מהקומה ה-30 של מגדל אשכול נשקף נוף מרהיב. ממזרח העמק, וממערב הים התיכון הכחול. במיצפור על-שם אביבה וסמי עופר התכנסו בבוקר יום א' 27.3.11, כמה עשרות "הומאניסטים", רובם יהודים, לכינוס שכותרתו "חינוך נגד גזענות". אורח הכבוד היה יוסי שריד, שהוצג כשר החינוך לשעבר, עיתונאי, וסופר. נושא הרצאתו: "ההיסטוריה היהודית כנוגדן גזענות, איך צריך להנחיל את זכר השואה."
מיד לאחר ברכות הפתיחה התבשרו הנוכחים, כי שריד למרבה הצער לקה בליבו ועבר צינתור, ולכן לא יגיע להרצאה. במקומו ירצה פרופסור נמרוד אלוני. פרופסור אלוני מרצה בסמינר הקיבוצים על "חינוך הומאניסטי", פתח באומרו שהוא אומר תמיד לתלמידיו את השם המפורש" "יהוה" כדי לזעזע אותם כאשר הוא מדבר על הגזענות היהודית. במהלך כל יום העיון דובר על נושא אחד בלבד – "הגזענות היהודית". אין ספק, זר כי היה מגיע לכנס, מיד היה מגיע אל המסקנה האקדמית שאין גזענים כיהודים, ואין גזענית כמדינת ישראל. והמאבק בגזענות מחייב את מחיקת שניהם.
במכתב שהפניתי לכל המרצים משתתפי הכינוס תמהתי איך זה שבכל הכנס לא הושמעה מילה אחת נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. בניגוד לנאצים, תנועת החמאס, שמפרסמת בגלוי את תוכניתה להשמדת היהודים, קיבלה רוב גדול יותר משקיבלו הנאצים. בשעה שהיו גרמנים שהתבטאו נגד הנאצים אין עד היום אפילו ערבי-מוסלמי אחד, שיצא נגד הגזענות שבמצע החמאס. האם זה תקין שבכנס מדעי שלם ידברו על רבנים יהודים שוליים בלבד, ולא יאמרו מילה אחת על מצע של מפלגה פוליטית ערבית-מוסלמית גזענית שזכתה ברוב קולות?
היחיד שענה לי היה פרופסור יצחק וייסמן, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. פרופסור וייסמן מומחה בעל שם עולמי לערבית ולהיסטוריה של המזרח-התיכון, כתב לי:
"אין ספק שהכנס התמקד בגזענות היהודית, וזאת לאור הביטויים הבלתי אחראיים של החודשים האחרונים מצד רבנים ורבניות. זו תופעה שיש להילחם בה בכל דרך. עם זאת, בוודאי שמת לב כי בדברי הפתיחה הזכרתי שישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת."
בתשובה עניתי לו שאכן בדברי הפתיחה הוא ציין ש"ישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת," אבל משום מה הוא הסתפק באימרה "שיש לצאת," ולא יצא נגדה... וכך גם שאר הדוברים. עם כל החומרה של פסיקות גזעניות של רבנים שוליים אין להשוות את חשיבותם עם דברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. בשעה שאין אפילו קיצוני יהודי אחד הדורש (כמוחמד) את השמדת הערבים-המוסלמים כתנאי לגאולה, וודאי שאין מפלגה פוליטית התובעת זאת במצעה, אין ערבי-מוסלמי אחד הרואה ואומר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה.
האם הפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית הוא המונע את הדיון בה?
פרופסור וייסמן הוסיף וטען: "אינני מסכים כי שורשיה של הגזענות הערבית של היום בדברי מוחמד – מוסלמים אימצו את האנטישמיות במאה ה-19 מאירופה ולא מדברי נביאם. והראיי, יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות. מוחמד נלחם ביהודים ואני אינני מצדיק כל אלימות באשר היא, אבל המניע למעשיו לא היה גזעני אלא פוליטי-דתי, ויש הבדל."
בתשובה ציינתי שהמוסלמים אינם זקוקים לאנטישמיות האירופאית של המאה ה-19, דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים, שיש להשפילם ולהשמידם (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29 וכד') אינם לקוחים מהאנטישמיות האירופאית. הם מקוריים. דברי מוחמד שהתנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיעים אצל אל-בח'ארי ומהווה יסוד חשוב באמנת החמאס) – אינם לקוחים מהיטלר שלא העז ב"מיין קמפ" לכתוב דברים דומים. הם מקוריים. בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" – וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. החוק המוסלמי לפיו ערב חייבת להיות "יודן ריין", נקייה מיהודים, לא נלקח מחוקי נירנברג. הוא מקורי.
היום יכול יהודי לבקר באושוויץ טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה. בהיסטוריה הוצאתה לפועל של גזענות נעוצה תמיד במעשה הפוליטי. כמו כן הקביעה ש"יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות," אינה מדוייקת, בלשון המעטה. תלוי היכן ומתי. למשל בימי שמואל הנגיד פרחה קהילת גרנדה ומיד לאחר מותו נטבחה כולה. וכך קהילות רבות חרבו והוקמו מחדש בכל ארצות האיסלם לא פחות מאשר בארצות אירופה. 
