33 שנים קיבוץ אורטל היה שיתופי לחלוטין. אמנם, לאורך השנים ביצענו שינויים רבים. היום, אין כמעט קיבוץ שיתופי שלא ביצע שינויים כאלה, אולם כאשר אנו התחלנו במהלכים הללו, לפני כמעט 25 שנים, היו שאיימו עלינו שזה... סוף הקיבוץ. אלה שאיימו עלינו, שכחו מזמן מה זה להיות קיבוץ. ואילו אנו נשארנו לאורך שנים קיבוץ שיתופי, הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן, אחד הקיבוצים השיתופיים היחידים בצפון.
בשבוע שעבר נפל דבר באורטל – בהצבעה בקלפי אושר מודל משולב שיש בו קשר בין תרומה לתמורה. תמיד ראיתי בהכנסת מרכיב כלשהו של קשר בין תרומה לתמורה את קו פרשת המים שבין קיבוץ ללא-קיבוץ. בהפרדה בין תרומה לתמורה ראיתי את מהות הקיבוץ – מימוש הרעיון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו." בחברה שחבריה עמלים ותורמים לא למען עצמם אלא כדי להתחלק בפרי עמלם עם כל שותפיהם, ראיתי תמיד את המיבנה החברתי האידיאלי. ואף שהייתי מודע לכך שאין זה מודל מושלם, בעיקר כיוון שיש מי שמנצלים אותו לרעה, האמנתי במודל זה, בחרתי לחיות על פיו, ונאבקתי עליו.
את כל הפיסקה האחרונה כתבתי בלשון עבר, אבל האמת היא שאמונתי ברעיון לא קהתה ולא התפוגגה כהוא זה עם השנים. ואף על פי כן, לא זו בלבד שהצבעתי בעד השינוי, הייתי שותף לעיצוב ההצעה. מדוע?
הקיבוץ הינו בית ודרך. כל עוד קיימת זהות בין הבית והדרך, כפי שהיה באורטל עד לאחרונה, החיים פשוטים. הבעייה היא כאשר הזהות הזאת נפרמת. בשנים האחרונות, אין עוד קונסנזוס באורטל, כבעבר, על הדרך השיתופית. חלק מן החברים המובילים והמרכזיים באורטל איבדו את אמונתם בדרך וחתרו להפרטת הקיבוץ והפיכתו לקיבוץ מעמדי.
הדינמיקה בקיבוצים היא שכאשר המנהיגות מעוניינת בהפרטה, הקיבוץ מופרט. כאשר המנהיגות מעוניינת בקיבוץ שיתופי, הקיבוץ שיתופי. ומה קורה כאשר ההנהגה מפוצלת? מצב זה עלול להביא לפילוג, לקרע, לפיצול, למלחמת איש באחיו. כך קרה בקיבוצים רבים. גם קיבוץ אורטל עלול היה למצוא עצמו במצב כזה.
אצלנו האחריות ניצחה. אין לנו אורטל אחרת, ובמשך שנתיים עיצבנו מודל של הסכמה חברתית בין הקטבים. מי שרצה בהפרטת הקיבוץ, לא קיבל את מבוקשו. אך גם אנו, השיתופניקים, נאלצנו לוותר ולסגת מן הרעיון השלם, למען שלמות הקיבוץ. אילו התעקשנו על הכרעה, סביר להניח שהרוב היה מצדד בקיבוץ השיתופי. לבטח לא היה רוב של 2/3 לדרך ההפרטה. אך הדבר עלול היה להעמיק את הקרע, לגרום לעזיבת משפחות יקרות ומרכזיות, אולי להתפוררות חברתית. האחריות חייבה אותנו למנוע זאת. שמרנו בכל מחיר על הבית, אבל לא ויתרנו על הדרך.
עיקרי ההסכמה הם מתן אפשרות לכל משפחה לבחור באחד משני מסלולים, ופעם בשנה (ב-1.1) ניתן לעבור ממסלול למסלול. מסלול א' – המשך קבלת התקציב הקיים (שהוא גבוה למדי). מסלול ב' – 50% משכר הנטו של החבר יהווה את תקציבו והשאר ילך לקהילה. הפער המכסימלי בין התקציב הנמוך ביותר והגבוה ביותר הוא 1:2.5 ולכן תקציב המקסימום הוא 12,500 שקל. מערכות הקהילה – החינוך (שבאורטל הינו חזק יותר מכפי שאני מכיר בכל קיבוץ אחר), הבריאות והרווחה, חדר האוכל, התרבות וכו', נשארות שיתופיות. כל הפרטה בתחומים אלה מחייבת תמיכה של 2/3 מן החברים. יש סעיפים בדבר חובת העבודה והפרנסה, שאי עמידה בהם תגרור פגיעה בתקציב. כל המיבנה הזה יוכנס לתקנון האגודה, כך שרק ברוב מיוחד ניתן יהיה לשנותו. לפחות בארבע השנים הקרובות, אי אפשר יהיה לשנות את השיטה.
