עומד לו השר המועמד לכתב אישום על במת הוועידה, בפנים זחוחות, שעליהן מרוח חיוך של מי שזה עתה קיבל שיחת טלפון מאראלה ממפעל הפיס. הרגש היחיד שהוא מפגין, מתבטא במילים "אני שמח." לכאורה, ההיפך הגמור ממופע האימים הבכייני, הזכור לרע, של האנס הסדרתי משה ("שופכים את דמי") קצב. למעשה, הסגנון שונה, אך המסרים – אותם מסרים. ואם נבחן את הדברים לעומקם נגלה, שהטקטיקה של כל אישי הציבור הנאשמים דומה מאוד, וההבדל הוא בסגנון.
תמיד הם שמחים שסוף סוף יוכלו עתה להשמיע את גרסתם בחקירת המשטרה / בדיקת הפרקליטות / שימוע / משפט / ערעור – ומביעים ביטחון שכעת, משסוף סוף תשמע גרסתם, הצדק יצא לאור. מעבר לדחיית הקץ, יש כאן רמז דק כמו סופרטנקר שעד עכשיו לא נשמעה גרסתם, כיוון שהמשטרה / פרקליטות / היועץ המשפטי / ערכאת המשפט, מוטה נגדם.
תמיד הם מספרים ש"ההר הוליד עכבר", ו"אם אחרי שכל כך הרבה שנים שבהן כל המשטרה והפרקליטות, במקום להילחם בפשע ובטרור, נברו בכל פתק שלי מימי בית הספר, זה מה שהם מצאו, אני יכול להיות רגוע." איש איש וסגנונו, אבל הכול מספרים את הסיפור הזה. גרסת סביבתו של ליברמן: שמחה רבה שמחה רבה, שימוע הגיע וסעיף השוחד לא בא...
תמיד הם יתלוננו על עינוי הדין, המעיד על החיפוש האובססיבי של אשמה, והרי אין אזרח שאם ינברו אצלו באופן כזה לא ימצאו משהו. ובינתיים, נהרסו חיי וחיי משפחתי... ואשתי... וילדיי... והוריי הקשישים...
ואף פעם לא תיעלם טענת הרדיפה – העדתית, הפוליטית, או כיוון שתמכתי בשר פרידמן וכו'.
האמת? נמאס מהתירוצים. האמת היא שאין אפילו נחמה פורתא בכך שסגן ראש הממשלה ושר החוץ של מדינת ישראל, העומד בפני כתב אישום על עבירות חמורות ביותר כמו מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון והטרדת עד – אינו עומד לדין גם על שוחד. האם הלבנת הון, למשל, היא עבירה חמורה פחות משוחד? אין לשכוח שהמשטרה המליצה להגיש כתב אישום גם על עבירת שוחד, אלא שהיועץ המשפטי העדיף ללכת על בטוח, ולא להאשים ללא ביטחון בהרשעה.
האמת היא שנמאס גם מטענת עינוי הדין. דרעי פיתח את השיטה הזאת לכדי אמנות ואחרים הולכים בעקבותיו – מצד אחד לעשות הכול כדי לחבל בחקירה ולהכשילה, ומצד שני להתבכיין על עינוי הדין. בשנות החקירה הנגררת ו"עינוי הדין", כוחו הפוליטי של ליברמן הלך וגדל, מעמדו המיניסטריאלי הלך ושודרג, וככל שהדבר תלוי בו, הוא ינסה למרוח לאין קץ את ההליכים, את עינוי הדין לציבור הישראלי.
גם טענת הרדיפה משותפת לקצב ולאולמרט, לרמון ולדרעי ולאחרים (החריג היחיד הזכור לי, הוא עומרי שרון שלקח אחריות על מעשיו, וגם בכניסתו לכלא לא טען לרדיפה). אין שחר לטענת הרדיפה על רקע עמדותיו הימניות של ליברמן, כביכול. הרי החקירות והאישומים נגד אולמרט היו בעיצומו של הניסיון הנמרץ שלו להביא לנסיגה מכל השטחים ולחלוקת ירושלים.
ליברמן, המתלונן על עינוי הדין, יעשה הכול כדי לדחות עוד ועוד את השימוע, כדי לדחות עוד ועוד את התפטרותו. מוטב שינהג כמו שנהג אולמרט, ויקדים התפטרות לשימוע. אם הוא כל כך שמח על הזדמנות השימוע, מוטב שיקדיש את כל זמנו ומרצו להתכוננות לשימוע, כדי שהשימוע יתקיים מוקדם ככל הניתן. אם הוא כל כך בטוח בצדקתו, ייגש בהקדם לשימוע ויוכל לחזור לתפקידו ללא עננת ההאשמות הכבדות.
מאחר ושר החוץ הוא חלון הראווה של המדינה, הרי שלא רק על ראשו של ליברמן מרחף ענן ההאשמות, אלא חלון הראווה של ישראל אפוף באדיו. שעה שישראל מתמודדת עם אתגרים מדיניים קשים ומערכת דה-לגיטימציה הנערכת נגדה, תמונה כזו של שר חוץ אפוף האשמות וחשדות היא פגיעה קשה במדינה.