לסיכום כתבתי לו שאין ערך למאבק בגזענות אם אינו אוניברסאלי. אסור שהפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית ימנע מאבק בה. אני עדיין מקווה שיקום בכנס הבא נגד הגזענות לפחות ערבי-מוסלמי אחד שיצהיר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה ויוצא נגדה. גם אם הדבר לא יקרה, חייב לבוא לפחות מרצה יהודי אחד בכנס על הגזענות, שיתבע מהערבים-המוסלמים לומר זאת. בלי כל זאת אין כלל ערך לכל כינוס נגד הגזענות.
באוניברסיטת חיפה יתקיים כנס נוסף בנושא: “האמונה הדתית והסכסוך היהודי-ערבי" שיתקיים ב-14-13 באפריל באוניברסיטה. מעניין האם ידובר גם שם על הגזענות הערבית-מוסלמית?
 
2. הלל הזקן והערבי-נוצרי ג'וליאנו מר-חמיס
לפני שנים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, הוקרן בתיאטרון העירוני בחיפה הסרט "הקרב על אלג'יר". הקרב על אלג'יר הוא סרט איטלקי שיצא לאור ב-1966 ומתאר את התפתחות האירועים בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) בסגנון כעין דוקומנטרי. הסרט מתאר את הסלמת המתיחות והאירועים האלימים במאבק שבין ה-FLN, חזית השחרור הלאומית האלג'יראית ובין הצבא הצרפתי והפייה-נואר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.
מחוץ לאולם התיאטרון ישבה ארנה מר עם שלטים שבהם עשתה אנאלוגיה בין הכיבוש הצרפתי של אלג'יר לבין הכיבוש הישראלי. שאלתי אותה מדוע היא אינה מפגינה נגד הכיבוש הערבי של אלג'יר. מדוע הכיבוש הצרפתי פסול והכיבוש הערבי כשר? האם הבֶּרְבֶּרִים הכבושים אינם זכאים לעצמאות. היא ענתה לי הערבים אינם כובשים!...
ג'וליאנו מר-חמיס היה נכדו של פרופ' גדעון מר, מראשוני החלוצים בארץ ישראל, ממציא התרופה למלריה. בתו ארנה, ששירתה בצעירותה בפלמ"ח, נישאה לערבי-נוצרי – סליבא (צלב בערבית) חמיס. הערבים-הנוצרים, בייחוד הנוצרים-האורתודוכסים, היו מראשי הפעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י, ואחר רק"ח. הפעילות הקומוניסטית היתה עבורם כיסוי לפעילות לאומנית ערבית בניטרול האלמנט המוסלמי – דתם של רוב ערביי ארץ ישראל. העיתונות הישראלית התעלמה לגמרי מנתון זה. בכל העיתונים תואר ג'וליאנו כיהודי-ערבי (ב"הארץ" הוגדר כמובן מר-חמיס לא כערבי אלא כפלסטיני). אבל שום עיתון לא הגדיר אותו כערבי-נוצרי. לפי המסורת הערבית האב הוא הקובע את זהות הילד ולכן ג'יוליאנו מר-חמיס נתפס על-ידי הערבים כערבי נוצרי. ערבי נוצרי ועוד קומוניסט מסוכן לקיצונים המוסלמים יותר מאשר יהודי. ג'וליאנו מר-חמיס נרצח בג'נין כערבי-נוצרי.
הלל הזקן פירש את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" – "דעלך סני – לחברך לא תעביד." מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. ג'וליאנו מר-חמיס גרס אחרת, הוא תמך ברציחת יהודים על-ידי הטרור הערבי-מוסלמי. בייחוד קשר מר-חמיס יחסים חמים עם חברי ארגון הטרור המוסלמי "שוהאדת אל אקצא" (השהידים של הקצה). רציחתו האכזרית של מר חמיס יש בה מן הצדק הפואטי. מי שתומך ברצח של אחרים יביא רצח אל עצמו. הלל הזקן ראה פעם גולגולת צפה במים ואמר: "על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון," על שהטבעת הטביעוך וסוף מטביעייך יטובעון...
יהודי אחר, בן זמנו של הלל הזקן, ישו הנצרתי אמר כי "כל האוחזים בחרב, בחרב יאבדו." המאבק בגזענות הרצחנית הוא אוניברסאלי, אי אפשר לתמוך ברצח אחד ולהימנע מהשני. אי אפשר לתמוך ברצח יהודים בלבד ולהימנע ממנו. לכן יש להיאבק נגד כל גזענות, יהודית כערבית, ולגנות כל רצח. כי רצח הוא רצח הוא רצח!
 
אהוד: האם פרופ' יצחק וייסמן, שהוציא מפיו דברי הבל שכאלה, כפי שאתה מצטט – הוא באמת פרופסור ומתיימר להכיר את תולדות היהודים בארצות האיסלאם?