לא נכנסתי לכל הפרטים, בשל קוצר היריעה, אולם אלה עיקרי הדברים. השאלה המרכזית שהמודל הזה מעלה, היא האם מדובר בדרך ביניים קיבוצית, או בתחנת ביניים בדרך לקיבוץ המעמדי.
מוקדם לדעת. אני מאמין, שיצאנו לדרך חדשה, של קיבוץ שיתופי למחצה, שעם השנים נדע לעצב את דרכו, לצקת בו תכנים נוספים ולבנות את עקרונותיו. להערכתי, כפי שהתבדו מי שראו בהפרדת העסק מן הקהילה, בהפרטת הצריכה הפרטית ושאר הפעולות שביצענו בסוף שנות השמונים וראשית שנות ה-90 את סוף הקיבוץ השיתופי, כך יתבדו מי שרואים בשינוי החדש את תחילת הדרך להפרטתה של אורטל. בדבר אחד אני כמעט בטוח – אלמלא יצרנו הסכמה, אילו נכנסנו למלחמת הכול בכול, טעם חיינו המשותפים היה אובד, ומשם – הדרך להפרטה מלאה הייתה סלולה. כך, שלמעשה, דווקא השינוי הוא הסיכוי לשמירה על רמה גבוהה של שיתופיות, של שוויון ושל ערבות הדדית באורטל.
איני ממליץ על מודל אורטל החדש לקיבוצים השיתופיים. אני מייחל לכך שכל קיבוץ שיתופי ישאר כזה. אולם אני ממליץ לכל קיבוץ שייקלע לסיטואציה כשלנו, שיבחר בדרך ההסכמה החברתית, ויבכר אותה על "ייקוב הדין את ההר", כי ההר הוא החיים שלנו.
לא קיבלתי את תוצאות ההצבעה בקלפי בצהלות שמחה. להיפך, היה זה יום עצוב וקשה בעבורי, יום של שבר בחלום חיי. העובדה שתמכתי בהצעה והייתי שותף לעיצובה, לא עושה את הכאב קל יותר, להיפך. משחר נעוריי בחרתי בדרך החיים הקיבוצית מתוך אמונה יוקדת בערכים הנשגבים של הקיבוץ. חלומי היה להגשים דרך זו במלואה עד 120. החלום הזה נגוז בשבוע שעבר.
לא קיבלתי את תוצאות הקלפי בצהלות שמחה, אך קיבלתי אותן באנחת רווחה. הבנתי, שבסיטואציה האנושית והחברתית של אורטל היום, אין מנוס מההחלטה הזו, שכן האלטרנטיבה היא העמקת המשבר, קרע חברתי והידרדרות מהירה להפרטה מלאה. תמיכתי בפשרה, הייתה מתוך אחריות. הצבעת חברי אורטל בעד המודל, היא גילוי של אחריות. אין לנו אורטל אחרת.
2. שביתה למען... הרס הרפואה הציבורית
השביתה היא כלי דמוקרטי וצודק מאין כמותו, שנועד לאפשר לעובדים להבטיח את זכויותיהם ולמנוע ניצול ועושק, באמצעות פגיעה במקום הרגיש ביותר של מעסיקיהם – הכיס.
כאשר מדובר במיגזר הציבורי – נשק השביתה בעייתי. לא בעל הבית המנצל נפגע בכיסו, אלא הציבור הרחב, מקבלי השירות, הם הנפגעים. גם "בעל הבית" עצמו הוא הציבור: המדינה, הממשלה, הרשות המקומית. בדרך כלל הנפגעים העיקריים משביתה בשירות הציבורי הם האוכלוסיות החלשות. כאשר עובדי התברואה בעירייה שובתים, ערימות הזבל בשכונות העוני נערמות, בעוד תושבי שכונות הפאר מוצאים פתרונות חלופיים. מכאן שיש לראות בשביתה בשירות הציבורי – מורים, עובדים סוציאליים וכו', נשק אחרון, נשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כשכלו כל הקצין. יש לעשות כל מאמץ למצות דרכים אחרות בטרם אוחזים בנשק זה ומן הראוי שהמדינה תמצא נתיבים להגן על זכויות העובדים בשירות הציבורי, כדי להימנע ככל האפשר משביתות. עם זאת, יש לשמור חופש השביתה במגזר הציבורי, שהנה זכות בסיסית של העובד.
