטנה, הרצה לקראתו מבין השדות, חבילה גדולה בידה, וביד הפנוייה היא מנופפת לעברו:
 "אבא! אבא! לאן נעלמת?"
 
הארון מורד מהקומנדקר ונישא על כתפי שישה רבי-אלופים במדים לאורך שביל העפר. לפניהם צועד קצין, הנושא את העיטורים והאותות של משה בתוך תיבה פתוחה של קטיפה שחורה. בקהל נמצאים גם הנשיא, יצחק נבון, וראש הממשלה מנחם בגין, ורבים ממפקדיו הבכירים של צה"ל בהווה ובעבר.
כל אחד ממאות הגברים והנשים, שחלקם נשארו מאחור, לאורך הדרך העולה, בגלל מידותיו הקטנות של בית-הקברות – כל אחד ומשה שלו; וכמספרם, וכמספר האלפים שהכירוהו ואינם כאן, וכמספר מאות האלפים שלא הכירוהו פנים-אל-פנים אלא דרך המלחמות, העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה והספרים – כך גם מיספר הדיעות, ההערכות וההתייחסויות אל משה. לכל אחד יש דיין משלו, לטוב ולרע. לכל אחד סיפורים מכלי ראשון ושני ושלישי, שאילו נכתבו כולם – היו משתרעים לאין קץ. ואולי רק לאחר שיילך לעולמו אחרון האנשים מבני-דורו של משה הזוכרים אותו, וגם אחרון הצעירים ממנו שחיו בתקופתו – רק אז יתייבש המעיין הבלתי נדלה של הסיפורים על אודותיו, ויישאר רק מה שתועד, נכתב ויצא בדפוס.
הארון מורד אל הקבר הפתוח, ונשמעות נקישותיהם של גושי העפר המושלכים אל לוחות העץ בידי המחזיקים באתים. אודי אומר קדיש, כמעט בלחש, והחזן נושא תפילת "אל מלא רחמים". תלולית העפר עם שלט העץ הלבן, שבו נכתבו שמו של משה ותאריך מותו – מתכסה בזרים של הנשיא, ראש הממשלה, הכנסת, צה"ל, משרד הביטחון, משרד החוץ, השגרירים; שכבה אחר שכבה של פרחים מכסה את התלולית, עד שלא ניתן כמעט לראות את העפר השפוך עליה וגם לא את השלט. הטקס בוטה, פשוט, וללא פטפטת. שב אדם אל אדמתו.
 
*
מה עוד נשאר לספר על משה בטרם ייפרדו ממנו לשלום הכותב וגם הקורא? בספרו האחרון, "הלנצח תאכל חרב?" – שהופיע חודשים אחדים לפני מותו, הוא מתאר את החלום ששב ופקד אותו פעמים אחדות בתקופה שלפני הניתוח להסרת הגידול הסרטני:
 
