על ספרו של יוסף דוריאל – "ללמוד מהחיים" הוצאת דוקוסטורי, 366 עמ'
הספר "ללמוד מהחיים" הוא אוטוביוגרפיה – אחת הגדושות ביותר שאי פעם קראתי. קורותיו ומפעליו, המפורטים בספר, יכולים לפרנס כמה וכמה ביוגרפיות של אנשי חזון ומעש. מהאירועים המתוארים בספר זה מצטיירת אישיות בעלת שכל ישר, תושייה וחזון נדירים. לא פעם, תוך כדי קריאה, נתקפתי בהרהורי כפירה אם אמנם ייתכנו כל האירועים והתחזיות הנוגעים לבעל האוטוביוגרפיה.
אנסה להביא ברשימה זאת מקצת מן השפע הזה: סטולין, העיר בבלרוס, בה התגוררה משפחתו של יוסף דורצ'ין (משפחה לאומית מאוד דוברת עברית), נכבשת על ידי הרוסים, ובעקבות כך הם מגורשים לסיביר – וכך, למרות הסבל הנורא שעברו שם (קור של 40 מעלות בחורף!) – הם ניצלו מציפורני הנאצים, ולא הושמדו יחד עם רבים מקרוביהם. יוסף מתקבל ללימודים בטכניקום, למרות גילו הצעיר, אבל יש לו העוז לסרב להצטרף לקומסומול, תנועת הנוער שהייתה בבחינת חובה לכל מי שרצה לשרוד במשטר הקומוניסטי. יוסף מעיד על עצמו שידע לנבא שהניצחון על הנאצים יהיה במאי 1945 (עמ' 63).
עם תום המלחמה מתנהלת רפטריאציה, היהודים והפולנים מוחזרים למערב. משפחתו של יוסף מצטרפת לארגון "הבריחה", ולאחר תלאות רבות מגיעה לברלין, ומשם לפרנקפורט, מינכן, מרסיי. בפברואר 1947 הם מגיעים לארץ-ישראל. שולמית, אחותו הבכירה, נרשמת לאוניברסיטה העברית ללימודי מתמטיקה ופיסיקה, ויוסף נרשם לימודי הנדסה בטכניון. שניהם מפסיקים את הלימודים – שולמית מצטרפת לקיבוץ ניצנים, ואילו יוסף מתגייס לגדוד 22 בחטיבת כרמל, שמפקדה הוא מרדכי מקלף, לימים רמטכ"ל צה"ל. יוסף משתתף בקרבות רבים – ביניהם כיבוש באסה בצפון, כיבוש עכו. נלחם בקרב על ג'נין. הוא גם נרשם לקורס טיס, ובמסגרת זאת פעל כמטיל פצצות במבצע חורב.
יוסף מביע תמיהה והסתייגות ממה שרואות עיניו בקרב הצבא: יש פוליטיקה קטנה בין מפא"י למפ"ם. האצ"ל והלח"י מנודים, ונזרקים מקורס טיס. כידוע, הקיבוצים היו המארחים העיקריים של יחידות הצבא שבדרך. ספרו של דוריאל מגלה יחס קר של חברי קיבוץ מרחביה כלפי החיילים המתארחים אצלם (לא הסכימו שיאכלו את מנות הקרב בחדר האוכל), ודווקא העפולאים אירחו אותם בחום (עמ' 111).
בעיני המחבר בפרשת אלטלנה נעשו פשעי מלחמה בלתי נסלחים, ובגין האציל היה צריך להטיל את הבירור בעניין הזה על ועדת חקירה, ולא בעניין רצח ארלוזורוב. דוריאל היה אז בחופשה קצרה מהגדוד, וראה במו עיניו את מעשה הזוועה שעשה אח לאח (עמ' 124-122).
עוד עניין בלתי נסלח בעיניו הוא כניעת ניצנים: הם הופקרו על ידי הצבא כי לא השתייכו למפלגה המתאימה, ולאחר קרב של ייאוש אל מול הצבא המצרי, לאחר שאיבדו עשרות לוחמים (ביניהם – שולמית – אחותו של יוסף) - הם נכנעו והנותרים נפלו בשבי. לאחר מעשה – לא רק שהצבא לא היכה על חטא, אלא אדרבה, שמעון אבידן מח"ט גבעתי, והפוליטרוק שלה – אבא קובנר, הוקיעו את הכניעה בכרוז שהופץ בכל היחידות (עמ' 125, 200-194).