כאשר מדובר במערכת הבריאות, השביתה היא נשק בעייתי עוד יותר. כאן, הפגיעה אינה בכיס אלא בבריאות, ולא בבריאותו של "בעל הבית", אלא בבריאות הציבור. וגם כאן, הפגיעה היא בעיקר בציבור החלש, הנסמך על הרפואה הציבורית, ולא על הציבור החזק שיכול להרשות לעצמו רפואה פרטית. מחויבותם של הרופאים היא בראש ובראשונה לחולים, והרי הם נשבעו לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה. שבועה זו אינה מתיישבת עם שביתה.
מן הראוי היה שהמדינה תגלה אחריות להבטיח תנאים נאותים לרופאים, כדי למנוע מצב שיאלץ אותם לאחוז בנשק יום הדין – שביתת רופאים. למרבה הצער, לא זה המצב. מצב מערכת הבריאות משברי לאורך שנים ושכרם של מרבית הרופאים מביש. המצב שבו רופאים נופלים מן הרגליים לאחר יממה ומעלה של עבודה, ואף על פי כן אינם משתכרים בכבוד, היא התעללות ברופאים ובחולים כאחד, ומבטאת חוסר אחריות של המדינה. חמור עוד יותר המצב בפריפריה – הפער במערכות הבריאות בין המרכז והפריפריה הוא חרפה לאומית. במצב כזה, קשה לבוא בטענות אל הרופאים, כאשר הם פותחים בשביתה. ואכן, הציבור, כולל ציבור החולים, גילה הבנה כלפי הרופאים, הסכמה עם שביתתם ונכונות לסבול ולשלם את מחיר השביתה.
והנה, ככל שנוקפים הימים והסכסוך המקצועי מתמשך, מתרבים הסימנים שבעצם יש כאן תרמית. רבים הסימנים, שהעצם שתיזרק לשובתים כדי שיפסיקו את שביתתם, היא אישור לשר"פ בבתי החולים הציבוריים. משמעות הדבר – יצירת מערכות בריאות נפרדות לעשירים ועניים, במתקנים ובתשתיות השייכים לציבור. משמעות הדבר – שעיקר מעייניהם, זמנם ומרצם של הרופאים הטובים יותר, הבכירים יותר, יוקדש לבריאותם של העשירים המסוגלים לשלם להם באופן פרטי. בתי החולים יקצו את המתקנים המשוכללים, הטובים והחדישים לבריאותם של העשירים המשלמים עליהם ממיטב כספם. העניים יסתפקו בשאריות. הפער בין עניים ועשירים ילך ויתרחב, בתחומים הקריטיים של תוחלת חיים, הבריאות הפיסית והנפשית ואיכות החיים הבסיסית. זכויות האדם של הציבור החלש, תפגענה באופן משמעותי.
במצב כזה, גם הפער בין הרופאים החזקים, "הכוכבים", לרופאים מן השורה, ילך ויעמיק. מי שייהנו מתוצאות השביתה, הם אלה שאינם זקוקים לה כיוון ששכרם גבוה גם היום. האם ציבור הרופאים שובת וציבור החולים סובל, כדי להעשיר את הרופאים העשירים ולפגוע בחולים העניים?
שביתה שזה עניינה, בוודאי שביתת רופאים שזו מטרתה – גם אם אין היא המטרה המוצהרת, הינה עוול והפקרות.
3. כן, וילה בג'ונגל
מרוץ נגד הזמן מתרחש במצרים. האם יצליח מובראק למות מוות טבעי בטרם יוקע ויוצא להורג בעקבות משפט ראווה? סביר להניח שהמצרים יעשו הכול כדי להחזיקו בחיים, בינתיים. הם לא יתנו לו להבריז להם. הם לא יוותרו על התענוג לערוף את ראשו.
לפני כ-25 שנים, בתקופת הרוטציה בראשות ממשלת ישראל, שמעתי הרצאה של המזרחן ד"ר דן שיפטן. הוא אמר אז שאין דבר כזה – מנהיג ערבי בדימוס, בפנסיה. אצל המנהיגים הערביים יש סוג אחד של רוטציה – היום אתה מעל האדמה, מחר אתה מתחתיה.
עם כל התקווה לכך שסוף סוף תהיה לפחות עוד דמוקרטיה במזרח התיכון, נראה שהמציאות המזרח תיכונית לא תשתנה בקרוב. את מקומו של הדיקטטור המצרי המודח יתפוס דיקטטור חדש.
דומה, שבעתיד הנראה לעין לא תשתנה התמונה – הערבים היחידים במזרח-התיכון שייהנו באמת ובתמים מדמוקרטיה ליברלית מערבית אמיתית, מזכויות אדם ואזרח מלאות, הם הערבים היחידים הנהנים ממנה היום – ערביי ישראל. הם, ואין בלתם.
ובזכות הדמוקרטיה ותחת חסותה, תמשיך ח"כ חנין זועבי להסית את הפלשתינאים להילחם בישראל ותצדיק את יורי הטיל על אוטובוס הילדים.