את הנזק הכבד שגרם דו"ח גולדסטון יהיה קשה מאוד לתקן. גם לגולדסטון עצמו לא יהיה קל. בכל זאת, גולדסטון ראוי לשבחים על צעדו. כמה אישי ציבור שאנו מכירים היו עושים מעשה כזה – קמים מיוזמתם, מודים בטעותם ומכים על חטא? מעטים מאוד, אם בכלל. עצם המעשה הזה חורג מהמקרה הפרטי – יש בו סיבה לאופטימיות על כך שהנה, יש דבר כזה מצפון, ולעתים, כשמצפונו של אדם נוקפו, הוא מתחרט.
למרבה הצער, גולדסטון עצר באמצע הדרך. לא היו בו האומץ והיושרה להודות במימד הזדון שבדו"ח. הוא רמז לכך בכתבו על העוינות המובנית לישראל של מועצת "זכויות האדם" של האו"ם. אך הוא לא אמר את האמת, שתוצאות הדו"ח – עלילת הדם על צה"ל ומדינת ישראל, נקבעו מראש, כאשר הוועדה מונתה לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל.
אני מקווה מאוד שישראל תשכיל למנף את מאמר החרטה של גולדסטון למתקפת דיפלומטיה ציבורית והסברה, ואולי אף לפעול להישג מדיני, שנראה קשה מאוד להשגה, של גניזת הדו"ח.
פרשת גולדסטון מעלה מספר סוגיות על סדר היום הציבורי.
א. סוגיית שיתוף הפעולה עם החקירה – טענתו של גולדסטון היא שאילו ידע בעת החקירה מה שהוא יודע היום המסקנות היו שונות, ואילו ישראל שיתפה עמו פעולה, הוא היה יודע את הדברים הנכונים.
בעיניי, אין זו סוגיה עקרונית, אלא טקטית. אין לקבוע מסמרות לפיהן יש או אין לשתף פעולה בחקירות האו"ם, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו – האם שיתוף הפעולה יועיל לישראל או יזיק לה. במקרה זה, אני משוכנע שההחלטה לא לשתף פעולה היתה נכונה. ועדה שהוקמה בידי גוף המורכב ממדינות שוחרות זכויות אדם כמו איראן וסין, לוב וסוריה, וכתב המינוי שלה הוא לחקור את "פשעי המלחמה" של ישראל, היא ועדה שנועדה להעליל על ישראל עלילת דם. עם ועדה כזו, אין כל סיבה לשתף פעולה. בלאו הכי, אין סיכוי להשפיע על מסקנותיה. עצם שיתוף הפעולה יעניק לה לגיטימציה, באמצעות גושפנקא ישראלית.
ב. סוגיית חקירות האירועים החריגים במבצע "עופרת יצוקה" – מהשבחים של גולדסטון לחקירות, משתמע שמדובר בצעד שחיזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל.
מוסר הלחימה וטוהר הנשק, הם מערכי היסוד של צה"ל, וצה"ל מקפיד לפעול על פיהם יותר מכל צבא אחר בעולם ובהיסטוריה. ההקפדה על ערכים אלה היא חלק מהמקצועיות הנדרשת מחיילי צה"ל ומפקדיהם. הצורך להשתפר בתחום זה, כמו בכל תחום מבצעי אחר, הוא אינטרס ישראלי. אי אפשר להשתפר, בלי לבדוק את עצמנו. אנו זקוקים לכך בראש ובראשונה למען עצמנו, ולא כדי לרצות את דעת הקהל הבינלאומית (וגם בכך אין לזלזל).
השאלה היא איזה סוג של חקירה יש לבצע. אני חסיד גדול של שיטת התחקיר, שבה צה"ל בודק את עצמו באופן המקצועי ביותר כדי ללמוד, להפיק לקחים, להסיק מסקנות ולהשתפר. אם תוצאות תחקירים מחייבות הסקת מסקנות אישיות – יש להסיקן. במקרים שהתחקיר מעלה, שנעשו מעשים שעליהם מתנוסס הדגל השחור – הם בלתי חוקיים בעליל, יש להעביר את החשודים בכך לחקירה פלילית של מצ"ח.
למרבה הצער, לא זה מה שקרה בעקבות "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון. את מקום התחקיר המבצעי תפסה החקירה הפלילית, ואת מקום המפקדים תפסו חוקרי מצ"ח, שאין להם הכלים להבין את תמונת הקרב ואת מהות קבלת ההחלטות בתוכו, ולכן אין להם כלים להבין את הסיטואציה הנחקרת. בניגוד לתחקיר מבצעי, שהנורמה בו היא שתפקידו של כל משתתף בתחקיר לסייע למערכת להגיע לחקר האמת, הנורמה בחקירה פלילית היא שעל כל "משתתף", כלומר כל נחקר, לעשות הכול כדי לחלץ את עצמו, בעזרת עורכי דינו, ואף להפליל את חבריו, כדי להציל את עורו. נורמות המשפטיזציה והפליליזציה הללו הרסניות לצה"ל ויש לשים להן קץ.
ג. לצד הבעייה העיקרית של דו"ח גולדסטון – עלילת הדם נגד צה"ל, הוא גרם לנזק חמור נוסף, והוא הענקת חסינות לטרוריסטים הפוגעים באזרחים ומסתתרים מאחורי אזרחי עמם. אם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים, מתוך ניסיון לפגוע בטרוריסטים המתחבאים מאחוריהם, היא פשע מלחמה, הרי שכל טרוריסט התופס מחסה מאחורי אישה וילד, כפי שעושים הפלשתינאים, חסין להמשיך ולפגע מבלי שיבוא על עונשו.
על ישראל ליזום, בשיתוף פעולה עם מדינות המערב הדמוקרטיות הנאורות, המאוימות אף הן בידי הטרור והרשע, לשנות את חוקי המלחמה ולחוקק חוקים המתאימים למלחמה בטרור, שאינם זהים לחוקי המלחמה בין צבאות סדירים.
ד. הנקודה האחרונה היא הגורמים הישראליים שסיפקו בתאווה ובהנאה את החומר "המרשיע" לעלילת הדם של דו"ח גולדסטון. איני יכול להסתיר את הנאתי השבוע מהתפתלויותיהם, אחרי שגולדסטון הבריז להם. קראתי את ההתנפלות של גדעון לוי על גולדסטון, מושא ההערצה שלו עד השבוע שעבר, ולא יכולתי שלא לחוש סיפוק.
למה ניתן לצפות מאותם גורמים? שהם יתחרטו? נו, באמת. שהם יתביישו? אילו הכירו את המושג בושה, לא היו עושים את שעשו. האמת? איני מצפה מהם לדבר. אולם אני מצפה מהציבור הישראלי להיות יותר חשדן כלפיהם, אחרי שהם נחשפו בקלונם.