יוסף דוריאל מפסיק את קורס הטיס (בו היה חניך גם בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר), וחוזר ללמוד בטכניון. טרם סיים את לימודיו וכבר הועסק בתע"ש, בין השאר בייצור תמ"ק עוזי. הוא מעורב בתיכנון העיר כרמיאל, בפרויקט מנשיה בתל-אביב, בהקמת מרכז תעשייתי ל-23 קיבוצי הדרום. מוטל עליו לבדוק את כדאיות רכישת הקונקורד, ושולל את האופציה הזאת (עמ' 168-167). יועץ בעניין טרמינל חדש לנמל התעופה בן-גוריון. בעצתו מסלקים את המדחנים מרחובות תל אביב. צופה מראש את כל הקשיים שייווצרו עם הקמת התחנה המרכזית בדרום תל אביב במתחם שנקנה על ידי אריה פילץ. לימים היה יועץ לשר מרידור, והשר משה קצב מינה אותו למנהל המכון לפריון העבודה והייצור – עד כאן – רשימה חלקית!
המחבר מקדיש מקום רב לעצות שהוא יעץ לקברניטי המדינה, לתזכירים שהוא שלח אליהם ולמאמרים שהוא כתב ופירסם בעיתונים. הספר גדוש בציטוטים מלאים של המסמכים האלה, לעיתים ניתן למצוא בספר אפילו צילומים של מכתבים, מאמרים או תזכירים (עמ' 236-235, 244, 253-251, 260-259, 286-374, 288, 292, 295, 318-303, 319). הנושאים בהם הוא מעורב הם רבים ומגוונים: הצעה לבטל גיוס חובה לנשים, הזהרה מפני הסתמכות על הנוצרים בלבנון, הצעת דרכים לשיקום הפליטים הפלסטינים, תמיכה בכריית תעלת הימים, חקירת פרשת מותו של הילד מוחמד א-דורא וחשיפת הרמייה שבסרט הפלסטיני בנדון. דוריאל כועס על כך שצה"ל התנצל על הריגתו של הילד לפני שבדקו בכלל אם מעמדת צה"ל ניתן היה לירות לאותו מקום בו הסתתר הילד עם אביו.
לדעתו, האמריקאים טעו בכך שהחליטו לסלק את סדאם חוסיין, ובית המשפט העליון טעה כששחרר את איוואן דמיאנוק. כשגלעד שליט נחטף, היו צריכים להעמיד אולטימטום שאם לא ישוחרר – יוטל מצור חמור, כולל מניעת מים, על הרצועה. אחרי חטיפת החיילים בצפון היו צריכים להפציץ עצרת של חיזבאללה. על המדינה להוכיח לערבים שהנכבה היא שקר, כי לפני מלחמת השחרור הם היו תחת האיום של הכנופיות ששלטו בציבור הערבי, ואילו עכשיו חיים בשוויון זכויות במדינה דמוקרטית. כדי להדביר את הטרור – צריך קודם להדביר את החינוך לשנאה ואת ההסתה, וצריך לקבוע עונשים כבדים על הסתה.
יוסף דוריאל חושב שהאמריקאים הזיקו לפוליטיקה במזרח התיכון מ-1948 כשדרשו לסגת מסיני, דרך 1956 – כנ"ל, דרך 1973 כשדרשו לשחרר את הארמיה השלישית בלי שום תמורה, ודרך הדרישה לתת לעראפאת לברוח מלבנון ב 1982. הם קיבלו את עונשם כאשר בתור תודה החיזבאללה הרג 241 נחתים במשאית תופת.
ליוסף דוריאל יש חשבון פתוח עם שונאי ישראל לדורותיהם: חג' אמין אלחוסייני, בעל בריתו של היטלר, ארנסט בווין הבריטי וג'ורג' מרשל האמריקאי, הנשיא ג'ימי קארטר, השחקן והבמאי מל גיבסון והזמר מיקוס תאודורקיס – כולם חוטפים את מה שמגיע להם מקולמוסו של המחבר (עמ' 345-333, 343-342, 351).
הקורא בספר זה חייב להודות שמדובר באמת באיש רב פעלים, איש בעל אומץ אזרחי ובעל דעות נחרצות ברוב שטחי חיינו כעם בגלות ובארץ. יחד עם זאת, צורם מאוד להתרשם מזחיחות הדעת המופלגת של יוסף דוריאל – מעצמו. הוא אפילו מצהיר שתחזיותיו אף פעם לא התבדו (עמ' 355). כל העולם טועה, ורק יוסף דוריאל איננו טועה לעולם! וכן, הספר גדוש לעייפה ב"ראיות" מצוטטות ומצולמות לאישוש הטענה שיוסף דוריאל באמת צודק תמיד.
יש בספר עמודים מרתקים – בעיקר בתיאור הנדודים של המשפחה וקורותיה ממלחמת העולם הראשונה ועד עלייתם ארצה. פחות נגעה לליבי פרטנות המאבקים של המחבר עם פניו השונים של הממסד.