 "בחלומי אני צועד במעלה הר, משתדל להתרחק ולהימלט ממשהו שרודף אחרי, ושואף להגיע אל ראש ההר אשר שם, אני יודע, אמצא את מבטחי. אני יגע ותשוש וההליכה קשה עליי אבל אני צועד וצועד, עולה ומטפס על צלע ההר ללא הפוגה. הדרך שאני הולך בה ידועה לי, גם המקום שעליי להגיע אליו ידוע לי. אני עולה לגבעת בית-הקברות של נהלל, המתנשאת צפונית לכפר מעבר לכביש חיפה-נצרת. משמאלי גבעת שימרון ומימיני מגדל העמק. הדרך שאני הולך בה היא הדרך המובילה אל בית-הקברות, אבל לא אליו פני מועדות. מטרתי היא הגבעה המתנשאת מעל לבית-הקברות, צפונית לו, זו שילדי נהלל קוראים לה 'היער'. גבעה המכוסה צמחייה עשירה, שיחי אלה ועצי אלון. בחורף פורחות בין סלעיה רקפות, כלניות ושרביטי נץ החלב, וגם בקיץ, כאשר גבעולי הירק קמלים, עוד נותר בה מזון למחייה לעדרי הבקר והעיזים של הבדווים משבט המזאריב, השוכנים בוואדי שמעבר לגבעה. לבסוף אני מגיע אל ראש הגבעה ושם, ליד השביל הפונה מערבה, חצובה בסלע מערה. פיתחה מוסתר בשיח אלה ענף, אולם אני מכיר אותה ואני זוחל לתוכה. זו מערה לא גדולה אך מרווחת דיה, ואני יכול לשכב בה בנוחיות. גם רצפתה אינה קשה, חול שהתפורר מקירותיה ומתיקרתה, ועלים ועשבים שהרוח והגשם סחפו אל תוכה – מרפדים את קרקעיתה. אני שוכב על צידי הימני, מנענע את גופי פעמים אחדות כדי ליצור לי מירבץ נוח, עוצם את עיני ושוקע ברגיעה ובשלווה שכה נכספתי להן. כאשר טיפסתי על הגבעה כדי להגיע הנה חיפשתי מסתור ומחבוא, אך לא מפחד. רציתי להימלט מהמקום שממנו באתי אך לא מפני שברחתי ממישהו הרודף אחרי על מנת לפגוע בי. וגם עכשיו, כאשר אני שוכב רגוע, נושם לאט את האוויר הצלול ושומע ממרחק את אוושת העלים ברוח – לא המסתור, המבטיח שלא יגלוני, הוא המשרה עלי מנוחה ושלווה, אלא הרגיעה שאליה הגעתי והשכיבה על יציע האדמה הרכה ורקבובית העלים, במערה חבויה בין השיחים, אי-שם על הגבעה הצופה אל פני העמק. לשכב בשקט, לנוח – ולשכוח את הכול. לא לזוע ולא לחשוב על כלום, רק לחוש את רכות האדמה ולהאזין לרחש הקליל שמגיע מן החוץ."
 
תודות
 
אילו כלל המחבר בספרו את עדותו של כל מי שזוכר את דיין, בכתב ובעל-פה, היה עליו לכתוב כרך בן אלפי עמודים, מה גם שכל אדם ואדם – ומשה דיין כפי שנצטייר בעיניו. מתוך הרבים שאת דבריהם, ספריהם, עדויותיהם, מכתביהם, כתבותיהם, עצותיהם, ספריהם ומחקריהם קרא ושמע, מבקש המחבר להודות לשלמה אהרונסון, יעקב ארז, שלמה בן עזר, מרדכי בן פורת, יהונתן גפן, נחמיה דגן, טרודה דותן, יעל דיין, אמיר דרורי, נירה הראל, דוד זילברוסר, מירה חומסקי, חיים חפר, שבתי טבת, חיים ישראלי, גד יעקבי, אילן כפיר, יורם ליפסקי, מרדכי נאור, רוברט סלייטר, מאיר עמית, מאיר פעיל, יוסף צ'חנובר, ישי קורדובה, אליקים רובינשטיין, שלמה שבא, זלמן שובל ורחל שפיר.
 
 
 מקורות נבחרים
 
יעקב ארז, אילן כפיר, "שיחות עם משה דיין", מסדה, מעריב, גבעתיים, 1981.
אהוד בן עזר, "שרגא נצר", עידנים, ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1990.
יעל דיין, "אבי, בתו", ידיעות אחרונות, עידנים, ירושלים, 1986.
משה דיין, "מפה חדשה – יחסים אחרים", מעריב, שקמונה, תל-אביב, חיפה, 1969.
משה דיין, "אבני דרך", עידנים, דביר, מהדורת ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1976.
משה דיין, "יומן וייטנאם", דביר, תל-אביב, 1977.
משה דיין, "לחיות עם התנ"ך", עידנים, ידיעות אחרונות, ירושלים, 1978.
משה דיין, "הלנצח תאכל חרב", ידיעות אחרונות, עידנים, ירושלים, 1981.
שבתי טבת, "משה דיין", שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1971.
"אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל", כרטא, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, ירושלים, 1981.
 
סוף
 
אפשר לקבל חינם את הספר כולו בקובץ וורד באי-מייל בפנייה אלינו