פקיד דתי עבדקן במשרד הפנים בפתח תקווה שינה לנו לפני שנים רבות את התאריך מי"א לי' בניסן תרצ"ו, 1936, מבלי לשאול את רשותנו, ולכן אתמול, 3.4, ואולי שלשום, 2.4 – מלאו לנו 75 שנים,
וכצפוי, התאריך עבר בדממה תקשורתית, ואנו בכוונה לא הודענו עליו, אף לא במכתב העיתי, כדי שלא ליצור אווירה של רימום עצמי והזמנת ברכות – וזאת כאשר מצבנו הספרותי הוא זה המשתקף נאמנה בתקשורת הישראלית, ובעולם הספרות העברית וגם זו המתורגמת לשפות אחרות – כלומר, כאילו איננו קיימים. אנחנו שקופים. כאילו כל מה שכתבנו אינו קיים. ואם נרצה מחר לפרסם רומאן חדש, נצטרך להשתתף עם המו"ל באלפי שקלים בהוצאות הדפסתו, והספר ייעלם מן המדפים לאחר פחות מאלף עותקים.
אגב, זה גם המצב של עשרות סופרים ומשוררים עבריים אחרים. אפילו גרוע יותר. ואלה המתים, רובם כמעט בכלל נשכחים.
ייתכן אפוא שממבט חיצוני – חיינו המקצועיים, הקריירה הספרותית שלנו – היו כישלון, ועל כך ודאי שאין מה לחגוג. אנחנו גם נגד חגיגות יזומות בידי ה"בעל דבר" עצמו, כי לתת כבוד לעצמנו (ולאחרים) אנחנו יכולים גם בלי עזרת אחרים. די לנו להיזכר בסבא שלנו יהודה ראב בן עזר, שעל ברכיו גדלנו.
ועדיין חרותים בנו הפסוקים של הקלסיקונים הגרמניים, גיתה ושילר, שמורתנו טוני הלה לא נלאתה לחזור עליהם בכיתה ההומאנית-ספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל אביב, ונדמה לנו שמבחינה זו אכן הגשמנו את עצמנו במאה אחוז ולא בגדנו.
והפסוקים הם:
"טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך."
"אל תבוז לחלומות ימי הנוער עת תגדל להיות אדם."
ו"מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום-יום מחדש."
נא להימנע אפוא מביקורי תנחומים וממשלוח ברכות והערכות. שימרו אותם למלאת לנו 80 ו-90 שנים, כי אישה טובה, בריאות ואריכות ימים הן הנכס האמיתי.
וכדי להסיר דאגה מלבכם נגלה עוד כי אוניברסיטת בת שלמה רבתי, בראשות ידידנו הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר, החליטה להעניק לנו תואר ומשכורת פרופסור-אורח למשך שנה שלמה, וזאת בתנאי שהחל מעונת האביב נבוא לעזור בחליבת העיזים במשק שוורצמן הסמוך, כבימי נעורינו במושבה, כאשר התמחינו בסחיטת הפטמות של העז הלבנה שלנו חבּיבּה.